 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב משחקת אותה ישי אדר, ומחליטה להוסיף קצת מגע יד אדם לתפריט של הילדים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
8/6/2005 12:08 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא איזו כתבת חדשות טיפשית בערוץ 2 (או שאולי היה זה בערוץ 10? המוח שלי די סוגר את היום בשעות האלה), דווקא כתבה טיפשית על קייטנות הקיץ, כזו שהעורך אמור להקיא בה על עצמו ועל הטראש היחצ"ני שהוא משדר בשמונה בערב, דווקא הכתבה הזו מטלטלת השבוע את עולמי.
הפרטים, כמו תמיד בטלוויזיה, לא חשובים. לא זוכרת מי אמר את זה, לא זוכרת באיזו קייטנה מדובר, אם בזו שעולה 800 שקל או בזו שעולה אלף דולר, רק המשפט הזה, שמהפך בטן לאימהות מוכות רגשות אשם, ממשיך להדהד יפה גם בהמשך השבוע: "השנה אנחנו חוזרים למשחקי הילדות", נאמה שם איזו מדריכה. "יהיו לנו 'תופסת', ו'גע גע' ו'מחבואים'". היא לא היתה צריכה להמשיך הרבה. המשפט הקטן הזה שלה הצליח לעורר את ההכרה שארבעה מכשירי וידאו (כל אחד החזיק שנה. כולם, מתברר, מתעבים במבה) הצליחו לטשטש בהצלחה רבה: מישהו מעודד אותנו כבר שנים לגדל את הילדים שלנו ממש כפי שמייצרים את טמפוני "או.בה": ללא מגע יד אדם.
זה התחיל מייד אחרי הלידה של הילדה, אז נחת בסלון שלי הרהיט היותר מטורף שמוכרים היום ב"שילב". מדובר בסוג של נדנדה המופעלת בעזרת סוללות. העיקרון פשוט: במקום לנדנד את הילדה על הידיים כשזו פורצת בבכי, אפשר לרתום אותה לנדנדה ולסובב את המתג. זה לא ליטוף של אמא, אבל למרבה התדהמה זה עובד בדיוק כמו המקור שיושב נעלב על הספה, עם ספל קפה "ג'ייקובס" ביד. זה משתיק את היללות.
אני בוחנת את תזת "שוללי המגע" שלי גם על ג', שנשמעת השבוע טרודה במיוחד. לא פלא. השכנה שיגרה אליה את הבן שלה, אמא מהגן דחפה לזרועותיה ילדה נוזלת, וככה, במקום אמא עצבנית לשניים, תפסתי אותה בפוזת האמא הפסיכית לארבעה. "שנייה!", היא צועקת לטלפון. "חכי שנייה! אני כבר שמה להם קלטת".
"למה לא תקראי להם ספר?", כמה נעים לשאול. הילדה נרדמה על השטיח, הילד אוכל פנקייק אצל חבר מהכיתה. "תקראי להם את ספר", מקללת אותי ג' בחזרה. "מה רע ב'פים פם פה'?". שום דבר לא רע, כמובן, להוציא את כל מה שחמור מאוד. למשל, שהקלטת המצליחה הזו מערבבת בין כל אגדות הילדים הנפלאות ומשטיחה אותן לכדי פיתה עבשה. למשל, שהילדה שלי, בת השנתיים, רואה את סופי צדקה במדי הנסיכה שלה חמש פעמים בשבוע. למשל, שהאבא של הילדה משוכנע שהיא מאוד אינטליגנטית, פשוט משום שהיא טורחת להסתתר מאחוריו כל אימת שסבא טוביה מופיע על המסך בבגדי הזאב "מכיפה אדומה".
רק למחרת, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כשאני שוב קופצת לבריכה, מקללת את עצמי על השעה המוקדמת ומעריצה את עצמי עליה באותה נשימה ממש, אני מוכנה להתחייב. לפחות בפני עצמי. כן ל'מחבואים', כן להקראת הסיפורים לפני השינה, כן לפיזיות הבסיסית הזו שנהיה פשוט כל כך לטאטא מתחת לאיזו קלטת. קלטת. קלטת? כן, לטקסט הזה יש צליל מוזר. לוקח לי דקה להבין את זה, אבל כשההכרה מגיעה, נדמה לי שעדיף כבר לטבוע במים.
להבטחת הבוקר שלי, מתברר לי לזוועתי, יש מוזיקת רקע. לא של פכפוך המים, לא של הזקנה שבועטת לי בבטן כשאני חותרת מולה. יש לה מוזיקת רקע של קלטת "דיג דיג דוג" הנשכחת. האמת? - אני מסלקת את הבושה למסלול השוחים באיטיות - האמת שהילדה לא ראתה אותה כבר המון זמן. באמת שהגיע הזמן לרענן את העולם התרבותי שלה.
אי אפשר להשאיר תגובות. אפשר לשלוח מייל.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
