 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון עם סיפור קטן על נזיר עקשן, אווז בתוך בקבוק ומיקומו האמיתי של הסבל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
22/6/2004 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
במנזרי הזן של סין היה מקובל שלכל נזיר היתה שאלה אישית שאותה הוא קיבל מהמורה במתנה. מתנה חביבה, כמו ירק סיני רקוב בחומץ שאי אפשר לבלוע ולא נעים להקיא. למרות זאת, כולם נפלו במלכודת השאלות, ובתום לב ובתקווה להארה, היו ניגשים לחדר הקטן של המורה ומבקשים שאלה רוחנית עמוקה שמתאימה במיוחד להם.
בספרות הזן יש תיעוד של אלף ושבע מאות שאלות ולרובן גם מצורפות תשובות זן מוזרות. שאלות אלו נמצאות בשימוש עד היום והנזירות והנזירים לומדים אותן ומתבקשים להגיב עליהן, לתקן את הטעות או להסביר את כוונתן. למי שעבד עם מורה על שאלה והגיע לפתרון נכון, אסור לגלות את התשובה לאף אחד אחר. אספר לכם על נזיר אחד, עקשן במיוחד, ועל השאלה שקיבל.
המורה,
שהכיר טוב מאוד את הנזיר שלו, טרח להמציא שאלה בלתי אפשרית שתגרום לו קצר במעגלים החשמליים של המוח ותשרוף לו שם את כל מה שלא צריך: "מישהו הכניס ביצה של אווז לתוך בקבוק. הביצה בקעה והוא המשיך והאכיל את האווז ימים רבים עד שהוא גדל הרבה יותר מפתח הצוואר של הבקבוק. איך תוציא את האווז מהבקבוק מבלי להרוג את האווז, ומבלי לשבור את הבקבוק?", שאל המורה.
שלוש שנים חי הנזיר עם השאלה. שלוש שנים דגר עליה יום ולילה, מנסה להבין מהו לכל הרוחות הפתרון לאווז המסכן שבתוך הבקבוק. בכל פעם שנדמה היה לו שיש לו תשובה, הוא מיהר לחדר המורה, אך תמיד הוא נכשל. אחרי שלוש שנים נגמרו לו כל התשובות והאווז עדיין היה תקוע בפנים, לא לבלוע ולא להקיא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי הוא האווז ומהו הבקבוק
|
|
|
 |
|
|
|
במנזרי הזן השאלה הופכת לאתגר מתסכל של כבוד עצמי, והדחף להצליח לא נותן אפשרות להרפות. שלוש שנים בחיי מנזר זה הרבה זמן כשהשאלה בוערת כמו גחל בבטן. יום אחד הופיעה ההארה הראשונה בדרך לפתרון. הוא הבין שזה לא שהשאלה על האווז תקועה אצלו, אלא שהוא האווז שנמצא בתוך הבקבוק. הוא זה שסובל, הוא זה שרוצה לצאת החוצה אל החופש, והבקבוק השקוף, הכבד, שאין לו צבע אבל יש לו נוכחות מעיקה, חונק אותו מכל הכיוונים ומקשה עליו את התנועה.
ההארה הראשונה היא ההבנה ש"אני בבעיה". לא האחרים שקל לבקר אותם על כל דבר, לא הבורים וחסרי ההשכלה, אלא אני, החכם והמתוחכם, המשכיל, השנון והמיוחד שכולם מעריכים - אני סובל ממחנק פנימי וחייב כבר לנשום אוויר נקי. ההארה הראשונה היא ההכרה במיקום הנכון של הסבל - לא בחוץ אלא בפנים. מכאן הדרך מובילה לשאלה הבאה: מהו הבקבוק השקוף שלי וכיצד אני יוצא לחופשי? מנקודה זו, למרבה הפלא, הדרך כבר הרבה יותר קצרה.
ואז דוגרים עוד קצת על השאלה החדשה, יושבים הרבה במדיטציה, ויום אחד, פתאום, התשובה מגיעה. ביום שהתחיל בדיוק כמו כל הימים האחרים, פתאום הוא הבין שהבקבוק שמגביל אותו זה האופי שלו, הראש שלו. אמנם שקוף וחסר צורה, אבל בהחלט מעוות את התמונה. זאת היתה ההארה השנייה שלו. כשהוא רץ אל חדרו של המורה, צועק כל הדרך "מצאתי, מצאתי", שאל אותו המורה מה הוא מצא. "הבנתי את מה שרצית ללמד אותי", אמר הנזיר בקידה.
"אז איך אתה מוציא את האווז החוצה מבלי להרוג אותו וגם מבלי לשבור את הבקבוק?"
פרש הנזיר את שתי ידיו ואמר: ""The goose is out!.
תשובות הזן שבאות מהראש לא מתקבלות. תשובות שכן מתקבלות הן כאלה שבאות מתוך חוויה וטרנספורמציה. התפקיד של המורה הוא להבחין בהבדל ולהמשיך לאמץ את התלמיד עד שייכנס פנימה, למקום שהוא עמוק יותר מההיגיון, ומשם יביא את התשובה. כדי להתקדם בדרך הזאת צריך לא מעט עבודה, צריך לרצות מאוד וצריך לפחות פעם אחת לגעת בחופש כדי להיזכר כמה הוא יקר לנו. הדרך ארוכה, אבל העבודה הרוחנית היא אפשרית לכולם, כי לכל אחד יש רק אופי אחד להיפטר ממנו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
