מעריב nrg - וואלה! - ניסים אמון

ראשי > ניו אייג' > ניסים אמון

וואלה!

לא לאהוב את עצמי זו טעות. גם לאהוב את עצמי זו טעות. להאמין בעצמי זו טעות. גם לא להאמין בעצמי זו טעות. איבדתי כל דעה על עצמי. אני חושב שעליתי על משהו גדול

דפדף בניו אייג'

ניסים אמון
26/11/2007 9:35

"הסיבה שתלמידים כיום לא מתקדמים היא מכיוון שהם לא מאמינים בעצמם", אמר זן מאסטר רינזאי לנזיריו בהרצאה קצרה במיוחד ופרש לחדרו. היה זה בסין, במאה התשיעית.

באולם המדיטציה נותרו הנזירים בשתיקה מביכה. נזיר מסור אחד, שכבר מספר שנים מתרגל היה את דרך הזן, יושב במדיטציה מול הקיר ומגרף את שבילי המנזר באדיקות יומית, שמע את המילים הללו והגיע פתאום להבנה: הסיבה שאני לא מתקדם אל ההארה המיוחלת היא בגלל שכנראה גם אני לא מאמין בעצמי.

"וואלה?", שמע הנזיר את עצמו חושב. "הייתי בטוח שאני כן מאמין בעצמי, אבל זו כנראה הייתה עוד אשליה שאסור להיצמד אליה".

העניין נחרט עמוק בתודעתו של הנזיר והניע מסע חיפוש שהוביל אותו אל נפתולי תודעה נעלמים. אם אני לא מאמין בעצמי, הוא חשב, יש להניח שזהו

רק גבעול אורז אחד באלומה גדולה הרבה יותר.

אם אני לא מאמין בעצמי אז אני כנראה גם "לא סומך על עצמי",
וגם אולי "לא מקבל את עצמי",
כנראה שגם "לא אוהב את עצמי",
"לא סולח לעצמי",
"לא דואג לעצמי",
ובסך הכל גם "לא ממש מבין את עצמי".

אבל מי הוא זה שאומר את כל זה?

ואז הבליחה בו ההבנה: יש כאן שתי דמויות - זה שלא מאמין, לא סומך, לא מקבל, לא אוהב, לא סולח, לא דואג ולא מבין, ויש את ה"עצמי". יחס די עגום מקבל ה"עצמי" הזה שלא מאמינים לו, לא סומכים עליו, לא מקבלים אותו, לא אוהבים אותו, לא סולחים לו, לא דואגים לו, לא מבינים אותו ושולטים בו.

מלבד השאלה מי הוא זה שאומר את כל הדברים האלה, עלתה בו שאלה חשובה לא פחות: מיהו ה"עצמי" הזה שמתייחסים אליו ככה?


	ההארה יכולה לחכות


	עם הזמן הוא הלך והבין שהראש, החלק השכלתני שבאישיותו, הוא זה שלא סומך ושמנסה לשלוט, ואם כך כנראה שב"עצמי" הכוונה היא לרגש. לפי תורת הטאו הראש והרגש הם שני החלקים המשלימים שצריכים להיות בהרמוניה אחד עם השני. אם אני אומר על עצמי דברים כגון אלה או אפילו את חלקם, כנראה שיש בי נתק די עמוק בין הראש והרגש, חשב לעצמו הנזיר. כנראה שהראש שלי מנסה לשלוט על הרגש שלי. הוא לא מאמין ברגש שיידע להוביל למקום הנכון. הוא לא סומך על הרגש כי נדמה לו שהוא לא הגיוני וכפחות אחראי. הוא לא יודע לאהוב. הוא לא סלחני. הוא לא באמת דואג לרגש, ובטח שלא מבין אותו. עכשיו אני מבין מדוע אני מרגיש עצוב, חשב לעצמו הנזיר. יש לי כבר שנים רבות חוסר אושר עמום ולא מובן שמלווה אותי תמיד מתחת לפני השטח. למעשה, אם להיות כנים, אני מוקף כאן בהרבה נזירים לא מאושרים שיושבים כל היום מול הקיר, מגרפים את שבילי המנזר ונתונים בציפייה לאיזו הארה רומנטית שתביא אושר יש מאין, בדיוק כמו שאני הייתי עד עכשיו. הארה או לא הארה, כיצד אחוש אושר אם הרגש שלי לא מאמין לו, לא סומך עליו, לא מקבל אותו ולא דואג לו? "ההארה יכולה לחכות", הבין הנזיר. "קודם כל אני צריך להפסיק להתייחס לעצמי בצורה כל כך לא נחמדה, אחר כך נראה". "צדק המורה שאמר שהסיבה שאני לא מתקדם היא בגלל שאני לא מאמין בעצמי. אם אני מתייחס כך לעצמי, כיצד אוכל להיות מאושר? איך אוכל למצוא ואולי אף להיות ה"עצמי האמיתי"? אולי אשנן לעצמי מנטרה שתתקן את המצב, החליט הנזיר. מעתה אנסה לומר בלי הפסקה: "אני מאמין בעצמי, בוטח בעצמי, אוהב את עצמי ומקבל את עצמי כמו שאני".


	עליתי על משהו!


	האם זה מה שעלי לעשות? האם זו התרופה לנתק הפנימי שבי? אם זה היה כל כך פשוט, ודאי הבודהא עצמו היה ממליץ לעשות זאת. אבל בודהא אמר משהו אחר. למעשה הוא הזהיר שאם הראש יגיד שהוא מאמין בעצמו, סומך על עצמו, אוהב את עצמו ומקבל את עצמו, עלול הדבר רק להחמיר את המצב כי הוא עלול באמת לחשוב שהוא מדבר על עצמו והדבר רק יעצים את שלטון הראש על הרגש. הבודהא הזהיר את תלמידיו מלסמוך על המיינד שלהם והסביר להם איך בניגוד לעבר, כעת הוא זה השולט במיינד שלו, ולא להפך. בודהא לא נתן לתלמידיו מנטרות לחשיבה חיובית, הוא לימד מדיטציה. בהרצאה בפארק הצבאים, שבעה שבועות לאחר ההארה שלו, הוא אמר שגילה ש"האני האמיתי" הוא לא "הראש שלי" וגם לא "הרגש שלי". אף אחד משני ההפכים הללו אינו ה"אני האמיתי" שלי, הבין הנזיר. ולכן, לא להאמין לעצמי ולהאמין לעצמי, שניהם טעות. לא לקבל את עצמי ולקבל את עצמי, עוד טעות. לא לאהוב את עצמי ולאהוב את עצמי, שניהם שיבוש. לא להבין את עצמי או לחשוב שאני מבין את עצמי, גם טעות. איבדתי כעת כל דעה על עצמי, אני כבר לא יודע מיהו האני שכאן, מיהו עצמי ומיהו האני האמיתי, ולמרות זאת אני חש קיים, כל כך קיים שגופי רועד מהתרגשות. אני חושב שעליתי על משהו גדול. התעוררתי אל מי שאני.