 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון על קרקור העורב הפנימי, המולת המחשבות וחוסר שקט פנימי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
29/6/2004 9:34 |
|
|
|
|
|
|
|
בבסיסה של תורת המדיטציה והחופש מהסבל, נמצאת ההתמודדות עם העורב הפנימי, עורב המחשבות. העורב הוא זה שמדבר מתוך התודעה שלנו, משתמש בקול שלנו, מתבטא בשפה שלנו, וקורא לעצמו "אני".
מספר העורבים כמספר האנשים. כל אחד והעורב שלו. יש עורבים כועסים, יש דכאוניים, יש מלאים בפחדים, יש עורבים שמרגישים שהם קורבנות, יש עורבים עצובים ומלאי יגון, ויש עורבים ביקורתיים שתמיד יודעים יותר טוב מאחרים. יש מרירים, יש מאוכזבים, יש מפונקים ויש אלה שתמיד יהיו נגד. כל אחד והעורב שלו, ועם העורב הזה קמים כל בוקר, ואיתו גם נכנסים כל לילה למיטה.
לפעמים מאוד רוצים ללכת לישון. מכבים את האור, מתכסים, עוצמים עיניים אבל השינה לא באה. במקומה בא העורב, והוא לא מנסה לעזור לנו להירדם,
העורב שלנו. הוא מעדיף למלא את השקט של הלילה באינסוף מחשבות. העורב, למרבה האכזבה, לא קורא שירה או מספר סיפורים מצחיקים. רוב הזמן הוא עסוק בכל הדברים הלא נעימים של החיים, כולל נטייה חזקה לחוסר שקט ודאגנות.
פתגם סיני עתיק אומר "אם אתה סובל כשאתה לבד, איך תצפה שמישהו אחר יאהב להיות איתך?". אם גר לכם בתוך הראש עורב לחוץ שלא חושב שמותר ליהנות מהחיים ולא מאפשר לכם להירגע, בטח גם אתם מתקשים להיות לבד. יש אנשים שסובלים מהעורב שלהם עד כדי כך, שגם כשהם הולכים לשירותים, הם לוקחים איתם עיתון או ספר, רק כדי לא להיות תקועים איתו לבד בחדרון הצר. צינוק נחשב בכלא לעונש החמור ביותר. סוגרים את הבנאדם בחדר קטן לכמה ימים ומשאירים לעורב לעשות את העבודה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להעסיק את העורב, לברוח או להשתחרר ממנו
|
|
|
 |
|
|
|
אנשים הולכים לקולנוע לשעה וחצי של חופש מהעורב. אם הסרט מעניין הם יוצאים מאושרים, שעה וחצי הם והעורב היו מרותקים אל המסך. אך אם הסרט משעמם, ההנאה מהר מאוד הופכת לעינוי - אם העורב מאבד עניין במה שקורה בחוץ, הוא מתחיל לדבר אלינו מתוך הראש, ואם הוא ביום לא טוב, אז הוא כבר ממש לא ייתן לנו ליהנות משום דבר. "לברוח מהעורב" הוא שם המשחק. אנשים ממלאים את הבית במכשירי טלוויזיה עם עשרות ערוצים, וידיאו, עיתונים, מוזיקה, רדיו, טלפונים אלחוטיים וסלולריים, אינטרנט - משתדלים למלא כל רגע פנוי, כי אם יש דקה אחת שבה לא קורה כלום, הנה מתעורר העורב והסיוט מתחיל. העורב מסתתר מאחורי המילה שעמום, והפחד משעמום הוא בעצם הפחד מלהיות לבד עם העורב.
אצל ילדים קטנים עוד לא התפתח העורב. הם יכולים לראות עשרות פעמים את אותו הסרט בווידיאו ובכל פעם ליהנות כמו בפעם הראשונה. מבוגרים צריכים כל פעם משהו חדש. לעורב המבוגר כבר אין הרבה סבלנות. מהר מאוד משעמם לו ועם השנים הוא הופך ביקורתי יותר, רגזן, מתלונן ומתנשא.
הרבה אנשים היו שמחים להיפטר מהעורב שלהם, אבל העורב לעולם לא עוזב מרצונו החופשי. הוא נדבק עד הסוף ולא מרפה עד רגע המוות. אנשים מנסים לסלק אותו, מתחננים שיעזוב אותם לנפשם, שילך לדרכו אבל הוא מתעקש: "אני גדלתי אתכם, הייתי אתכם בכל מקום, אני האופי שלכם. במה תחליפו אותי? באופי של מישהו אחר? מי מכיר אתכם טוב כמוני?".
העורב הוא ציפור חכמה, כהה, עם עיניים שחורות וקטנות וקול צורמני שקורא "רק-רע", "רק-רע". הוא מחדיר בנו פחד מהחיים - הם מלאי סכנות, אף פעם לא צפויים ואי אפשר לסמוך על אף אחד - ולכן אנחנו מפחדים לוותר עליו ולהישאר לבד. העורב, שניזון מהפחד שלנו, שמייצר אצלנו חרדות ולחץ כביכול כדי לסייע בהישרדות שלנו, אבל למעשה כל מה שהוא עושה זה להבטיח את ההישרדות שלו בתוכנו. וכך, ניזון מהפחד, הוא משליט בנו משמעת פנימית ומעודד אותנו להסתיר ולדכא את הרגשות.
אם קורה ומישהו הורג את העורב שלו, כל העורבים שבסביבה מנסים להתנכל לו. העורבים, כידוע, שומרים אחד על השני ויש ביניהם אחווה. לכן, במקום לברוח מהעורב או להעסיק אותו כל הזמן, ניתן להשתחרר ממנו באמצעות התבוננות ומדיטציה.
אם רק נסמוך על עצמנו נגלה, באמצע השקט
מקום בו העורב פוקע כבועת סבון, ללא מלחמה וללא פחד.
בתוך הערנות, בתוך החיים עצמם
כאן ועכשיו
המציאות ממלאה הכל
ואין מקום לקרקורו של העורב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
