 |
/images/archive/gallery/138/021.jpg קבורת שמים.
צילום: אביב טל  |
|
|
| נוגסים ברך, קורעים אגן לגזרים |
|
| לטיבטים יש דרך ייחודית לגאול את הנשמה מהגוף הפיזי: הם מבתרים את גופת המת לפיסות קטנות ומניחים לעופות טרף לאכול אותה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ענת מסינג
14/7/2004 9:48 |
|
|
|
|
|
|
|
אב המנזר יושב בישיבה מזרחית על הארץ, במרכז הרחבה. בקול חרישי הוא ממלמל תפילה עתיקה והנזירים עונים אחריו כהד. לפניו, על אלונקה מאולתרת, מונחת גופת אשה. תכריכים לבנים מלטפים את עור גופה הדק והמקומט. אשה זו, כך סיפרו מסביב, נפטרה בסוף השבוע האחרון בשיבה טובה. והנה, בעוד המנטרות מתפזרות בחלל, עולה רכב מן השביל ומפר את הניגון השקט. גבר, לא מגולח, יורד מן הרכב ונושא על גבו חבילה. הוא משעין אותה על אבן גדולה, לא רחוק מן האלונקה, משלשל כמה מטבעות לידיו של נזיר מזדמן ועוזב את המקום כלעומת שבא.
אני עוקבת אחרי החבילה החדשה, שמתוכה נגלים לי בהדרגה תווי גופו, או בעצם גופתו, של צעיר בן 20, גבוה וצנום, מקופל בתנוחת עובר. הגופה עטופה ביריעת בד גסה, לבנה, קשורה בחבל. "אומרים שהבחור נמצא מת בחדרו, תלוי על וו, כפי הנראה שם קץ לחייו", לוחש לנו נהג מקומי, שמוצא בטקס הקבורה הטיבטי הזדמנות להביא לכאן תיירים סקרנים. "ששש", מהסה אותו מישהו מן הקהל הדליל. על פי המסורת, אדם שהתאבד אינו ראוי לקבורת שמים ולכן רצוי לשמור על כך בסוד.
כעבור שעה ארוכה שוכחת השירה, הלאמה פורש לעיסוקיו
הקדושים והנזירים הצעירים תופסים פיקוד. הם מעמיסים על גבם את הגופות ועולים בשביל המתפתל מעלה. ואנחנו, בסך הכל ארבעה זרים, ביחד עם עוד עשרה מקומיים, מטפסים בעקבותיהם.
לאתר הקבורה מראה של אמפיתאטרון עתיק, גבעות דשא מוריקות מקיפות את זירת האבן העגולה. במרכז הזירה, ליד אבן מוגבהת, מעין "משטח עבודה", עומדים שני הקברנים, עסוקים בהכנות האחרונות. האחד משחיז סכין גדולה, קצת חלודה, ועמיתו מנער באוויר גרזן, מנסה לחזק את הידית הרפויה.
בקצה הזירה מתגודדים מספר אנשים, הקשיש שבהם ממונה על התוכנית המוזיקלית. הוא מכה בתוף ומלצלצל בפעמון בקצב אחיד. המכות הולכות ונעשות תכופות יותר ומרמזות על אירוע שעומד להתחיל.
על הגבעות המקיפות את הזירה המרכזית מתגודדים עתה עופות הטרף, מין זן מיוחד של נשרים
(vulture). אולי חמש מאות, אולי אלף. הם מנופפים בכנפיים האדירות שלהם ומקפצים באי שקט הולך וגובר. הם כבר מכירים את הריטואל. כבר מאות ואולי אלפי שנים שהם מתייצבים כאן מדי בוקר, על גבעות האמפיתאטרון הטבעי הזה, מוכנים לקחת חלק פעיל בגאולת נפשם ובטיהור נשמתם של המתים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו קצב במעדנייה
|
|
|
 |
|
|
|
עכשיו, כשהכל כבר מוכן, לא נותר עוד אלא להתיר את החבלים ולחלץ את הגופות העירומות מן התכריכים. גופה הכחוש והמקומט של הקשישה מונח לצד גופו הארוך והשברירי של הצעיר. המתופף מגביר את הקצב, הקברנים מניפים את כלי העבודה. הם עובדים מהר ונקי. בהתחלה הם מקלפים את העור, אחר כך פורסים את הגוף לפרוסות אורך במיומנות של קצב במעדנייה. הם עוצרים לרגע לנגב אגלי זיעה, מחליפים מילה וממשיכים. גוף האדם הופך תחת ידיהם המיומנות לערימה של רצועות בשר קטועות. הרוח שורקת ושריקתה הצורמנית מתמזגת עם התיפוף המונוטוני של הנגן הזקן. מכיוון הגדר לעומת זאת נשמעות קריאות צהלה. שם, אחד הילדים הפיל עכשיו את מגדל הקלפים אל הרצפה. וכאן, על גג העולם, מתקיים מעשה שבשגרה - קברנים מבתרים גופה לפיסות קטנות, מכינים אותה למאכל עופות השמים. לאחר שיסיימו את יום עבודתם, ינגבו הקברנים ידיים, יתאמו עם הנזירים שעת הגעה למחר וילכו לביתם הממוקם על צלע ההר, מחוץ למנזר.
|
|
|
|
|
|
|  | | עופות אחרונים מלקטים פירורים מ"משטח העבודה" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
