 |
/images/archive/gallery/148/425.jpg נינה האגן מחופשת לקאלי.
צילום: ז'יל וג'ים  |
|
|
| מההמולה הרוחשת של המקדש אל ההמולה הרוחשת של הרחוב |
|
| ד''ר יואב בן דב על הריבוי המסחרר של אלים בתרבות ההודית, האחדות המונותאיסטית המערבית וה"אשראם התיירותי" |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
5/8/2004 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר במפגש הראשון עם הרחוב ההודי, מה שבולט מיד לעין הוא הריבוי. הרחוב ההודי, לא רק בעיר גדולה אלא גם בעיירה נידחת, כמעט לעולם אינו שקט. מתרחשת בו ללא הרף פעילות של בני אדם וחיות (פרות, קופים, פילים, אולי גם איזה מאלף דובים או משביע נחשים), שקולותיהם מתערבבים ברעשים ובצפירות של משאיות ומכוניות ואופנועים וריקשות ובצלילי מוזיקה של קסטות זולות, דחוסים יחד בצפיפות שלא תיאמן, ואף על פי כן הפעילויות הנבדלות שלהם חולפות זו דרך זו כמעט ללא הפרעה. ריבוי הקולות והצלילים מצטרף למגוון עצום של צורות וצבעים; לבוש האנשים וקווי האבקה והאפר הקדוש המעטרים את פניהם, הצבעים העזים המרוחים על הבתים והמכוניות והשלטים והקיוסקים והמקדשים והחיות, שמתחברים לערבוביה של ריחות - זיעה, תבלינים, עשן הבידי, סיגריות האקליפטוס הזולות, אדי בנזין, קטורת, פרחים, צואה. הריבוי הזה, עם שפע הגירויים הבלתי פוסק שהוא ממטיר על התודעה, בוודאי אחראי במידה לא מעטה לאותה חוויה מהממת, ולפעמים גם מרתיעה ומפחידה, שחש התייר המערבי במפגש הראשון עם המציאות הגועשת של הרחוב ההודי.
וכמובן,
האלים. הודו מתאפיינת, כידוע, בריבוי של אלים. אבל גם ריבוי אלים יכול להיות מרוסן - נאמר, כעשרה אלים, או קצת יותר או פחות, המחלקים ביניהם פונקציות שונות כמו אהבה, מלחמה, הורדת גשם, פריון האדמה וכדומה. זה לא הריבוי ההודי. את מספרם הכולל של האלים ההודיים אי אפשר בכלל למנות, לא רק משום שהם רבים עד מאוד, אלא גם משום שהם כוללים זה את זה וגולשים זה לתוך זה. אפשר למצוא אל מקומי כמו גורוואיור (Guruvayur), שיש לו מקדש ענק במדינת קרלה
(Kerala) עם משפחות כוהנים ודרכי פולחן ייחודיות משלו, ועם זאת הוא מזוהה עם האל הכלל-הודי קרישנה, שגם אלים מקומיים אחרים ברחבי הודו נחשבים כדמויות שלו. קרישנה עצמו הוא אחד מעשרת הגלגולים (אוואטארים) של וישנו, שהוא אחד משלישיית האלים הגדולה (הטרימורטי).
אבל בעצם קרישנה הוא גלגול רק של חצי מווישנו, והחצי השני התגלגל בדמות אחיו באלאראמה. לכל אחת מהדמויות האלה יש עוד אינספור זהויות וגלגולים והתגשמויות, וברור שכל ניסיון לסדר את האלים ברשימה אחת ולהחליט פעם אחת ולתמיד מיהו מי - נידון לכישלון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שיווה לינגאם. הפאלוס המלכותי של האל שיווה
|
|
|
 |
|
 |
|
הפאלוס והפות הקוסמיים
|
|
|
 |
|
|
|
הריבוי המאפיין את האלים ההודיים מתרחש אפוא בכל הרמות בבת אחת - לא רק ריבוי של אלים נבדלים, אלא גם בתוך כל אחד מהם. כך, למשל, הריבוי החזותי של ראשים וידיים, המאפיין את האלים ההודיים: בדרך כלל לפסל של אל הודי יש ראש אחד וארבע ידיים, אבל אין זה נדיר למצוא יותר. יתרה מזו, האל עצמו יכול לעבור הכפלות והעתקות, כמו למשל מוטיב פופולרי של "שמונה לאקשמי" המופיע בתמונות ובתבליטוני מתכת קטנים הנמכרים בשווקי המקדשים, המורכב משמונה דמויות של אלת העושר. האל יכול גם להכיל בתוכו אלים אחרים או להיות מוכל בתוכם, ואפילו להיות מוכל בתוך חלק שלו עצמו.
כך למשל במקדש הגדול בטאנג'ור (Tanjore) שבדרום הודו, אפשר לראות עשרות רבות, זה לצד זה, של פסלי ה"שיווה לינגאם" (Sivalingam), אבר המין הזכרי הזקוף של שיווה, הנתון בתוך ה"יוני" (Yoni), שהוא הפות הקוסמי. הלינגאמים האלה, שכולם וריאציות על נושא אחד, מציגים את עקרון הריבוי לא רק במספרם, אלא גם בצורות השונות שלהם: חלקם קצרים ועבים, אחרים ארוכים יותר, כמה מהם בעלי קצה שטוח ואחרים מעוגלים.
אבל כמה עשרות קילומטרים משם, במקדש של קומבהקונם (Kumbakonam), אפשר לראות איור של המיתוס המספר כיצד שיווה כולו, אחרי המבול שהציף את האדמה, התאחד עם דמות הלינגאם, כלומר עם אבר המין שלו עצמו. במקומות אחרים אפשר גם למצוא פסלים שבהם שיווה הוא חלק המוכל בתוך הלינגאם. כלומר, הלינגאם הוא חלק משיווה, אבל הוא גם שיווה כולו, וגם מכיל את שיווה כחלק ממנו.
ריבוי האלים והפולחנים משקף כמובן את ריבוי הקבוצות האנושיות השונות והמשונות, שכולן יחדיו מרכיבות את החברה ההודית. וכמו בני האדם, גם האלים יוצרים ביניהם יחסים חברתיים המבוססים על ריבוי של פנים וצורות. בניגוד לאל המונותאיסטי של דתות המערב, שאיננו סובל שום פולחן המיועד לאל אחר, האלים ההודיים השונים מקבלים את קיומם בצוותא כמובן מאליו. ואכן, כמו בתרבויות אחרות, לכל מקדש הודי יש אל מרכזי שהוא מוקדש לו. אולם ריבוי האלים של הודו איננו מתבטא רק בריבוי המדהים של המקדשים, אלא מהווה גם מרכיב מהותי בתוך המקדש עצמו. מלבד מקדשונים זעירים בצידי הדרכים, קשה מאוד למצוא מקדש שיש בו אל אחד בלבד. בדרך כלל יש הרבה, ולפעמים הרבה מאוד.
כך, למשל, איש כנראה אינו יודע לבטח כמה פסלים יש במקדש הגדול ביותר בהודו, הנמצא במאדוריי (Madurai), עיר מדהימה מהרבה בחינות: אולי כמה מאות אלפים ואולי יותר. מכיוון שכאמור פסלים יכולים להכיל פסלונים קטנים יותר, ותבליטי הקיר המפורטים להפליא יכולים להכיל דמויות רקע רבות, הרי שהתשובה תלויה גם בשאלה איך סופרים.
מינאקשי, למשל, היא האלה המרכזית של המקדש במאדוריי, ועם זאת רק חלק זעיר מהפסלים במקום מייצגים אותה. פסלים רבים מתארים צורות שונות של שיווה, שהוא בעלה, או של קרובי משפחה אחרים, כמו למשל גאנש (Ganesh) בעל ראש הפיל, בנו של שיווה מאישה אחרת). ויש גם פסלים של וישנו, שהוא אל אחר לגמרי ובמובן מסוים מתחרה של שיווה, ופסלים של אלי תשעת כוכבי הלכת באסטרולוגיה ההודית (כולל "ראש הדרקון" ו"זנב הדרקון"), ותבליטים של הצורה הגיאומטרית "שרי יאנטרה" שגם להם מוקדש פולחן, ועוד רבים אחרים.
אל מול הריבוי הזה של אלים ופסלים, הכוהנים והמאמינים הנוהרים למקדש מציגים כמובן גם ריבוי של צורות פולחן שונות ומשונות - החלפת בגדים לפסל, רחיצה או האכלה שלו, צביעתו בפסי אבקה צבעונית, נדנודו בנדנדה, שבירת אגוזי קוקוס, הדלקת קטורת או נר שמן, הנחת פרחים, ברכה בידיים צמודות, סיבוב שלוש פעמים, השתטחות על האדמה, משיכה באוזניים בידיים משוכלות, זריקת כדורי בצק קטנים הנדבקים לפסל, ועוד ועוד.
|
|
|
|
|
|
|  | | גאנש. אל הפיל | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
