 |
/images/archive/gallery/145/220.jpg ישו הצלוב. גויה.
גויה  |
|
|
|
|
| לפחות על פי הבשורה על פי תומא, נראה שישו היה מרגיש נוח יותר בשיחה עם קרישנמורטי מאשר בכנסייה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב
6/8/2004 9:33 |
|
|
|
|
|
|
|
ישו הוא חידה. הקשר בין דמות הקדוש המעונה והצלוב והדמות בעלת השיער הארוך וההילה שמתוארת בציורים דתיים, לבין דמותו המקורית של ישו, ישו ההיסטורי, הוא לאו דווקא הדוק. בעולם המדע, למשל, עדיין מתנהל דיון בשאלה האם ישו בכלל היה קיים. אולי הוא בכלל מיתולוגיה? וגם אם נניח שהיה קיים, מה מתוך המידע שיש לנו עליו נכון, ומה לא? הרי אפילו בתוך הגרעין של הברית החדשה, ספרי הבשורה, יש חוסר התאמה בפרטים, שחוקרים רבים עדיין לא הצליחו לגשר ביניהם עד היום.
מאז ש"צופן דה וינצ'י" של דן בראון הפך ללהיט, הדיון על דמותו ה"אמיתית" של ישו הפך מפולמוס אקדמי-תיאולוגי לנושא פופולרי שדנים בו גם בתקשורת ההמונים. הכנסייה שוללת כל שינוי בדמות האלוהית, האקדמאים שולפים הוכחות, העובדות (המפוקפקות
בחלקן) בהן השתמש בראון משתרשות בדעת הציבור, והשמחה רבה. אם "הפסיון" של מל גיבסון, המנציח את דמות בן האלוהים המעונה, היה החלום הרטוב של הכנסייה, הרי ש"צופן דה וינצ'י", על הפגמים שבו, הוא הסיוט שלה. רק זה מה שהיא צריכה, רב מכר הטוען שישו היה נשוי למריה מגדלנה ושהיו ועדיין יש להם צאצאים, ושמציג את הכנסייה כמונעת מהציבור את הגישה לאמת.
הדיון לגבי מה שבראון מציג בספרו כעובדות עדיין מתמשך, אך בנבכי העלילה עדיין מסתתר אזכור קטנטן לאחד המקורות הרציניים ביותר, שאולי דווקא הוא יוכל לסדוק את המונופול של הכנסייה על דמותו האמיתית של האיש שחי כאן אצלנו לפני אלפיים שנה: הספרייה של נאג חמאדי, שללא ספק מאירה את דמותו של ישו באור שונה לחלוטין מזה שהורגלנו אליו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הספרייה של נאג חמאדי
|
|
|
 |
|
|
|
בשלהי 1945 איכר מהעיירה נאג חמאדי שבמצרים גילה, לגמרי במקרה, אוסף של ספרי פפירוס שהוטמנו בתוך כדים כ-1,600 שנה לפני כן. האוסף, שזכה לכינוי "ספריית נאג חמאדי", הוסתר שם כפי הנראה על ידי תושבי מנזר קרוב. הוא כולל 13 ספרים המאגדים 52 טקסטים קדושים. רוב הטקסטים שנמצאו סווגו כטקסטים השייכים לזרם נוצרי קדום שנקרא "הזרם הגנוסטי".
הגנוסטים, שהיוו רק זרם אחד מיני רבים שקמו בשנים שלאחר מות ישו, היו פופולריים מאוד בסביבות המאה השנייה לספירה. עם זאת, עם השנים סר חינם וכוחם, וכשהברית החדשה נחתמה, בסוף המאה הרביעית לספירה, כבר לא נותר מהם הרבה. למרות האופי הגנוסטי של רוב הכתבים בנאג חמאדי, לא כולם נופלים להגדרה זו באופן מיידי. ובין אלו שאינם גנוסטיים באופן מוצהר, בולטת בעיקר מגילה אחת, הנושאת את השם "הבשורה על פי תומא". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
