 |
/images/archive/gallery/150/073.jpg האסורים למגע.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| שחר שילוח יצאה להודו כדי לחפש את הקָאסטה שלה, מצאה אפליה מתקנת שרק גורמת לאפליה חמורה יותר וחזרה עם משל קטן על ישראל
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שילוח
9/8/2004 9:34 |
|
|
|
|
|
|
|
נובמבר שעבר, רישיקש. סוף המסע, הזמן שבו כל מה שנפרש מול העיניים, חודר אל האוזניים או מרטיט את האף מדלג על שלב החוויה והופך אוטומטית לזיכרון. מי הטורקיז של הגנגס, הגשר שמחבר את שתי גדות הכפר לקסמן-ג'ולה, צליל הפעמונים במקדשים ההינדים. הקופים שמציקים לעוברי האורח, הפרות האיטיות, נשים בסארי צבעוניים, הצטלבויות של מבטים והצחקוקים שבעקבותיהם - הכל אוחסן בזמן אמת במאגר הזכרונות והגעגוע, ערוך ומוכן לשליפה ברגעים של שיממון במולדת.
באחד מאותם ערבים-אחרונים-בהודו חציתי את חצר הגסט האוס שבו לנתי ופגשתי את בתו הקטנה והאסרטיבית של בעל הבית. To which caste do you belong? דרשה הילדונת. אין לי קאסטה, עניתי. הילדה צחקה ואני הלכתי לצפות בנהר המתכסה בחושך. השאלה היתה מחוצפת בעליל - הודי לעולם לא ישאל את רעהו לאיזו קאסטה הוא משתייך. כך או אחרת, המפגש הקצר שהכיל שקיעה מול הגאנגס, אבק בחצר, תיאבון קל לארוחת ערב מתובלת ואת סקרנותה של הילדה הקטנה מלקסמן-ג'ולה, אופסן במאגר השקופיות שבראשי, ממתין להישלף.
יחסם של ההודים אל האורחים מהמערב הגודשים את הערים והכפרים התיירותיים שונה מאוד מיחסם זה לזה. בדרך כלל אנחנו, הזרים, לא דוברים את שפתם, נוטים להיות בהירים יותר, שמנמנים יותר ומפונקים הרבה יותר. אנחנו לא משתייכים לאף אחת מחמש הקאסטות ומאות תתי-הקאסטות המדרגות את תושבי
תת היבשת למעמדות גבוהים ונמוכים כבר כ-3,500 שנה.
כשביקרתי בהודו שהיתי רוב הזמן בקרב אוכלוסיית הפליטים הטיבטים, שהיא אמנם חברה הירארכית במובנים רבים, אך מחוץ למערכת הקאסטות. השיחות הארוכות שכן קיימתי עם הודים התרחשו לרוב בנסיעות הממושכות ברכבות ובאוטובוסים. בני שיחי היו תמיד גברים משכילים, לבושים היטב, נדיבים, אדיבים ועם זאת סקרנים וחקרנים ללא לאות. כל השיחות, ללא יוצא מן הכלל, החלו ביוזמתם. מצאתי את עצמי משתפת פעולה עם חוקרי ומסבירה במה עוסקים אבי ואמי, כמה אחים יש לי ומה היא השכלתם, היכן נולדתי (לא פשוט בכלל להסביר בשפה זרה לאדם לא-מערבי מה זה "Kibbutz" ולמה אני לא יודעת אם להורי יש או אין נכסים, שעה שהאוטובוס מטלטל, הגוף רוצה לישון והשלפוחית כמהה להתרוקן), כמה חדרים יש בדירה שלי, מה למדתי (והרי גם לי קצת קשה להסביר לעצמי מה עשיתי ארבע שנים בקאמרה אובסקורה), מה אני לומדת עכשיו, במה אני עוסקת ולמי אני נשואה ואם לא נשואה אז עם מי אתחתן.
אני חושבת שמטרת אינספור השאלות החוזרות על עצמן היתה, כמובן ליצור שיחה, להעביר את הזמן, אבל גם לאמוד ולהקביל אותי לאחת מהקאסטות. כך נקבע, אולי, היחס שאקבל בהמשך הדרך: האם ראוי להמשיך בפטפוט עם האישה המתולתלת שמדברת אנגלית במבטא מוזר? אפשר להזמין אותה לצ'אי? להחליף כתובות אימייל? ללחוץ לה את היד?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הפועלים השחורים
|
|
|
 |
|
|
|
חלוקתה של אוכלוסיית הודו למעמדות היא פרי השתלטותם של השבטים הארים, בהירי העור, שהגיעו ממרכז אסיה להודו ב-1,500 לפני הספירה. הם הביאו עימם מספר חידושים ביניהם הדת שמקורה בוודות ואת מערכת הקאסטות. בשפת המקור קאסטה היא "וארנה" (Varna), מילה שפירושה הוא "צבע". תת-קאסטה היא "ג'אטי" (Jati) – "לידה, חיים, דרגה". יש בהודו יותר מ-3,000 ג'אטי הנבדלות באזורי המחיה שלהן ובמבנה החברתי והשלטוני שבתוכן. את המונח קאסטה (Caste) הנחילו הבריטים ששלטו בהודו עד 1947. לכל מעמד בסולם הקאסטות צבע משלו ומאפייני התנהגות ותעסוקה המפורטים ב-בהגווד גיטה ("שירת האדון" - דברי קרישנה לתלמידו הקרוב ארג'ונה המכילים את התמצית הפילוסופית של הוודות ועוסקים בטבע האדם והיקום ובמדע העבודה על העצמי).
בראש המעמד העליון ניצבים הברהמינים, הצבע המיוחס להם הוא לבן. בני הקאסטה הזאת הם כוהני דת ומלומדים. על פי הבהגווד-גיטה הברהמינים הם אנשי שלום, נהנים מהרמוניה עצמית, חיים בצניעות ובטוהר, רודפי חמלה וצדק, יש להם חזון, חוכמה ואמונה. לברהמינים אסור לאכול בשר, דגים וביצים והם מנועים מנישואים לאלמנות.
הקשאטריה הם הבאים בתור. מדובר בקאסטה של אנשים קשוחים: הצבע שלהם הוא אדום, הם לוחמים ושליטים. על פי הבהגווד-גיטה לקשאטריה לב אמיץ, בערה פנימית, אופי איתן, הם בעלי תושייה ומגלים אומץ בשדה הקרב. בני מעמד זה ניחנים ברוחב לב ובכושר מנהיגות אצילי.
בני מעמד הביניים הם הוואישיה, הצבע שלהם הוא חום. על פי הבהגווד-גיטה בני הקאסטה השלישית אמורים לעסוק במסחר, חקלאות, רעיית צאן וגידול בקר. וואישיה מפורסם במיוחד הוא מהאטמה גאנדי, ששמו גם מעיד על שיוכו - משמעות המילה "גאנדי" היא ירקן.
בני המעמד הנמוך הם השודרה. צבעם "מן הסתם" הוא שחור. השודרות הם פועלים, בעלי מלאכה, משרתים וצמיתים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
