 |
האיש הראשון שהביא את תורת הזן לסין היה הודי. הוא היה נזיר בן שישים, היה לו זקן ג'ינג'י והוא לא כל כך הסתדר עם הסינים. קראו לו בודהידהרמה, ורק תשע שנים אחרי שהגיע לסין הוא למד קצת סינית והסכים לקבל מספר תלמידים לגור איתו במנזר שאולין. 19 שנים מאוחר יותר, כשהיה בן 88, כינס בודהידהרמה את תלמידיו והודיע להם שהגיע זמנו לעזוב את העולם. לפני שיעזוב באופן סופי, הוא הודיע להם, הוא עורך להם מבחן שיקבע מי יירש אותו כראש מסדר הזן בודהיזם ויקבל ממנו את הגלימה והקערה
המקוריים של הבודהה, אותן הביא איתו מהודו. המעמד היה מרגש. בודהידהרמה הזקן שכב במיטתו, סביבו ישבו הקרובים אליו והמבחן היה שאלה אחת, קצרה אם כי מקיפה: "מה הבנתם עד היום?". אם אתם הייתם שם, אצל בודהידהרמה בחדר, מה אתם הייתם עונים, אחרי שרכשתם ידע רוחני רב, הייתם בסדנאות, ישבתם בגליל או במדבר, קראתם ספרים וטיילתם בעולם? מה הבנתם עד היום?
תעצרו כאן את הקריאה. אפשר להסתובב קצת, לעבוד בגינה, להכין תה. אל תמהרו, תישארו קצת עם השאלה.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
לך נתתי את לשד עצמותיי
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הראשון שהעז לענות היה הנזיר דופו-קו. הוא קם ואמר: "טבע האמת הוא מעבר לחיוב ולשלילה. מעבר לטוב ולרע, מעבר לבעד ונגד. האמת היא המציאות עצמה בלבד, לפני כל המילים והפרשנויות". "לך נתתי את עורי", אמר לו בודהידהרמה, שלא היה נסער מהתשובה. אמנם יש צדק בדבריו של דופו-קו והיכולת לקבל את המציאות מבלי לשפוט אותה מיד היא תכונה נדירה, אך עדיין משהו גדול היה חסר בתשובה. הוא חזר למקומו ואחריו קמה הנזירה סוג'י שאמרה: "לדעתי, האמת מתגלה פעם אחת ולעולם לא פעמיים. כל דבר הוא אמת חד פעמית, כל יום, כל דקה, כל נשימה".
"לך נתתי את בשרי", ענה לה בודהידהרמה, שתשובתה נשמעה לו כנה יותר ולה העניק את הגוף של תורתו ולא רק את המעטפת. דופו-קו ויתר על השיפוטיות של המחשבה, סוג'י הוסיפה את קסם הארעיות של כל מה שקורה כאן ועכשיו, אך בכל זאת משהו עדיין היה חסר גם בתשובתה. אחרי סוג'י קם הנזיר דוי-קו ואמר: "לדעתי, הגוף ריק הוא, וכך גם הרגשות, המחשבות ואפילו התודעה. לכן גם לא קיימת 'הארה' אותה אפשר לתפוס או לומר עליה שהיא בת השגה".
"לך נתתי את עצמותי", אמר בודהידהרמה שאהב את התשובה, כי עצמות הם השלד עליו בנוי הבשר. הוא העריך את ההבנה של דוי-קו, שבנוסף לחד פעמיות של סוג'י, הוא גם מתהלך בעולם כאורח שלא מחזיק בדבר ולא חש בצורך להדביק לעצמו דבר. אחרון קם הוי-קו. הוא קרב אל מורו ובעיניים בורקות מדמעות השתחווה בקידה עמוקה שמשמעה "תודה רבה" וחזר למקומו. "לך", אמר לו בודהידהרמה, "נתתי את לשד עצמותיי".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
מעֵבר למילים
|
 |
|
 |
 |
 |
|
לו היה בודהידהרמה שייך לאחד המסדרים הפילוסופיים של הבודהיזם, ודאי היה מרוצה יותר מהתשובות של דופו-קו, סוג'י או דוי-קו, שכולן נכונות ומשקפות הבנות עמוקות ונכונות. אבל עבור בודהידהרמה, תשובותיהם לא היו תשובות זן אלא הסברים שהגיעו מהראש. הוי-קו היה היחיד שלא הסביר שום דבר מנקודת מבט מרוחקת, אלא היה בתוך הדברים, מעבר למילים, מעבר לצורך להצטיין במבחנים.
הוי-קו, שנקרא בעבר שנג-קואן, הוא זה שירש את בודהידהרמה. לאחר שקיבל בירושה את הגלימה והקערה, הפך להיות הזן מאסטר הסיני הראשון. לאתר הבית של ניסים אמון, www.taos-greece.com
|  |  |  |  | |
|