 |
/images/archive/gallery/153/749.jpg סאי באבא.
צילום: ארכיון  |
|
|
| מעשה בפגודה ותליון של סאי באבא |
|
| אם רק הייתי מגלה לו את האמת הפשוטה והלוגית בפרשת הפגודה, שלומי לא היה נשוי היום לשרי האוסטרלית, עוזב את משרת המהנדס שלו ומאמין בבאבות. סיפור שהיה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
כרמל וייסמן
15/8/2004 18:59 |
|
|
|
|
|
|
|
העיר העתיקה באגאן שבבורמה היא היום אתר ארכיאולוגי בלבד: כ-2,000 פגודות שמכסות כ-40 קמ"ר של שטח. יום אחד בהחלט מספיק לסיור בשטח, כי אחרי שרואים את הפגודות המרכזיות (Shwezigon - מקום עליה לרגל שמאמינים כי שיני הבודהה קבורות בו, מקדש Anada עם ארבעה פסלי בודהה בארבעת כיווני הרוח, Thatbyinnyu הגבוהה עם פסל הבודהה הענק, שממרומיה מומלץ לראות שקיעה, ו-Mingalazedi היפה מכל), אזי נכנס לתוקף החוק: "ראית פגודה אחת ראית את כולם". לא לכל ה-2000 אפשר להיכנס ואם הגעת לעשר בלי להשתעמם, אשריך.
אצלנו, בערך בפגודה השמינית, שותפיי לטיול, שלומי ואיתי, התחילו לגלות סימני תשישות. "פגודה אחרונה" הבטיח שלומי לאיתי, שנשאר בחוץ להתמסטל עם קולה בורמזית. התאגידים האמריקאיים מחרימים את בורמה בגלל השלטון הקומוניסטי הצבאי שלה אז הם מכינים בעצמם משקה זול מאוד דמוי קולה שמופץ בכל בורמה ורבים סבורים שטעמו עולה על הקוקה קולה המקורית. השמועות מספרות שהמרכיב הסודי קשור לאופיום הנפוץ כל כך בבורמה. שלומי קנה גם לעצמו בקבוק ואני סימנתי לו שאפגוש אותו בפנים.
מרוב עייפות שכחתי שבתוך פגודה
הולכים רק מימין לשמאל, ופניתי שמאלה כי הפתח נראה לי רחב יותר. כעבור כמה דקות נתקלתי בזוג מבוגרים בריטים שהיו בדרכם החוצה והזכירו לי את החוקיות, אז חזרתי עימם והתחלתי שוב מימין. הצצתי החוצה וראיתי את איתי שותה ומוחה זיעה ממצחו. הוא לא ראה אותי. שלומי כנראה כבר התחיל את הסיבוב מימין ואני עכשיו הייתי בפיגור מאחוריו. הנחתי שניפגש בפנים.
את שלומי אני מכירה מהארץ. הכרנו באינטרנט, היה בליינד דייט לא משהו, הכרתי אותו לחברה הכי טובה שלי ויצא מזה חתיכת קשר. הוא היה איש תוכנה שמרן מרובע ולוגיקן שכל סממן הרפתקנות היה הלאה ממנו, עד שפתאום משהו נשבר בו בפנים. הוא החליט לנסוע להודו כדי לאתגר את עצמו. כשהגיע הקיץ ואני הייתי אמורה לנסוע לטיול שתכננתי לעצמי, היה זה אך טבעי להיפגש עם שלומי בהודו ומשם לקפוץ גם לבורמה וקמבודיה.
שמונה חודשים בהודו עשו את שלומי אדם אחר לגמרי. הוא עדיין לא היה הרפתקן גדול אבל הוא זרם יותר, משהו בו נפתח. הוא דיבר הרבה על הסדנאות שעשה באשרם בפונה, ולא הפסיק לתת טיעונים לוגיים יפהפיים לקיומה של המיסטיקה, הדברים שמחוץ ללוגיקה וכן הלאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
Dhammayazika pagoda
|
|
|
 |
|
 |
|
תרגיל בהיעלמות מיסטית
|
|
|
 |
|
|
|
סיימתי להקיף את הפגודה מבלי לפגוש את שלומי. הפער של חמש הדקות כנראה הספיק לו לצאת לפני. פגשתי בפנים עוד כמה פסלי בודהה מוזהבים ופתאום תקף אותי רצון עז להרגיש את מידת העתיקות שלהם. עמדתי ליד אחד מהם ועצמתי עיניים. דמיינתי את התקופה בה יצקו אותו, את האנשים שהתהלכו כאן, במה הם האמינו כשהם בנו את המבנים הנפלאים הללו, מאיפה הזהב, יכולתי כמעט להרגיש אותם מתהלכים סביבי בגלימות נזירים עתיקות.
כשנפלטתי החוצה מהפגודה שלומי בהה בי בתמיהה. "איך זה יכול להיות שנכנסת לפני, יצאת אחרי ולא נפגשנו בפנים?" הוא עדיין חושב כמו מהנדס, שום דבר לא יעזור.
"באמת חשבתי לעצמי איך לא נפגשנו, אפילו חיכיתי לך באיזו פינה כמה דקות, מוזר לא?", החלטתי להתל בו. "אין בזה שום היגיון. היקף הפגודה כל כך צר שלפעמים אפילו שני אנשים לא יכולים לעמוד זה ליד זה. אין מקום שיכולת לעמוד בו ולא הייתי נתקל בך", הוא נראה ממש מוטרד. "בואי תיכנסי איתי שוב, אני רוצה לראות את זה, זה פשוט לא ייתכן!" המהנדס שבו התחיל כבר ממש להתלהט, ואיתי, שכבר חולם שעות על המזגן בגסטהאוס, נאנח בייאוש.
משועשעת לחלוטין אני עושה עם שלומי את כל ההקפה בשנית ואכן אין שום פינה שבה יכולתי לעמוד מבלי להיראות. ההתלהבות שלו מהבעיה המיסטית הקלה כל כך חיננית שאני לא יכולה להתאפק ומוסיפה עוד קיסם למדורה. "יו שלומי, יש איזושהי אפשרות, אבל... לא, לא יכול להיות", עיני נדלקות ללא בושה. "מה? תגידי, מה?", הוא להוט. אני מראה לו את פסל הבודהה הקטן מזהב ומספרת לו איך עצמתי עיניים והייתי איתו בתקופה אחרת. "הנשמה שלי הלכה לרגע למקום אחר, ואולי לרגע באמת נעלמתי מכאן, גם גופנית. אתה הרי יודע שרוח וחומר זה אותו החומר, והחומר נוצר בכל שנייה מחדש. אולי הגעתי לאיזו נקודת חיבור מוזרה שבה לרגע באמת הייתי שם ואז חלפת על פני. זו האפשרות היחידה".
אני באמת מאמינה באחדות הרוח והחומר אבל אני לא מאמינה שסתם אדם יכול לממש רגע כזה ביקום החומרי. באמת סתם חמדתי לצון ואולי בדיעבד זה נראה כמו התעללות אבל היה יום חם והינו זקוקים לקצת שעשוע, באמת, לא יכולתי להתאפק.
חשבתי לגלות לו את האמת כעבור כשעה, אבל ככל שחלף הזמן זה נראה קשה יותר ובעל השלכות שלא רציתי לקחת עליהן את האחריות. שלומי לא הפסיק לדבר על זה, איתי, עם איתי ועם כל אדם שפגשנו. שמונה חודשים פמפמו לו מסרים רוחניים בהודו אבל זו הפעם הראשונה שזומנה לו חוויה כזו, שיעור שהוכיח לו שיש עולם שלם מעבר ללוגיקה. הוא היה כל כך מאושר שזה כבר בכלל לא היה משעשע.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
