 |
 |
|
|
|
|
| פרק ראשון וארוך במיוחד מספרו של בארי לונג, המורה האוסטרלי שהלך לעולמו לפני כחודשיים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
בארי לונג
24/8/2004 10:13 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שנים רבות, כאשר האדם לא היה כה מקובע בגופו הפיזי כפי שהוא כיום, חי לו איש (או אולי הייתה זו אישה?) שיצר לעצמו מסכה מופלאה – מסכה שיכלה לשנות את פניה.
האיש נהג ללבוש את המסכה ולהופיע בפתאומיות בפני אנשים. תגובתם שעשעה אותו. לפעמים הייתה זו מסכה צוחקת, לפעמים בוכייה, לפעמים מעווה ומזעיפה פנים. האנשים שנפלו קורבן למשחקיו הגיבו תמיד בזעזוע למראה הזרות הלא-טבעית והבלתי מוכרת של פנים אלה – גם כאשר המסכה חייכה. אבל צחוקם או בכיים לא היו חשובים בעיניו, כל רצונו היה בריגוש שחש מתגובתם. הוא ידע מי נמצא מאחורי המסכה. הוא ידע שהוא הליצן – והבדיחה הייתה על חשבונם.
תחילה הוא יצא עם המסכה פעם או פעמיים ביום. כאשר התרגל לריגוש ורצה יותר, החל ללבוש את המסכה כל היום, ולבסוף לא ראה עוד צורך להסיר אותה והחל לישון איתה. במשך שנים נדד ברחבי תבל, נהנה מעצמו מאחורי המסכה. ואז יום אחד התעורר עם הרגשה שמעולם לא חש לפני כן – הוא הרגיש בודד ומנותק. משהו היה חסר.
בבהלה קפץ והתייצב מול אישה יפה – ובו במקום התאהב בה. אבל האישה צרחה בחרדה למראה הפנים הזרות והמפחידות וברחה. "עצרי" הוא זעק וניסה לקרוע את המסכה מעל פניו, "זה לא אני!" אבל זה היה הוא. המסכה נשארה. היא דבקה לבשרו. היא הפכה לפניו. דרך המסכה המופלאה, היה הוא האדם הראשון שנכנס לעולם נטול-אושר זה.
הזמן חלף, ואף שניסה לספר לכולם על האסון שהביא על עצמו, לא האמין לו איש. איש גם לא היה מעונין להקשיב לו מכיוון שכולם חיקו אותו. כולם לבשו מסכה משלהם כדי לחוש את הריגוש החדש, לשחק בלהיות מה שהם לא. כולם הפכו לַמסכה.
אבל עכשיו קרה דבר נורא עוד יותר. לא רק שהם שכחו את הבדיחה והליצן,
אלא גם את הדרך לחיות בשמחה כפי שרק הישות שמאחורי המסכה יודעת. כיצד חדל האדם להעמיד פנים והשיב לעצמו את שמחת החיים – זהו סופו של הסיפור, כי כל אגדה צריכה סוף טוב. בכל אופן, רק כאשר אתה – הקורא – שמח וחופשי מאומללות עכשיו (כלומר בכל רגע נתון) יבוא הסיפור אל סיומו האמיתי. כי את/ה הגבר או האישה שבמסכה.
אישיותך היא המסכה שאתה לובש. הבט בראי – ראה כיצד אתה מעווה את פניך. לפעמים בהסכמה ועל פי רוב במורת רוח. אתה לא באמת מאמין שזה אתה ולכן אתה מתבונן בכל מראה הנקרית בדרכך, אפילו בחלונות הראווה, כדי להרגיע את עצמך ולקבל אישור שזה אכן אתה.
לפעמים אתה אפילו חש צורך מוזר ולא הגיוני לתלוש את המסכה, הלא כן? זה לא מקרה חריג, אלא שאנשים לא אוהבים לדבר על כך. זה נשמע מטופש. אבל זה לא כל כך מטופש כאשר אתה מתחיל להיות ישר.
המשא הכבד ביותר שאתה נושא בחייך הוא אישיותך – הלחץ שבהתחזות ובהעמדת הפנים הזו מכביד עליך ומוצץ את החיים מתוכך.
אתה מאשים כל כך הרבה דברים בתחושת הכובד וחוסר החיים שבך. אתה מאשים את עבודתך, את מערכות היחסים שלך, את הדיאטה ושאר הבעיות. ולמרות זאת, אישיותך היא זו המפרידה בינך ובין שמחת החיים הטבעית.
האישיות גורמת לך לדאגה ולרגשנות. היא הסיבה למצבי הרוח הרעים ולספקות העצמיים, לדיכאונות ולסבל שבך. היא מערפלת את מוחך. היא מפחדת מהעתיד, חשה צער ואשמה כלפי העבר והופכת לאדישה, משועממת וחסרת סבלנות בהווה. היא הצל הנסתר המופיע בינך לבין בן או בת זוגך. היא הערמומיות והידענות שבעיניים. היא ניזונה מכל סוג של ריגוש, טוב או רע, דיכאון או התרגשות.
ופחדה הגדול ביותר הוא להיחשף – להתגלות כפי שהיא – זיוף וקלקול.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האישיות היא פני התרמית
|
|
|
 |
|
|
|
האם אתה מזהה את הסימנים האלה בך?
אם כן אתה מוכן להתחיל בהסרת מעטפת האישיות. אני אומר הסרת מעטפת, מכיוון שהאישיות היא עטיפה שכרכת סביבך כדי להתגונן מפגעי העולם והרוע האנושי.
הפכת את האישיות לשומר הראש שלך. ויתרת על חלק ניכר מסמכותך ולכן האישיות קופצת מייד להגנתך כאשר אתה נפגע, חש מאוים או נתון לביקורת. היא מטיחה עבורך מילים קשות ובוטות, ולפעמים אפילו אתה עצמך נרתע לנוכח האלימות וחוסר הרגישות שהיא מגלה. אבל האישיות היא צבא ההגנה שלך, ולכן אתה מקבל בצייתנות את התנהגותה המחרידה ומצדיק אותה בפני עצמך. כאשר ניתן כוח מוחלט לנותן החסות הערמומי הוא הופך לרודן מוחלט, בעוד אתה מאבד את התקווה לצאת לחופשי.
האמת היא שאין לך צורך בהגנה הזו. האישיות היא כמו הבריון מבית הספר שפעם הצטרפת אל כנופייתו כדי להיות בצד הבטוח. לאחר שהתבגרת הוא חוזר ומשכנע אותך שאתה עדיין זקוק לו. הוא מסוגל לעשות זאת מכיוון שבלי לדעת צברת את כל כאבי האתמול – הפחדים הישנים והעלבונות מימי ילדותך, נעוריך ובגרותך. הבריון המכיר את פחדיך לא יניח לך, ואתה, כולך אחוז אימה, חושש לאבד את חסותו.
למרות זאת יש לאישיות מקום ותפקיד. היא אדון גרוע אבל משרת טוב. אל תרשה יותר למשרת לנהל את חייך. הוא שיבש אותם יותר מדי זמן.
כל עוול שאתה רואה בעולם הוא תוצאה מאישיותו של מישהו. למעשה, העולם עצמו נוצר כתוצאה מבערותה של האישיות. זו הסיבה שהעולם הוא מקום כה אכזרי, נצלני ומושחת בהשוואה ליופיים ושלמותם של האדמה והטבע. בדיוק כפי שהאישיות חיה על חשבונך ומוצצת את לשדך, כך העולם מוצץ ומכלה את משאבי האדמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העולם הוא האישיות של האדמה
|
|
|
|
|
|
|
אני עומד להראות לך את טבעך האמיתי, הטבע שאיתו נולדת, ואת טבעך השקרי, התשתית של אישיותך, מקור סבלך. אתה תראה באור חדש את תפקודו הגאוני של הטבע. תראה איך נפרדת משלמותו הטבעית ואיך תוכל לחזור ולחיות איתו בהרמוניה. בכוונתי להסביר לך איך מתפתחת האישיות ומהיכן היא מגיעה על מנת שתוכל להבין מה היא.
מה שתבין בהדרגה לגבי האישיות הוא ש"היא זה לא אני". בכוונתי לתאר לך מיהו "אני", האני האמיתי, הישות שמאחורי המסכה ומעטפת האישיות. אתה תחדור לתוך התת-מודע שלך שבו שוכנת האמת. תגלה בעצמך נוכחות רבה יותר של סמכות. תיקח יותר אחריות על חייך, ותסדיר אחת ולתמיד את מערכות יחסיך המשובשות, את הבעיות שאיתן השאירה אותך האישיות.
לא נולדת עם אישיות. נולדת עם לא כלום. אתה יכול לראות זאת בתינוק שזה עתה נולד. תינוק הוא גוף של אהבה. זה עתה יצא מהמסתורין, מהמקום הכמעט נצחי – הרחם. הנה הוא הגוף הקטן והיפה, התנועות החמודות, העגלגלות המתוקה והטהורה. אנשים אוהבים להריח תינוקות. הם מרימים אותם ושואפים את ניחוחם, ובלי ספק מדובר לא רק בריח של אבקת טלק. ניחוחו של התינוק אינו חלק מחמשת החושים. זה ניחוח נפשי, ריח התמימות. והתמימות הזאת עדיין נמצאת בך.
ולמרות זאת חסר משהו בתינוק. עם כל יופיו הפלאי הוא אינו מסוגל להתמודד עם העולם. מישהו צריך לחשוב בשבילו ולהגן עליו. ניסיון החיים הוא החסר בתינוק. לצבירת הניסיון אנו קוראים צמיחה או התבגרות. זה מה שקרה לך. גוף האהבה המקורי של התינוק הוא עדיין גופך, אבל משהו קרה לו, הוא חווה את נסיבות החיים.
לאחר שצברת את ניסיון כל שנותיך, האם תוכל לומר שאתה עדיין זך כתינוק שזה עתה נולד? האם אתה תמים? האם תוכל לומר שברגע זה אתה הטוהר כפי שהיית במקור? ואם לא, מדוע לא?
אני שואל שאלה זו אותך, הקורא, הישות שהייתה פעם תינוק ועכשיו היא אדם מבוגר. אני מדבר עליך, על ניסיונך, ומה שנכון בניסיונך האישי הוא האמת. אם כן, מהי האמת שבניסיונך?
ניתן לענות על שאלה זו בשתי דרכים. מבפנים או מבחוץ. מבחוץ, אם תתבונן במתחים, בדאגות ובבעיות שלך, היית אומר "לא. אני גדוש וטרוד בדברים רבים שאני יודע וזוכר, אשמה, ספקות, פחדים. לפעמים אני חופשי אבל ברגע שאקבל תזכורת, אדע שאינני תמים ומיד ארגיש חרדה ודאגה." אבל ברגעיך העמוקים והדוממים תוכל לומר, "כן. אני תמים." וזו האמת. כי בתוכך אתה תמיד אותו הילד המתוק והתמים שהיית ולא משנה בן כמה אתה. מתיקות ותמימות הם טבעך.
אבל למתיקות ותמימות כשל תינוק אין מקום בעולם. בלא הגנה הם יידרסו, ינוצלו ויושפלו. איך אפשר להיות מתוק ותמים כתינוק בעולם שכזה? מובן מאליו שאינך יכול. כאן, בחוץ, אינך יכול להיות מה שהנך בפנים. כך זה נראה. אבל הטבע, אמא טבע, מספקת את הפתרון בטבעיות. הפתרון הוא ניסיון חיים.
לחיות משמעו לצבור ניסיון. אינך יכול לחיות בלי שתלמד בדרך הקשה שעדיף לא לדרוך על שברי זכוכית ברגליים יחפות. כך בדיוק מוגן הטבע הפנימי היפה שלנו על-ידי התבונה שרכשנו בהתנסות. אבל כאשר מדובר בחיינו הרגשיים כל זה נשכח ואנו מתעלמים מהניסיון שנרכש בעמל רב. שוב ושוב אנו מנסים לְקָרֵב ולחבק את מה שמכאיב ופוצע אותנו. אנו משלימים ונשארים עם אנשים נצלנים, רגשיים ומלאי כעס – אנשים שפוגעים בנו. אנו נכנעים לדרישותיהן האנוכיות של אישיותם ושלנו. אנו מרשים לאישיות של אחרים להזין את עצמה מאתנו בדיוק כפי שאנו ניזונים מהם. בהסכם חליפין מטורף ופרוורטי אנו מסכימים לנצל איש את רעהו, וכל אחד מאיתנו סובל בתורו.
האם באמת אתה רוצה לחיות עם בן זוג כועס, תובעני או אדיש? כמובן שלא. התמימות איננה יכולה להיקשר לאהבה הרסנית שכזו (אם אפשר בכלל לקרוא לה "אהבה"). אבל זה זמן רב שאינך חי בתמימות וניסיון טהור – האהבה שאיתה נולדת והתבונה שפיתחת. אישיותך נדחקה ביניהם. וכעת בחיי הרגש שלך, חיי האהבה שלך, אינך בטוח מי הוא מי – מי היא התבונה ומי הוא המשחית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם אתה רוצה לסבול?
|
|
|
|
|
|
|
איזו שאלה טיפשית. אבל איך אתה מסביר את האופן שבו אתה משלים עם הכאב הבלתי נחוץ שנגרם לך על ידי משפחה וחברים? איך אתה מסביר את הדרך שבה אתה מצפה מאהוביך וחבריך להשלים עם מצבי הרוח הרעים שלך?
אתה מצדיק דרך מוזרה זו של חיים ביחד ואומר "איש אינו מושלם. עלינו להשלים זה עם אומללותו של זה." אבל שאלתי היא: האמנם? האם עליך להשלים עם דיכאונות, כעסים ואומללות של אחרים? איך הגעת לרעיון המטורף הזה?
אני אומר לך. קבלת אותו מאישיותך ומאישיותם של אחרים, וזהו שקר מוחלט. רימו אותך מבלי שתדע. אתה לא מבין שצער, דיכאון ומאבק מספקים ומענגים את האישיות בדיוק כמו התרגשות, הרפתקה וחוויות חדשות. האישיות מתענגת על שניהם – מעלה ומטה. אבל לא אתה. זה טבעי שאתה נהנה להתרגש מחוויות חדשות ושונות, אבל טבעך האמיתי אינו רוצה לפגוע באיש תוך כדי כך. לאישיות לעומת זאת, לא אכפת כהוא זה מי נפגע או סובל, אתה או מישהו אחר. היא רק רוצה את הריגוש, טוב או רע. אתה רוצה בכנות את הטוב, לך ולאחרים, מכיוון שעמוק בתוכך, במקום הטהור שבך, אתה טוב. אתה אהבה, אהבה חיה.
האהבה היא טבעך האמיתי והאישיות היא טבעך השקרי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התשתית שלך היא אהבה
|
|
|
|
|
|
|
מתוך תשתית זו צומחת תבונתך המסתכלת החוצה ורואה את העולם החיצוני. אתה כמו פרח יפה – שורשיך נעוצים עמוק באהבה ודרך תפיסתך את החיים אתה מקרין יופי וכוונה טובה למען כל מי שביכולתו לראות. זו האמת. זה מה שאתה... או זה מה שהיית לפני השתלטות האישיות. כעת אתה מתנדנד בין השניים. יום אחד אתה אוהב, שמח בחלקך ומתוק, ולמחרת אתה משועמם, מדוכא, חרד או במצב רוח רע והסובבים אותך סובלים.
אם כך מהיכן צומחת האישיות? היא צומחת מכאב. כאב רגשי. תוך כדי צבירת ניסיון צברת בלי לדעת גם כאב. אספת אותו טיפין טיפין, כתינוק, כילד, כנער וכמבוגר. בכל פעם שפגעו בך או לא הצלחת להשיג את רצונך, עלה רגש כואב ונדבק לזה שקדם לו. בלי שתרגיש גדל בתוכך כדור של כאבי העבר ומתוך הכדור הזה יצאה האישיות – האיש שאינו אתה. אתה אהבה, ושמו של איש כואב זה הוא פחד. מודעות נחרדת ומפוחדת מפני העולם, תפיסה שלילית החוששת להיפגע שוב, כואבת בהווה כפי שכאבה בעבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תשתית האישיות היא כאב
|
|
|
|
|
|
|
אינך מודע לכאב שבך, או לכך שהכאב נבון כמוך. אינך שם לב שמרבית הזמן הוא מדבר ופועל דרכך, מחפש ביטחון, חיבה, אהבה וקבלה. הוא רואה את ההווה דרך העבר ומשליך את כאבו על אירועי ההווה והופך אותם לכואבים אף שאינם כאלה. בלי משים הוא משחית את הטוב.
למשל, כאשר אתה עושה אהבה. האישיות המפוחדת המחפשת נחמה לשיכוך הכאב תעלה לעיתים ותצטרף להנאה. מייד יופיע בתוך הטוב צל בצורת הסתייגות, התקשחות או מילה לא נכונה וההרגשה הטובה תעלם ותושחת. האם חווית זאת? אתה נהנה בחברתו של מישהו, משוחח בנעימות ולפתע מילה אחת שלא במקומה מקלקלת את ההרמוניה ושמה לה קץ. זו האישיות הנדחקת פנימה.
החשת אי פעם עלבון פתאומי ממילה מיותרת שהעכירה את האווירה ומייד התחברת לכאב של ביקורת או ניצול מן העבר? האם אתה רואה כיצד אתה מכניס את העבר להווה?
לטבע יש דרך מושלמת לסלק את הכאב שממנו צומחת האישיות, וזו הסיבה שבעטיה אין אישיות ואין בעיות בטבע.
הכאב הראשון בקיום הוא כאב הלידה. כך היית, עטוף ברחם אמך ככל יונק אחר, שרוי בנוזל חמים של אהבה שסיפק לך בלי הרף ובלא מאמץ את כל צרכיך. בלי צורך לנשום, לאכול, להתחמם או לבכות כדי לקבל את צרכיך. לפתע נפלטת לתוך עולם מנותק, מקום חדש ומוזר שקיימים בו כאב וקור, מרחק והפרעה, רעב וכורח תמידי לנשום ולתקשר באמצעות קול – הלם כבד וטראומטי.
אבל כנגד אסון נורא זה, לקחה אימא טבע, כרגיל, את העניינים לידיה. ממש כפי שהשגיחה עליך בתוך הרחם היא תומכת בך כעת מבפנים, מתוך נפשך. היא משחררת לתוך הרִיק שנוצר כתוצאה מהלם הלידה, מנה של פלסמה נפשית טבעית. כעת אתה מכנה את הממשות האנרגטית הזו רגש, אבל בשלב ההוא הייתה זו תמצית של אהבה בלא תנאי, אהבה נצחית. תפקידה היה לרפד באופן זמני את האורגניזם מול הניתוק המזעזע מהזרם האחיד של הזמן, מכיוון שברגעי ההלם הראשונים, כידוע לך מניסיונך כמבוגר, הזמן נעצר פשוטו כמשמעו. לולא הגיע זרם מְגשֵר זה של אהבה בזמן הלידה, היה פירוש הדבר מוות. אבל האהבה ממלאת את הרווח בשעת חירום זו ומספקת תחושת נחמה, חמימות והמשכיות. זה מאפשר לך להמשיך למרות שלאחר ההלם החד ממה שאבד לך, תחושתך הראשונית היא שאינך יכול להמשיך.
התגובה הנפשית הטבעית לכאב הלידה מתרחשת בכל גוף חי, לא רק בגוף האנושי. בתוך גופו של כל יצור חי, במקום כלשהו בבטן, בוערת להבה נפשית-רוחנית. הלהבה יציבה וקרה באופן קוסמי כפי שקרני השמש קרות עד שהן עוברות דרך חומר. תפקיד הלהבה הוא לאַכּל את פלסמת החירום הנפשית.
הריפוד הזה – "עזרה ראשונה" של אהבה ותודעה, עשוי מזמן עתיד. העתיד שהאורגניזם נע לקראתו דרך התפתחותו ונסיבות חייו. וכך למעשה, האורגניזם לווה זמן וביטחון מהעתיד של עצמו.
על הלהבה לאַכּל את הפלסמה מהר ככל האפשר. המהירות חיונית מכיוון שברור שאין מקום בהווה ל"זמן עתיד". בהווה או בהווית הגוף הוא מייד מתנוון לרגש – שליליות. הוא הופך לזמן עבר או פשוט עבר. כל רגש הוא עבר המביע את עצמו מחדש. אלמלא יאוכל הרגש במהירות, יתחיל האורגניזם לחיות בעבר ויהפוך לתופעה שלא כדרך הטבע.
התגובה הנפשית הטבעית להלם ממשיכה לאורך כל חייו של הגוף. למשל, אחרי הלם מקרב או מפציעה נוטים בעלי חיים לחפש מקום שקט לשכב וללקק את פצעיהם. הם עושים זאת על מנת לאפשר ללהבה החיונית בבטן לאַכּל, לעכל ולהמיר את הרגש, את העבר, בחזרה להווה – לנוכחות של אהבה או תודעה.
התודעה הממוחזרת משרתת עוד מטרה חיונית שאתה יכול לזהות בחייך. היא מכילה את רישום החוויה שהחיה עברה זה עתה. החיה רכשה וצברה ניסיון. מעתה והלאה היא תשתמש אינסטינקטיבית בניסיון זה למטרת הישרדות יעילה יותר בעתיד. בדיוק כפי שתעשה אתה לאחר שנחלצת בנס ממצב מסוכן. מכאן בא הפתגם "אין חכם כבעל ניסיון" – כלומר אדם מנוסה מסוגל להתמודד ביתר קלות עם מאורעות העתיד. וכך משרת "זמן העתיד" השאול מטרה בהווה.
כאלה הן נפלאות התבונה האלוהית המכוננת את הקיום. אבל החיה האנושית מפריעה ומשבשת את ההרמוניה האלוהית. החיה האנושית היא היחידה השומרת על כאב האירוע. החיה האנושית חושבת על הכאב וחוזרת לעבר. אין לה מודעות להווה, ומכיוון שמודעות זו היא המפתח להרמוניה וחופש, אין באפשרותה להמיר את הזמן השאול לאהבה בהווה.
התוצאה היא שבזמן שהחיה האנושית (שלא כשאר החיות) צוברת ניסיון, היא צוברת ומפיחה חיים בכאב הרגשי. גם החיה וגם האדם רוכשים ניסיון שמטרתו לשמור על החיים, אבל רק האדם סובל מכך רגשית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדוע אנחנו עושים זאת?
|
|
|
|
|
|
|
מה השתבש אצלנו? לא רק מה השתבש. אלא מה קורה עכשיו לנו ולילדינו. לימדו אותנו להיאחז בכאב ואת אותו הדבר אנו מלמדים את ילדינו. בתחילה לימדו אותך הוריך הרגל לא-טבעי זה שאותו למדו מהוריהם שלמדו מהוריהם... ואז למדת משאר בני משפחתך, ידידיך והחברה שבה אתה חי. כיום זו דרך החיים התרבותית, לשמור על כאב העבר ולהקרין דרך האישיות את הסבל הנגרם מכך לתוך העולם. תרבותית? לפחות עשרים מלחמות משתוללות על הפלנטה בכל רגע נתון. חצי מאוכלוסיית העולם גווע ברעב ומרבית החצי השני מנוצלת על-ידי כל השאר. בווילות המפוארות או בשכונות העוני רודים אנשים זה בזה במריבות, ויכוחים, מרמה וסחטנות רגשית. וכל זה מעשה ידם של אנשים המקרינים דרך האישיות את כאבם הפנימי על הסובבים אותם.
כמו החיות, צברת ניסיון בדרך טבעית, אבל צבירת הכאב לא הייתה טבעית. לימדו אותך שלחיות זה לסבול. שכל אדם צריך להיות אומלל מדי פעם. זהו שקר, אבל אתה האמנת. האמנת, מכיוון שכולם סביבך היו אומללים והם שימשו לך דוגמה ומופת.
מי אמר אי-פעם משהו אחר? אפילו אנשי הדת הכריזו עליך כחוטא וסובל. לא היה איש שיאמר לך את האמת מכיוון שלא היה מי שיקשיב. כולם הקשיבו דרך כאב האישיות וכך היה זה קל להאמין שהחיים הם כאב. אבל החיים אינם כאב. הכאב הוא האישיות המקרינה עצמה על החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איש אינו ישר
|
|
|
|
|
|
|
כולם חיים בשקר. יש האומרים שהחיים טובים ולמחרת הם בוכים מתסכול או דיכאון. אחרים מתאכזרים לבני זוגם ומשפחתם, מטיחים בהם מילים בוטות ומייד טוענים שזה נעשה מאהבה. ועוד יש מי שבמסווה של אהבה מבלים את זמנם בתלונות והאשמות כלפי זולתם. אחרים מזהמים את ביתם במצבי רוח קודרים וגסים ומצפים שיאהבו ויעריצו אותם. וישנם גם אלה המעמידים פנים, מחייכים לציבור ומכסים על חוסר יושרם כלפי האהבה והחיים.
חיות אינן סובלות. להרגיש את פגיעות העבר ולחשוב אחורה זה סבל. יצורים טבעיים אינם נאחזים בכאבם. הם אינסטינקטיביים. הם מרגישים בכאב הפיסי בדיוק כמונו, אבל כשהוא חדל הם משחררים אותו באופן אינסטינקטיבי. ההבדל ביניהם לבינך הוא שאתה יכול לחזור לעבר במחשבותיך. מנטלית אתה יכול להתגורר בעבר, בכאב הרגשות. יש לך מודעות עצמית, מודעות לעבר, ולחיות אין. הן תלויות בהתנסות טהורה, עכשיו – בלי הכאב התקוע בין ההווה לעבר.
ניתן להפוך כלב לפרא או פחדן על-ידי מעשי אכזריות. אבל החיה לא תישאר שקועה בכאב מנטלי. היא לא תחשוב מה קרה בעבר או מי גרם לכך. הכלב יפעל מניסיון טהור. אם ישמע קול שיזכיר לו את האדם שהכאיב לו, הוא יחשוף את שיניו או יתכווץ בפחד. אבל זה יתרחש בו ברגע. כאשר יחלוף האיום יחזור הכלב למצבו הטבעי.
אם כן, לחיות אין עבר. אין להן מודעות מנטלית לעבר. גם לך אין, כאשר אתה מתנתק מהאישיות. אבל כפי שהנך כרגע, אתה מחייה את העבר, זוכר ומתפלש בו, ברגשותיך. אתה למעשה חי מחדש את הכאב בשעה שאין לכך כל סיבה שבעולם. אתה יכול לשכב לבד במיטתך החמימה ולמרות זאת להיות במצוקה רגשית. בדרך זו אתה שומר על הכאב חי. בשמירת הכאב הרגשי מהעבר ושקיעה לתוכו במין ריגוש פרוורטי חסר סיכון, אתה ממכר את עצמך להרגל. התמכרות לניקוטין או להרואין אינה שונה. אם תמשיך להתמכר לסם הרגשי, לכאב, בעזרת מחשבה או דיבור עליו (שמירה עליו) תהפוך למכור. וזה בדיוק מה שקרה.
אם תשב עם עצמך למשך שלוש דקות, בשקט ובעיניים עצומות, מייד תתחיל לחשוב על העבר. מייד ינדדו מחשבותיך לבעיה או כאב רגשי כלשהם בחייך או בזיכרונך.
נסה את זה עכשיו. הנח את הספר, עצום את עיניך ושב בשקט למשך דקות מספר ואז חזור.
"אינני שם לב שאני מחזיק בכאב. למעשה אני מרגיש חופשי ונינוח".
זה אולי מה שתאמר. ההכרה, החלק המוחצן בשכלך, היא המדברת – מדברת על העכשיו, ההווה. אבל הכאב, תשתית האישיות, הוא בעבר, בתת-מודע, מתחת למילים שנאמרו.
אני אומר שהכאב הרגשי נאגר בבטן, המקום שבו הלהבה הנפשית-רוחנית אמורה לאַכּלו. אבל אתה תוכל לומר שאין רופא שמצא כאב בסיסי זה או כל סימן ללהבה. הבטן, כמובן, היא מה שאתה תופס בחושיך. ההכרה החיצונית שלך. הזכרתי אותה רק כדי לסמן את המקום. אבל למעשה, הכאב הגורם לך לדיכאון, מצבי רוח, כעס ועוד, נמצא בתת-מודע שלך. הוא נסתר לגמרי מראייתך אך אינו נסתר מחווייתך. כאשר שמעת שאהובך בגד בך, שמישהו שאהבת מת או שרכוש יקר לך נגנב, היכן הרגשת זאת? בוודאי לא במקום שרופא היה מוצא. הרגשת את זה בתת-מודע שלך, בחלק העמוק, הנסתר והרגשי שבך.
ישנם שני מקומות בתת-מודע שלך. האחד מכיל את כדור הכאב הנפשי שממנו צומחת האישיות המפוחדת ונטולת היושר, והשני מכיל את הלהבה הרוחנית. ומעל לשניהם מונחת ההכרה החיצונית, שכלך המודע.
כל אחד אוהב להיות במגע עם הלהבה. בזמן מגע שכזה, תורגש תחושה או ידע של שמחה, נינוחות, קלות, אופטימיות, מתיקות או אהבה. השכל המודע יקרין זאת דרך הגוף כפנים מחייכות, צעד קל, הרמוניה או ניגון בקול ובפעולה. אנשים אוהבים להיות בחברת אדם שכזה. והגבר או האישה עצמם שמחים בחלקם ומסופקים. אך כאשר השכל המודע בא במגע עם כדור הכאב, תשתית העבר הרגשי, התגובה בשכל ובגוף מתהפכת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיים נעים בלי הרף
|
|
|
|
|
|
|
יש הבדל בין אישיות ואופי. מאחורי האישיות, מאחורי כל מסיכה, קיים אופי. אוהבי חיות מספרים כי לחיית המחמד שלהם יש "אישיות" מיוחדת ההופכת אותם לייחודיים – חביבים, משעשעים ונעימים. אבל אין זו אישיותה של החיה אלא אופייה. אופי הוא ייחודיות, מתנת האל. אופי הוא מה שעליך לחזור אליו באופן מודע יותר – האופי של ישותך המאושרת שמאחורי האישיות.
לכל אדם ללא יוצא מן הכלל יש אופי. האישיות מטשטשת ושוללת ממך את ההנאה מאופייך. אבל אופי אהוב ונערץ זה יופיע כאשר האישיות תשקוט וההכרה תתחבר ישירות ללהבה הטהורה. אז ייראו הגבר או האישה באור שונה לגמרי. האופי הייחודי יזרח ונרגיש שמחים ובני מזל להיות בחברתם.
המתחים באישיות צפים ועולים עקב הסתירה הנוראה שבין ניסיון האישיות להיאחז בקיום ובין החיים שבך המשחררים אותו בלי הרף. החיים הם תנועה בלתי פוסקת. כל דבר עכשיו שונה באופן כלשהו ממה שהיה אתמול. מדוע איננו זורמים כמו החיים במהירות או באהבה המשחררת בכל רגע?
התשובה טמונה בשתי מילים "חיים" ו"קיום". החיים הם בקיום אבל הקיום אינו חיים. החיים חדשים בכל רגע. גם הקיום היה אמור להיות חדש בכל רגע אבל אנו נאחזים בו ולכן הוא הופך לכואב. אם לא תיצמד לקיום, תהפוך לחיים שבו המתחדשים בכל רגע. אז מתמזגים השניים בהרמוניה וההוויה היא שִמחה.
החילוף ההרמוני בין החיים שבפנים והקיום שבחוץ תלוי בך, ביכולתך לשמור על נפשך זורמת בחופשיות. האישיות מכבידה וסותמת את המערכת הנפשית שמטיבעה נעה בלי הרף. האישיות מקפיאה וממסגרת את הקיום. הקפאנו ומסגרנו את בתינו, רכושנו, ילדינו והפכנו אותם ל"שלי". נאחזנו בהם כאילו ייעלמו אם נפסיק להחזיק בהם. זה קורה בגלל האישיות חסרת הביטחון המרגישה צורך להיצמד ולהיאחז אחרת תאבד את זהותה. וכך אנו נלחמים באנשים או מדינות על מנת להחזיק בשלנו. אבל החיים כפי שאנו רואים סביבנו, מאחורי כל האנשים האישיים ובעיותיהם האישיות, אינם נאחזים בדבר.
וכעת אנו מגיעים לשאלה המכריעה. כיצד תלמד לשחרר ולחיות חיים חדשים בכל רגע? כיצד תתחיל לחיות בשמחה?
והתשובה היא: אתה זקוק ליותר אנרגיה, והפלא הוא שברשותך עכשיו כל האנרגיה הנחוצה. אבל היא מבוזבזת על ידי אישיותך. כמות האנרגיה שבמערכת, בגופך, אינה בלתי נדלית. אבל יש לך מספיק כדי לאפשר לך לגלות את האמת. לחזור לשמחת החיים שמאחורי המסכה – למצב המקורי של ההוויה – עצום מימדים וחסר בעיות.
אתה נותן לאנרגיה שלך לדלוף דרך האישיות אל הקיום במקום להשתמש בה כדי להישאר במציאות. המסכה ניזונה מאנרגיה המוקרנת החוצה. אם תמנע את הקרנת האישיות, תחסוך באנרגיה. כאשר תאסוף מספיק אנרגיה, תקרוס המסכה ותאבד את קיומה האנוכי והעצמאי.
אני אראה לך היכן אתה מבזבז אנרגיה. מכיוון שתהיה מודע לכך – כי תחווה את זה אישית – תתחיל לעצור את הדליפה. אז תהיה ברשותך יותר אנרגיה כדי להתמודד עם הרגלים ומנהגים בזבזניים אחרים, ובהדרגה תהפוך ליותר מודע, יותר אחראי ויותר מקורי. אופייך יתגלה ואישיותך תשלוט פחות על חייך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עשרה דברים שעליך לעשות או להפסיק לעשות
|
|
|
|
|
|
|
אני עומד למנות עשרה דברים שעליך לעשות או להפסיק לעשות. הם ישַמרו את האנרגיה שלך. תחילה זה יהיה קשה. סביר שתרגיש נבוך כאשר התהליך יעמיק. האישיות תנסה תמיד לבלבל אותך ולגרום לך לוותר. אבל המשך הלאה: עשרת התרגילים יהיו פה תמיד על מנת להזכיר לך ולהדריך אותך. חווייתך האישית שזה עובד בלא ספק, תהיה ההוכחה לאמת. אתה תרגיש קל, נינוח ושמח יותר. הרמוניה חדשה תתחיל למלא את חייך, בפנים ובחוץ.
הפסק לדבר על העבר
האישיות חיה על העבר, ניזונה ממך כאשר אתה מספר את סיפורך. כל פעם שתשמע את עצמך שוקע בכך. עצור.
ככל שתְתַרְגל זה יהיה קל יותר. סביר שתאבד כמה חברים שיגידו שאתה הופך למשעמם, שאתה מאבד את אישיותך המעניינת והמרגשת לשעבר. כך תדע שאתה בדרך הנכונה.
לפעמים תיאלץ להתייחס לעבר. בתחילה, על מנת לשבור הרגלים ישנים עליך להיות קיצוני. אל תאמר דבר המתייחס לעבר, כולל מה שקרה לפני דקה, אלא אם יש סיבה מעשית לאמירה כגון "האם שלחת את המכתב?"
אל תספר את סיפורך העצוב. על ידי הימנעות מדיבור על העבר תפסיק בהדרגה לחשוב על העבר. כך תתחיל לשים קץ לדאגה.
היה אמיתי עם המצב
הייה ישר עם המצב ולא עם מה שמוצא או לא מוצא חן בעיניך. האישיות ניזונה מהנדנדה הרגשית שביניהם. היא משתמשת בתנופת המטוטלת כדי לחזק את עצמה. אינך יכול לסמוך על מה שמוצא או לא מוצא חן בעיניך. זה משתנה בהתאם לניסיונך וגילך. אם כן, הייה אמיתי עם המצב, עם האירוע שלפניך.
מה המצב דורש? אולי זה לא מה שמתאים לך אישית. למשל, אם משלמים לך לעשות עבודה מסוימת, עליך לנהוג ביושר ולעשות את הנדרש ממך בלי קשר אם אתה רוצה או לא רוצה. אם תתעקש שזה לא מתאים לך, הייה אמיתי עם המצב והתפטר מכיוון שברור שלא תבצע את המוטל עליך כיאות.
זכור, האישיות תשאב הנאה מהמאבק הפנימי במצב כזה. היא רוצה שתמשיך לבצע את העבודה למרות שאינך מרוצה, מכיוון שאז תוכל להתרגש ולהתלונן על כך לחבריך. זה יבזבז אנרגיה שיכולת להשתמש בה על מנת לפעול לכיוון זה או אחר. או שתוותר על גישתך ותבצע את המוטל עליך או שתתפטר. כך תהיה אמיתי עם המצב. פעולה תמיד משחררת חסימה אנרגטית.
ותר על חוסר היושר שלך
הפסק לנהוג בחוסר יושר עם עצמך וחייך. בכל פעם שאתה כועס, נעלב או מדוכא אתה מתנהג בחוסר יושר: אינך מתמודד עם החיים כפי שהם. כעס עולה מכיוון שאינך מצליח להשליט את רצונך. במקום לכעוס חפש דרך מעשית לעקוף את המחסום שמולך. אם אין פעולה מעשית שבה אתה יכול לנקוט, רצונך אינו מעשי כרגע. עליך להתמודד עם עובדה זו, להיות ישר ולוותר על רצונך.
זכור, מסיכת האישיות היא חוסר היושר עצמו. היא מסתירה את העובדה שמכיוון שהייתה לך חוויה מסעירה היום, סביר להניח שתוך יומיים שלושה יופיע דיכאון. האישיות תהנה משניהם ואתה תשלם את המחיר.
אל תדבר אלא אם יש לך מה להגיד
האישיות תמיד מדברת. דיבור צורך כמות אדירה של אנרגיה. כך שמטרתו של תרגיל זה היא ללמוד להפחית בדיבור. דיבור הוא תמיד דיבור על משהו – לנהל דיון, לומר את דעתך, להניח ולשער, להסביר בהגיון ולחזור על דברי אחרים. בתרגיל זה תלמד על ההבדל שבין מילים ריקות ומילים בעלות משמעות. למשל, כולם מדברים על מה שהפוליטיקאים צריכים לעשות. אינך יכול לדבר על כך אלא אם אתה פועל לתיקון המצב. כתוב לפוליטיקאים, טלפן אליהם, לך לקלפי. כך אתה פועל ומסוגל לדבר מניסיונך האישי, אחרת אתה סתם קשקשן. רק פעולה או דיבור מתוך ניסיון חייך הם אמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חפשו את המסכה
|
|
|
|
|
|
|
הפסק להתלונן ולהאשים
אחת מדליפות האנרגיה העיקריות היא תלונות על חייך והאשמת אנשים וגורמים אחרים בקשייך. כאשר תשמע את עצמך עושה זאת, עצור. האמת היא שאתה אחראי על חייך. אם אינך אחראי הם אינם חייך, וזה אבסורד. באותה מידה, אם אתה מאשים משהו או מישהו במה שאירע לך, אתה מסיר את האחריות מעצמך ומעביר אותה לאחרים. להיות אחראי משמעותו להיות אחראי לכל הקורה לך, כל המתרחש בחייך. אכן, עליך להתמודד בלי הרף עם קשיים הנראים כאילו נגרמו על-ידי אחרים. אבל עליך לפתור אותם כמיטב יכולתך. אלה החיים.
אתה לא מתלונן כאשר אתה מקבל קידום בדרגה בעבודתך, הלא כן? אתה לא מאשים את הבוס. אתה מרגיש ראוי, הרווחת זאת ביושר. במילים אחרות, אתה מודה שאתה אחראי. אם כן, איך אתה יכול להשתמט מאחריות לכל מה שלא-כל-כך-טוב בחייך? זו שוב האישיות הדו-פרצופית וחסרת היושר המציגה תמונה מעוותת של החיים ומשתמטת מאחריות בעזרת תלונותיך והאשמותיך.
ועכשיו לשבירת כמה הרגלים הנראים כחסרי חשיבות אך למרות זאת זוללים אנרגיה חיונית.
אל תתנועע בעצבנות
אל תרשה לאצבעותיך למולל עיפרון או חפץ אחר. אל תתופף באצבעותיך על השולחן. ובמיוחד לאנשים צעירים: כאשר אתם יושבים, אל תרעידו את רגלכם. ואל תפוקקו את פרקי אצבעותיכם.
אל תעסיקו את פיכם ללא הרף
אל תלעס מסטיק – אלא אם אתה לועס בכוונה לשם רענון הפה, בסיימך, הוצא אותו מפיך. אבל אל תירק אותו על המדרכה בבקשה (עוד פעולה בלתי מתחשבת של האישיות).
אל תלקק את אצבעותיך אחרי שנגעת באוכל. ברגע שתתחיל לנגוע וללקק, זה יהפוך להרגל ואפילו חבריך הטובים ביותר לא יעירו לך על כך. אל תבקש טעימות מצלחתו של שותפך לשולחן. או שתחלקו מנה או שתזמין אחת לעצמך. זוהי החמדנות של האישיות ותשוקתה לחוות בלי לקחת אחריות.
עצות יופי לנשים
אל תעבירי את אצבעותייך בשערך כאשר את מדברת או מדגישה נקודה. אל תשחקי בו או תלפפי קווצות שיער מסביב לאצבעך. אם את מתאפרת, הפסיקי. זה לוקח רק שלושה חודשים להפסיק לחשוב שאת נראית כמו רוח רפאים. איפור, כמובן, הוא הקרנת האישיות, הסוואה, הסתרת האמת הנוראה של המסכה.
היפטר מהרגלי דיבור
זכור, האישיות תלויה בהרגלים לא מודעים. הפסק את השימוש בביטויים כמו "מותק", "חביבי", "נשמה", "חמוד" כאשר אתה מדבר לבת/בן זוגך, חבריך או כל אדם אחר. אם צריך, השתמש בשמו המדויק של האדם. לאחר שתשבור את ההרגל תגלה שביטויי החיבה מופיעים בטבעיות וברגע המתאים. אבל בהתחלה, כדי לשבור את ההרגל ולהתנהג באופן מודע, אל תשתמש בביטויים אלה.
אל "תִּמרח" את בן או בת זוגך בפעולות ומילים יפות כאשר אתה יודע שאתה מתכנן לנהוג בחוסר יושר, או אם עשית משהו שלא ימצא חן בעיניהם. במקום זאת, אמור "אני מרגיש צורך להיות נחמד מכיוון שאיני רוצה שתגיבי ברוגז למה שעשיתי או למה שאני עומד לעשות". ואז ספר לה ביושר מה עשית או מה אתה מתעתד לעשות. ברוב הפעמים תגלה שלא תעשה את מה שהתכוונת לעשות, או שתעשה זאת ותספוג את עוצמת כעסם. לפחות תהיה ישר, ויושר כזה מרופף את המסכה.
אל תגיד: "אתה יודע... תראה... כאילו... מה העניינים" או כל סוג של ביטוי שמטרתו למלא רווח. אלה מילים לא מודעות של האישיות המערבית שהפכו להרגל עולמי.
ואל תגיד "לומר את האמת...", מכיוון שזה רומז שאתה עומד לשקר, או שברוב הפעמים אתה שקרן.
ביטויים אלה הם חסרי משמעות ולמעשה זו המסכה שמדברת.
אל תעווה את פניך
למשל: אל תקמט את מצחך, תעווה את פניך או תסתכל על התקרה לפני שאתה עונה על שאלה. זוהי האישיות המתחזה לרצינית, כנה או נבונה, מעמידה פנים כאילו היא חושבת מחשבות עמוקות.
דע כי האישיות היא שחקנית המְתַקשֶרֶת דרך העוויות ופרצופים כדי להפגין את קיומה. ככל שפניך יהיו שלוות ובלתי מושפעות, כך תהיה מחובר יותר עם ישותך.
אלו הם עשרת התרגילים, תרגל אותם בחייך היומיומיים בשנים עשר החודשים הבאים ובהדרגה תתחיל להשתחרר משליטת האישיות.
אם אתה הורה, תוכל להבחין אצל ילדיך כיצד מתחילה האישיות לתפקד והמסכה מתחילה להופיע. שים לב כיצד הילד גדל, רק בן כמה חודשים וכבר מתחיל לחקות התנהגות והעוויות פנים זועפות של עוינות או ווכחנות. אם ילדך רואה אותך מעווה את פניך בסלידה, גועל או ווכחנות הוא יחקה את ארשת פניך ויציבת גופך אפילו בלי שירגיש רגשות אלו. על-ידי חיקוי וחבישת המסכה הוא ילמד, הלכה למעשה, לכעוס ולהרגיש כעס.
אציע לך תרגיל שתוכל לבצע עם ילדיך. ספר להם את אגדת "האיש והמסכה". ספר את הסיפור כפי שכתבתי בתחילת הפרק. הקשב ברצינות להערותיהם, תן להם מספיק זמן להגיב וענה על שאלותיהם ביושר. התרגיל נועד עבורך ועבור ילדיך כאחת, על מנת שתראו כיצד מתפקדת האישיות וכיצד היא מפריעה ומקלקלת את ההרמוניה בגוף, בבית ובחיים.
הילד מלביש על עצמו את האישיות משתי סיבות בסיסיות. הראשונה: הוא רוצה תשומת לב. השניה: הוא מחפש תגובה אוהדת להעוויות פניו – בדיוק כמו בסיפור. הילד יעמיד פני ביישן על-ידי שימוש בהתנהגות וארשת פנים שראה במקום כלשהו, במשפחה, בבית הספר או בטלוויזיה. בתחילה הילד לא יחוש את הרגש שמאחורי העמדת הפנים. אבל בעידוד המבוגרים הוא ייהנה מתגובתם ויתחיל להאמין שהוא ההצגה – בדיוק כפי שהליצן שכח את עצמו. זכור, האישיות ניזונה מכל סוג של רגש. היא תבוא על סיפוקה מרגשות שליליים כמו כעס או תסכול בדיוק כמו מהתרגשות וניצחון.
ועכשיו, מבחן אינטיליגנציה
אנא שאל את עצמך שאלה זו: האם ברצוני לחיות, לאהוב או להיות עם אדם שלעיתים קרובות כועס, חסר מנוחה, קודר, נעלב, מדוכא או במצב רוח רע?
אם התשובה היא "לא", השאלה הבאה היא: מדוע אני מאמין שמישהו ירצה לחיות איתי, בשעה שאני מקרין רגשות אלו על סביבתי?
כאשר תסיר את מעטפת האישיות על מנת להתאחד שוב עם חייך, תתחיל להרגיש שאתה מתפורר. לעיתים תחוש שאתה "לא כלום", שאתה מאבד את זהותך. דע כי אתה מאבד רק את אישיותך, לא את זהותך. לא יעלם ממך דבר שהוא אתה או שלך. מה שיאבד זו רק ההיקשרות, ההזדהות עם דברים שהאישיות מכנה "עצמי ושלי", וזה כולל את הרעיונות הקרובים והיקרים לך ביותר על אהבה וחיים.
כי לבסוף אני תופס שאין דבר שהוא "שלי", אפילו לא גופי. אני מאחורי הכל – הישות מאחורי המסכה שבראי האמבטיה.
אני הוא הקץ להעמדת הפנים
ועכשיו בחזרה לסיפור ולסוף הטוב. שנים רבות חלפו, אך לבסוף עייף האיש במסכה מהנדנדה הרגשית המאמללת של קיומו.
יום אחד הוא נח על גדת אגם והביט ארוכות במים הצלולים והדוממים. הוא נזכר במשהו, עמוק בפנים.
"אני נהנה מזה", הרהר, "האם זה משמח אותי? או שהשמחה היא בי?"
"השמחה היא אני!" הוא קרא וקפץ על רגליו, "אני שמחת החיים שמאחורי כל דבר שאני רואה."
הוא היה אסיר תודה ולעולם לא חיפש יותר ריגוש מכיוון שגילה את סוד שמחת החיים.
הסוד הוא שמחה.
האיש הסתכל וראה את היופי שסביבו. הוא תפס מהי האמת ששילחה אותו לחופשי.
אינני כזה ואינני אחר. אני לא נראה ולא נשמע. אני שִמחה. אני שמחת החיים שמאחורי הכל. העולם כולו הוא מסכתי המופלאה ואני שמח בחלקי מאחורי כל זה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיים הם עונג
|
|
|
|
|
|
|
החיים הם עונג ואני הופך למודע בהתענגי עליהם. כי שמחה היא תודעה. כאשר אתה עושה משהו בשמחה, אתה מודע. אם אתה אוהב לרקוד, אתה רוקד במודעות. אם אתה אוהב לעבוד בגינה, אתה עובד במודעות. כל עבודה שאתה שמח לעשותה היא עבודה מודעת. שְמַח בכל רגע בחייך ותחייה בשמחה. זה פשוט כך.
שמחה או תודעה הם מצבך הטבעי. הם תמיד שם. כפי שהשמש תמיד זורחת מעל צללי האדמה. הפסק לחיות בצל של עצמך והשמש, השִמחה, תזרח מייד.
אינך יכול לחפש שמחה על-ידי פעולה ישירה, הפעולה עצמה מטילה צל, הפסק לחפש ולפעול והצל יעלם.
שמחת חיים זו היא השמחה שבצלילות – בלי בעיות. כל חיי, אם כן, הם שמחה או צלילות של הוויה – ישות של שמחה וצלילות.
זה נמצא עכשיו בתוכך, מחכה למימוש. אינך צריך לשאוף או לחפש את זה. זה אתה. זה שלך, הווייתך שלך.
"רק הפחד מת" יצא במדף הוצאה לאור, בתרגומו של ניצן מיכאלי.
לביקורת של אורי לוטן על הספר
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
