 |
/images/archive/gallery/164/322.jpg וויליאם ג'יימס.
ארכיון  |
|
|
|
|
| בועז רוטשילד על "החוויה הדתית לסוגיה" מאת וויליאם ג'יימס, עוד ספר שהרלבנטיות שלו רק גוברת ככל שעוברות השנים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
6/9/2004 9:37 |
|
|
|
|
|
|
|
מהי בעצם חוויה דתית? תלוי כמובן את מי אתה שואל. באופן כללי אפשר לומר שזהו המצב שאליו אתה אמור להגיע דרך הטקסים הישנים - תפילה, טבילה, צום או פוג'ה - ובדתות החדשות באמצעות תקשור, עבודת גוף וניאו מדיטציות למיניהן. אפילו האקסטזה המתעוררת במופעי רוק היא למעשה מעין קרובה רחוקה של החוויה הדתית.
אפשר לומר שההבדל העיקרי בין הדתות הישנות והחדשות הוא הדגש שהראשונות שמות על המתכון בעוד האחרונות מתרכזות בעוגה עצמה. במילים אחרות, היהדות, הנצרות, ושאר הארגונים הדתיים העתיקים, מבוססות קודם כל על כללי מוסר וצייתנות לסמכות האלוהית, בעוד שהדתות החדשות, אלה שניתן לכלול אותן בסל התרופות הניו אייג'י, מתייחסות באופן בלעדי לחוויה
עצמה, במה שאת/ה עובר/ת כאשר אתה מגיע למצב-על, הרובד האלוהי או הטרנסצנדנטלי.
בכך הן יונקות לא מהמונותיאיזם, למרות שכולן בלי יוצא מהכלל התפתחו במערב היודיאו נוצרי, אלא מהדתות המזרחיות ובראש ובראשונה הבודהיזם, שלמעשה לא נהוג לראות בו דת לכל דבר אלא דרך חיים.
כיום קיימות בעולם אינספור דתות (רק בהודו יש כארבע מאות) אבל אשר לחוויה הדתית עצמה, אין ספק שהיא משתנה מאדם לאדם ממש כמו כל חוויה אחרת, מיסטית, מינית, אומנותית וכן הלאה. החוויה הדתית היא למעשה האדם עצמו. כל אדם חווה אותה בדרך משלו, ואין מכנה משותף מחייב. במילים אחרות בכל רגע נתון אפשריות כחמישה מיליארד חוויות דתיות שונות על פני האדמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הדת הטבעית
|
|
|
 |
|
|
|
וויליאם ג'יימס הוא הראשון שהתייחס לחוויה הדתית מנקודת מבט פסיכולוגית. לחוויה הדתית לא לדת עצמה, וככזה ספרו, The varieties of religious experience, הוא ספר חובה לכל מי שהנושא מעניין אותו.
"אינני תיאולוג," אומר ג'יימס בהקדמה לספרו, "וגם לא חוקר דתות וגם לא אנתרופולוג. פסיכולוגיה היא השטח היחיד שבו אני מומחה. התכונות הדתיות של האדם, אמורות לעניין את הפסיכולוג ממש כפי שכל הרכיבים האחרים שמהם הוא בנוי רוחנית מעניינים אותו".
תחילתו של הספר בסדרת הרצאות שנשא ג'יימס באוניברסיטת אדינבורג, בין השנים 1901-1902 בנושא "דת טבעית". התייחסותו לדת היא לא כאל משהו המתבצע בכנסייה, בבית כנסת או במקדש, אלא כפי שהיא מורגשת בחיי היומיום. כיום נחשב הספר לא רק לאחד החשובים בתחום הפסיכולוגיה, או כאחד ההיבטים הרציניים והמעמיקים ביותר על רוחניות, אלא גם כאחד הטקסטים הספרותיים החשובים ביותר במאה העשרים.
בשפה עשירה ומצודדת משתמש ג'יימס ביכולת הניתוח החדה שלו על מנת לאבחן חוויות דתיות מסוגים ומקורות שונים ומגוונים, ויוצר מסגרת פלורליסטית שבתוכה היסוד האלוהי מקבל משמעות חדשה מקורא לקורא. השורה התחתונה בעבודתו של ג'יימס היא קריאה לכבוד הדדי וסובלנות דתית. בכך אין ספק שהקדים את זמנו בעשרות שנים.
העובדה שהספר נכתב בתחילת המאה העשרים אינה גורעת מקסמו הספרותי או מהרלבנטיות האנליטית שלו, וחיוניותו והוא חוויית קריאה מרתקת גם כיום, מאה ושלוש עשרה שנים לאחר שנכתב, יחד עם היותו אחד הספרים החשובים, אם לא החשוב ביותר, בתחומו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
דיכאון - חוויה דתית עמוקה
|
|
|
|
|
|
|
אפשר לומר שהמסקנה העיקרית של ג'יימס, בעקבות בחינה ותיאור של חוויות דתיות שונות, היא שכולן מחפשות דבר אחד - נפש בריאה בגוף בריא. זוהי מהות החיים. החוויה הדתית האינדיבידואלית, אומר ג'יימס, היא עמוד השדרה של חיים רוחניים, ולא החוקים או המצוות היבשים שהדתות השונות מציעות למאמיניהן. הוא מדבר על גיור, חזרה בתשובה (לאו דווקא במובן היהודי אלא גם במובן הנוצרי, מה שמכונה לידה מחדש), מיסטיקה, תקוות לגאולה, פחד מעונש בעולם הבא, ביחד עם ראיית האלמנט הדתי ביצירותיהם של סופרים שונים זה מזה כמו וולטר, וולט וויטמן, וטולסטוי.
זה עשוי אולי להישמע כבד אבל וויליאם כותב בהומור רב, אינו מהסס ללגלג על היומרנות האופיינית לממסד הדתי, מבלי לגלוש ליומרנות בעצמו, ומשתמש באנקדוטות משעשעות ואפילו פרובוקטיביות. וכמו סופר באמת טוב, הוא מעורר אצל הקורא את היכולת להעלות שאלות חדשות במקום ללעוס שוב ושוב את התשובות הישנות.
החלק המרתק ביותר בספר מתייחס לחוויותיהם של הנולדים מחדש הנוצרים. הוא מביא את סיפוריהם בלשונם הם, ובכך מאפשר לקורא להבחין בין האלמנטים שמהם בנויה החוויה לבין האינטרפרטציות הרבות שנוספו לה במשך השנים.
ג'יימס שוחה כדג בין חוויותיהם הדתיות השונות והמשונות של אנשים שונים ומאיר גם את עולמם הפנימי וגם את המשמעויות הפרקטיות של אמונותיהם. הספר מתרכז בחוויותיהם של מיסטיקנים, גנוסטיקנים, ואפילו במצוקתם הרוחנית של אנשים שהגיעו לדיכאון עמוק, שהוא מעין חוויה דתית הפוכה.
בין הדמויות הללו הבולטת ביותר היא דמותו של ג'יימס עצמו שעבר התמוטטות נפשית עמוקה בגיל שלושים. כתוצאה מהדיכאון איבד את אמונתו בבחירה החופשית, השאלה הקלאסית השואלת האם גורלנו מובנֶה בנו ביולוגית או שניתנת לנו האפשרות לפעול באופן עצמאי.שאלה שגדולי הפסיכולוגים והתיאולוגים נתקעו בה.
ג'יימס סבל מהתקפי דיכאון פעמים מספר בחייו כבר בגיל צעיר בעת לימודיו בגרמניה, וגם בגיל מאוחר יותר כאשר מצבו הדכאוני הדרדר עד לכדי רצון להתאבד. ערב אחד, הוא מספר, בהיותו במצב של "פסימיזם פילוסופי" ודכדוך כולל, הוא נתקף בפחד קיומי עז. תחושת האימה היתה מלווה בחזון של יצור דמוי מומיה, צעיר אידיוטי, אפילפטי ולגמרי מכונס בעצמו שנראה לו כהעתק של עצמו.
"הרגשתי כאילו משהו שעד כה היה מוצק לגמרי בתוך חזי השתחרר לחלוטין והלכתי לאיבוד לחלוטין בתוך תחושת פחד מפרפר. בוקר אחר בוקר התעוררתי מלווה בפחד נוראי שהרגשתי בבטני, ועם תחושת חוסר ביטחון בחיים שמעולם לא חשתי קודם, או אחר כך. החוויה עצמה נמוגה אבל במשך חודשים לא הייתי מסוגל לצאת לבדי אל תוך החשיכה".
על אף התקפי הדיכאון החוזרים ונשנים, ג'יימס לא איבד את חוש ההומור שלו, והרצאותיו באוניברסיטה נודעו באירוניה העצמית וההומור השחור שהיו שזורים בהם. גם בספר, אפילו כשהוא מתאר את תחושותיו הקשות לנוכח חוסר הוודאות הקיומי, שומר ג'יימס על הומור בריטי יבש שהיה למעשה גלגל ההצלה שלו גם בחייו הפרטיים.
מכיוון שככל הידוע לי הספר לא תורגם לעברית, יש להניח שהקורא הממוצע יהסס להיכנס לתוכו. עם קצת מאמץ, אני מאמין שהדרך תלך ותוקל במשך הזמן. צריך גם להביא בחשבון את הקונטקסט ההיסטורי שבו נכתב הספר. בעולם הפסיכולוגיה מושגים כמו תת מודע היו עדיין בחיתוליהם, הפסיכולוגיה הפבלובית עדיין לא היתה קיימת, שלא לומר פסיכולוגיה ניסיונית כפי שאנו מכירים אותה כיום. יחד עם זאת זהו ספר חובה לכל מי שמתעניין ברוחניות לא כאוסף סיסמאות או פקודות האמורות להוביל אותך לחוויה רוחנית, אלא בחוויה עצמה.
קישורים נוספים:
חומר נוסף על וויליאם ג'יימס
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
