 |
/images/archive/gallery/171/113.jpg
איור: ארכיון  |
|
|
|
|
| "אושר היא אחת המילים הקשות ביותר להגדרה מילולית. היא טעונה, חמקמקה, סובייקטיבית, חולמנית". פרופ' ראנד, שיעור מס' 1. סיפור קצר מאת אורן אנטין
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורן אנטין
19/9/2004 11:12 |
|
|
|
|
|
|
|
"ואז, איך שאלוהים גומר להכין את הבניאדמים, הוא שוכח לשים להם את המתאם הקטן של האושר, שזה חלק מתכת שמתחבר בבטן, במקום שפעם היה להם את חבל הטבור.
עם המתאם הזה הבניאדמים היו יודעים כמה ולמה ואיך ומתי, ומעל הכל הם היו רגועים ומבסוטים ובטוחים בעצמם, אבל אלוהים שכח והבניאדמים התחילו לחפש כל הזמן, אפילו שלא ידעו בדיוק מה הם מחפשים, והם המציאו את הגלגל, וסמים ופרוזן יוגורט, וסגדו והאמינו לאלוהים עצמו שבכלל לא התכוון לשום דבר רציני וסתם השתעשע כהרגלו.
כשכל זה לא עזר
הבניאדמים בנו את ניו יורק, שזו אולי העיר הכי גדולה בעולם אבל הבניאדמים שגרים שם לא יותר מאושרים מכל השאר. אחר כך בא צרפתי אחד ושמו סארטר ואמר שכל האנשים נזרקו לעולם בלי שום סיבה או משמעות וזה אבסורדי אבל בכל זאת צריך לחיות ואפילו להשתדל ליהנות מהחיים וקרא לזה אקזיסטציאליזם (שזה אפילו לא דומה למתאם).
וכל זה ממשיך וממשיך, ובלופט של אלוהים מחלידים איזה מיליארדתלפים מתאמים כאלה ואף חור שחור אפילו לא יורק לכיוון שלהם, ולבניאדמים נשארו חריצים מוזרים בקורקבן".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לשווא אותם סמים וגלגל וסארטר
|
|
|
 |
|
|
|
את הסיפור הזה לא אני כתבתי. נתקלתי בו במקרה תלוי על זכוכית בתחנה המרכזית הישנה.
קראתי אותו פעמיים רצוף ואז בא האוטובוס אז תלשתי אותו ועליתי. התיישבתי בכיסא בודד, הסרתי את נייר הדבק מהפינות וקראתי אותו פעמיים נוספות. משהו עמוק בתוכי קם, התמתח, והחל לשגר תשדורות בהולות של חוסר שקט דרך חוט השדרה ועד לקצות העצבים. הכרזתי על מצב חירום פנימי וסקרתי את מהלך העניינים: הייתי בדרך הביתה, ראיתי את הסיפור, עליתי לאוטובוס, ואני מחזיק אותו ביד. התחושות עברו בראש בשקט, ניסיתי להסביר מה קרה. הפתרון שהסיפור הציע למשמעות הקיום האנושי לא נראה לי נכון או יפה יותר מעשרות הסברים ומיתולוגיות אחרות. אולי היתה זאת דווקא אותה שרירותיות חסרת פשר שנבעה ממנו - אין מתאם וחסל. אם כך הדבר, חשבתי, הרי שאין טעם לכל טרחתו של האדם. לשווא אנחנו מתאמצים להנעים את זמננו. לשווא אותם סמים וגלגל וסארטר, לשווא הפרוזן יוגורט. אין לנו תוחלת. אנחנו פגומים מהיסוד. מהטבור. מהקורקבן.
האם אי פעם אהיה מאושר? מה בכלל אני יודע על אושר? איך אני מגיע לזה? זה מצב רגעי? תמידי? זאת המצאה? אפשר לקנות את זה בכסף? ומי בכלל כתב את הסיפור הזה והדביק אותו דווקא שם? אני לא מכיר אף אחד שיכול לענות אפילו על חלק מהשאלות האלה. אלפי שאלות נזרקות כל יום לחלל האוויר, אבל נראה שעם המציקות באמת אף אחד לא רוצה להתמודד.
כשהגעתי הביתה ניגשתי למדף שבו מונח אלבום תמונות הילדות שלי. משהו בסיפור הזכיר לי במעומעם אחת מהן. בעמוד השישי למעלה מצאתי תמונה שלי בגיל שלוש שוכב עירום על המיטה ומחייך חיוך ענקי. על טבורי החשוף התנוססה בגאווה טבעת מתכת מבריקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כולם סובלים בדרך אל האושר
|
|
|
|
|
|
|
בבוקר היום בו נחנכה הפקולטה ללימודי האושר עמדו ברחבת הכניסה לבניין האפור הגדול שבעה אנשי סגל, שלושה דוקטורנטים, שני אורחי כבוד, עשרים וחמישה תלמידים לעתיד, ארבעה נציגים של משרד החינוך, שתי מזכירות, ספרנית, ותאילנדי אחד שמונה לאב הבית. הטקס היה קצר, הראשון לדוברים היה מנכ"ל משרד החינוך שבישר בקול יבש שהפקולטה היא מעתה המוסד האקדמי החמישי בעולם שעוסק בלימודי האושר אחרי המחלקות למדעי האושר באוניברסיטאות מישיגן, אוקספורד, הונג קונג ופרנקפורט. בהמשך דבריו הפליג המנכ"ל בסיפור הקמתה של הפקולטה, כיוזמה של שלושה פרופסורים יהודים שמונו כחברי הדירקטוריון של קרן שניידמן לחינוך ע"ש המיליארדר האוסטרלי ג'ייקוב שניידמן. המנכ"ל הוסיף עוד שני הסברים קצרים על הליכים בירוקרטיים נוספים שהיו קשורים להקמת הפקולטה ואז נדם קלות, כחכח בגרונו ומלמל "בהצלחה".
אחריו דיבר פרופסור סנדי טרייבס, פסיכאטר אמריקאי שהיה אחד משלושת חברי הדירקטוריון. טרייבס חייך, הוא הכין נאום ארוך ומלומד באנגלית אך ברגע האחרון החליט לזנוח אותו ולומר רק כמה מילים בעברית הרצוצה שבפיו: "שלום. אני טס 15,000 מיילים לכאן כדי לראות אתכם. עבדתי חזק בשביל שהמקום הזה קם, שאתם להיות היהודים הראשונים שיצטיינו באושר, ולא בפיזיקה או בבנקאות ומלחמה, ועכשיו אני להגיד לכם בהצלחה".
סנדי טרייבס נופף בידו לקהל, ירד מהבמה ומיהר ללימוזינה שחיכתה לו בחוץ. האחרון שעלה לדבר היה נשיא הפקולטה, פרופ' ראנד. "ברוכים הבאים בשערי הפקולטה ללימודי האושר. אני אקצר, גם כי קר, וגם וכי אני רוצה להתחיל ללמד. אושר היא אחת המילים הקשות ביותר להגדרה מילולית. קשה לתפוס אותה בשלמותה. היא מילה טעונה, חמקמקה, סובייקטיבית, חולמנית. אפשר להגיד עליה הכל, אפשר להתווכח עליה שעות, אבל אנחנו כאן כי היא עדיין הדבר הקרוב ביותר להיות השאיפה העליונה המאחדת את המין האנושי כולו. מכאן אנחנו הולכים להתחיל. הפקולטה תחקור ותלמד את האושר דרך ארבע דיסיפלינות עיקריות: פילוסופית, פסיכולוגית, סוציולוגית וביולוגית. מלבד פעילותנו לריכוז והרחבת הידע האנושי על האושר, אנחנו נדרשים להקנות את הידע הזה לתלמידים כבר משנת הלימוד הנוכחית במסגרת התוכנית השנתית להיבטים בלמידת וחוויית אושר. בתוכנית הזאת ילמדו את בסיס הידע של כל אחת מהמחלקות השונות באופן שיהיה רלוונטי לחייו האישיים של כל אחד. דבר אחד צריך להיות ברור לכולנו לפני שנתחיל: בין חקר האושר כתופעה ובין הרגשתנו כבני אדם נפערת לעתים תהום עצומה. מי שמצפה שהמרצים יהיו אנשים מאושרים, ושתלמידיהם יהפכו גם הם למאושרים בסוף הסימסטר לא מבין על מה הוא מדבר. כולנו סובלים בדרך אל האושר, וסביר להניח שכולנו עוד נמשיך לסבול...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גם בודהה היה אקזיסטנציאליסט
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' ראנד פרץ אל תוך חדר ההרצאות במפתיע, כאילו נורה דרך הדלת מלועו של תותח ענק. 25 זוגות עיניים נתלו בו והוא יישר את משקפיו, הפעיל את המיקרופון והתחיל לדבר.
"בוקר טוב לכולם. את ההרצאה של היום אני רוצה להתחיל בשאלה מדוע רוב האנשים אינם מעוניינים לדעתכם ללמוד פילוסופיה?".
מישהו בשיער ארוך ומשקפיים הצביע ואמר שלפילוסופיה יש תדמית של תחום המנותק לחלוטין מהמציאות. ראנד הנהנן בראשו. "זו אכן הטענה הרווחת", אמר. "גם בסלנג העברי וגם באנגלי להתפלסף זה לא לעשות כלום ולא להגיד כלום, דיבורים באוויר, בלבול מוח מלומד. מהנקודה הזאת מתחילה שרשרת טעויות גדולה. הפילוסופיה היא בעיני הכלי העיקרי שדרכו יכול אדם להבין את עובדת קיומו ואת חייו, להשלים איתם, ולהתייחס אל עצמו ולסביבתו בצורה הטובה ביותר. לא צריך להבין את כל הביטויים המסובכים והמילים הלועזיות, אבל חייבים נכונות להתמודד בעצמנו עם השאלות הקשות והגדולות של הקיום שלנו. הטענה שלי היא שהדרך הנכונה לחיות היא מהפילוסופיה ומטה, אל המציאות והפרטים שבה, ולא להפך.
"האקזיסטנציאליזם כרעיון פילוסופי מופשט היה קיים כבר במאה ה-19, אבל מי שהביאו אותו לתודעה אנושית רחבה ורלוונטית יותר היו אלבר קאמי וז'אן פול סארטר שעיצבו ושיכללו אותו בזמן שנהגו לשתות לשוכרה בגדה השמאלית של הסיינה בפריז". דוקטור ראנד כיבה את האור ולחץ על מתג ההפעלה של מקרן השקופיות. "הכל התחיל ביום גשום אחד בו שכבו שניהם שיכורים מתחת לשולחן הפינתי בקפה של ז'אק. לז'אק כבר מזמן נמאס משני אנשי הרוח השיכורים שתמיד חרחרו אצלו מהומות בקפה.
"'תסתכלו על עצמכם', שני אנשי רוח מכובדים, אין לכם מה לעשות? אתה הרי צריך ללכת לכתוב את 'הזר'.", הוא אמר לקאמי ששיהק ללא הרף. 'איך אתם לא מתביישים?'.
'לא מתביישים בכלל', מלמל קאמי מהרצפה. סארטר, שהיה המכוער והעוקצני מבין השניים התנדב לקום ולהסביר: 'אתה לא מבין, שיחקנו משחק. אחד אומר מילה מסובכת והשני צריך לחזור עליה בדיוק באותה צורה. המפסיד משלם. אני ניצחתי אבל המנוול הקשיש התמוטט וגרר אותי איתו לרצפה'".
"'אקשיטזניואנננאליזם', פלט קאמי ושוב שיהק. 'אקזיסטשהההוקציונאאאליזם'.
'מה זה אקזיטשזיונאליזם?', שאל ז'אק.
'זה משהו על חיפוש אחר משמעות, אני לא ממש בטוח', אמר סארטר. 'אולי אלבר יודע. אלבר, תסביר לנו מה זה, אתה לא חייב לחזור על המילה עצמה'.
"במוחו של קאמי התרקמה כעת עלילת סיפור על מגפת דבר נוראית ורופא אמיץ שמנסה להילחם בה. כל כך רע הוא הרגיש, וסארטר לא מפסיק להציק בשאלותיו.
'תשובה לא נקבל ממנו', אמר סארטר. 'ניחא, אסתדר בלעדיו. דמיין את האדם שבנה את השולחן הראשון. לפניו לא היו שולחנות בעולם. הוא החליט שהוא רוצה משטח בגובה המותניים כדי לשים עליו אוכל ולבנות עליו כלים. כך נוצרה בראשו לראשונה המהות של השולחן, התכלית שלו. אחר כך הוא חטב עצים ובנה את השולחן הראשון, רק אז בא הקיום הפיזי של השולחן. הבנת?'".
'נאמר שכן', אמר ז'אק. 'זה אקזיסטציונליזם?'
'לא בדיוק. קיום זה אקזיסטנס ואקזיסטנציאליזם אומר שאצל בני האדם קורה בדיוק התהליך ההפוך - קודם כל נוצר הקיום. הקיום שנוצר הוא עובדה ראשונית ובלתי ניתנת לשינוי. אתה ואני קיימים במובן שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להיוולד ולחיות או לא. נזרקנו לעולם. המהות שלנו, אם רוצים ומוצאים כזאת, יכולה להיווצר רק אחר כך, כשהקיום הוא כבר עובדה קיימת. את מהות הקיום צריך כל אדם להבין ולקבוע באופן אישי'.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לרוב האנשים אין מהות מודעת
|
|
|
|
|
|
|
'ומה היא אותה מהות הקיום?', שאל ז'אק.
'קשה לדבר על מהות הקיום באופן קולקטיבי. זה עניין אישי. במצב ששורר היום בלתי אפשרי שכולם יבחרו באותה המהות, מה גם שרוב האנשים אינם עוסקים במהות שלהם באופן אישי וישיר ואינם מודעים לה'.
'ואין להם מהות?'.
'לרוב האנשים אין מהות מודעת. הנושא פשוט לא מעסיק אותם, הם מאמצים מטרות ביניים וערכים שנגזרים מערכי החברה שבה הם חיים. אני חושב שרוב האנשים בעולם יודעים ברמת מודעות כזאת או אחרת שהם רוצים להיות מאושרים, שיהיה להם טוב, איך שלא יגדירו את זה. הם מזהים דברים מסוימים כנחוצים כדי להגיע למטרתם, לדוגמה כסף, בית, אוטו, מעמד, בן זוג וכו', ואז הם הופכים את הדברים האלה למטרות ופועלים להשגתם. אותם אנשים מאמצים מטרות אלה באופן חברתי, משום שזה מקובל בחברה שאדם זקוק לדברים האלה כדי שיהיה מרוצה. הבעיה היא שבדרך להשגת מטרות אלו חלק גדול מהאנשים סובל וחלק אחר בכלל לא מצליח להגיע. וגם אם הם מצליחים לממש את מטרת הביניים, הם עדיין רחוקים מהמטרה הסופית שלעתים נשכחת בדרך. דוגמה אופיינית לכך היא אנשים שעובדים קשה רוב חייהם למען כסף ואינם נהנים מעצם העבודה עצמה. אתה למשל'.
"סארטר הופתע מהקלות ומההיגיון החותך שמאחורי ההשלכות של אותה תיאוריה מוזרה שעד עתה לא הקדיש לה יותר מדקה של מחשבה רצופה. הוא זכר שאדמונד הוסרל התחיל בזה עם הפנומנולוגים שלו, והיידגר גם אמר משהו בעניין אבל אף פעם לא נכנס לזה באמת. אולי כדאי לכתוב משהו על אקזיסטנציאליזם, משהו קליל, נעים, אולי פשוט לעמוד בצהרי יום שמש על במה מוגבהת ולהצהיר שהוא אקזיסטנציאליסט ושכולם ישברו את הראש.
"'אתה יכול להגיד לי מה המהות שלי ?', שאל ז'אק.
'זה תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על זה', ענה סארטר. 'את נקודת המבט שלך רק אתה מכיר. מנקודת המבט שלי יש לך מהות ברורה ומוגדרת: עליך להביא לכאן עוד יין, כמה שיותר טוב וכמה שיותר מהר. משוחרר'.
"סארטר חש שחתם את הדיון כשידו על העליונה. ז'אק קיבל את רוע הגזירה ונחפז בחזרה לבר, משם שלח אליהם את רב המלצרים עם בקבוק לה דופין שאטו גורו. ז'אן פול סארטר התרווח בכיסאו, הדליק ז'יטאן בלי פילטר, וחייך מאוזן לאוזן בפעם הראשונה מזה חמישה ימים. כבר מזמן חשד שפילוסופיה יכולה להשפיע אפילו על הדברים הארציים ביותר.
"בפקולטה ללימודי האושר" יצא בהוצאת גל בינואר 2001
לאתר של אורן אנטין
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
