 |
/images/archive/gallery/170/189.jpg אורי לוטן.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
| אחרי 5 שנות נישואים, ביום שבו אינדירה גאנדי מתה, נכנסה אליזבת לטריפ יהודי ושינתה את שמה לאלישבע. סיפור קצר של אורי לוטן
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
27/9/2004 17:45 |
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור פורסם לראשונה ב-27.9 במדור ניו אייג'.
אחרי חמש שנות נישואים אזרחיים למהדרין, שנערכו בעיריית סן פרנסיסקו ועמדו יפה בציפיות, כלומר לא היו אומללים או מאושרים יותר או פחות מהמצופה, בישרה לי מי שאז היתה אשתי, אליזבת סײ (שום קשר לאֶדגר אלן, פרט להיותה ספרנית), על כוונתה לעשות משהו פרקטי עם החיים שלה.
"פרקטי? את?" לא יכולתי להסתיר את תדהמתי. הדבר הפרקטי ביותר שאליזבת (להלן בּץ) הפגינה בעבר היה ניסיונה להמציא פטנט שיעשה אותנו עשירים לכל החיים: בית שמנקה את עצמו.
"אז מה הפעם?" שאלתי עם יותר מקורט של ספקנות בלבי.
"החלטתי להתגייר". ברגע הראשון הייתי בטוח שהיא מתלוצצת. אחר כך ניסיתי לשחזר את מהלך המאורעות שהביאו אותה להחלטה המוזרה הזאת. זה התחיל במדיטציה טרנסצנדנטלית, עבר דרך סיינטולוגיה, התכתבות ענפה עם אגודת העולם המרובע באנגליה, והסתיים בסדנת סוף שבוע לגלגול נשמות למתחילים, שגלגלה מאיתנו שלוש מאות וחמישים דולר. אחרי הסדנה הזאת קרה לה משהו. משהו חזק אפילו בשביל מי שכבר בגיל עשרים עייפה מלהקדים את זמנה. שני דברים קרו לה, בעצם. קודם כל היא קנתה קובץ עב כרס של סיפורי מאגיה יהודית מסוג "שלמה המלך ואשמדאי", והתחילה לשלב בדבריה פניני יידישקייט אמריקניות, שנשמעו מוזרות במיוחד במבטא הנורבגי שממנו
לא הצליחה להיפטר גם אחרי שנים בעולם החדש. דוגמה: היא חשבה שהיא אומרת ג'ון לנון או ג'ים מוריסון, אבל למעשה היא אמרה יון לנון ויָים מוריסון.
בדרך כלל לא יכולתי להאשים אותה בהפנמת יתר של שיגיונותיה. להפך, קצת צנזורה עצמית לא היתה מזיקה לה. ספונטנית, הרפתקנית, אימפולסיבית - בדיוק ההפך ממני. למען האמת, מרבית הדברים שֽבֶּץ ואני עשינו ביחד לא היו רואים אור יום, אילו הרשינו לרוח ההרפתקנות הדלה שלי לתת את הטון. ההחלטה להתחתן, למשל, זכורה לי כאילו היתה אתמול. באותם ימים עדיין השתמשנו בכינויי חיבה, סימן שזה באמת היה מזמן. היינו מרוחים זה בתוך זו מול הטלוויזיה בסן פרנסיסקו,
כשפתאום הופסק הסרט למבזק חדשות כדי להודיע שאינדירה גאנדי נרצחה.
היינו מזועזעים."חייבים לחשוב על דרך לכבד את זכרה של אינדירה", אמרה בץ. אני הצעתי לראות סרט הודי בטלוויזיה. היא חשבה על משהו יותר חגיגי. היא הציעה להדליק נרות על
מדרגות הקונסוליה ההודית בסן פרנסיסקו מול מסעדה בשם אינדירה, המגישה ארוחות שבמחירן אפשר להאכיל כפר שלם בהודו במשך שנה. "ואם אנחנו קופצים העירה", הוסיפה, "אפשר כבר להירשם לנישואים. זה הרבה יותר מכובד ואפילו..."
"...מטורף", סיימתי. בשלב ההוא הכרנו כל כך טוב, שיכולנו לסיים משפטים זה לזו. אבל נראה לי שבאותו ערב זה התחיל להשתנות. "בדיוק", אמרה, בץ, "כדי לשמור על השפיות צריך כל אדם לעשות משהו מטורף לפחות פעם בשנתיים. ראית פעם איך אופים עוגה? שֶף אמיתי, אם הוא יודע מה הוא עושה, מכניס לבצק קמצוץ מלח, ובדיוק כמו שהעוגה לא נהיית פחות מתוקה, להפך, הטעם הכללי משתפר, ככה בדיוק גם בלי טפטוף מזדמן של טירוף, הנפש מתחילה להתעייף, לחרוק כמו תקליט ישן.
אתה לא יודע כמה זה חשוב. לא פחות, אולי אפילו יותר, מטֶסט לאוטו או רופא שיניים פעם בשנה. כמו שהגוף דורש טיפול תמידי, מקלחות, שינניות, ויטמינים ומה לא, כך גם הנפש זקוקה מדי פעם לבעיטה קטנה בתחת. אחרת היא מתחילה להזכיר טעם של..."
"קֵתַה", ניסיתי שוב לסיים לה את המשפט, אבל הפעם טעיתי בגדול. היא היתה בטוחה שמדובר בשיקוי אזוטרי כלשהו וקצת התאכזבה לדעת שכל מי שהיה בצבא, אפילו בגלי צה"ל, יודע שקֵתַה הוא נוזל עכור בטעם בלתי נסבל, שטעמו נמצא איפשהו באזור הדמדומים שבין קפה לתה.
קֵתַה או לא קֵתַה, סן פרנסיסקו על כל קסמיה וסמיה היא לא לאס וגאס, שבה אפשר להתחתן באותה קלות שבה אפשר לאבד את כל הכסף, ובֶּץ נאלצה להתמודד עם תאוות הסיפוק המיידי שלה ולהמתין שלושה ימים ושלושה לילות, כנדרש על פי החוק המקומי, בטרם תהפוך לאישה מכובדת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על כל פנים, פתאום הייתי נשוי
|
|
|
 |
|
|
|
בצהרי היום הרביעי חיתנה אותנו שופטת עירונית בסיטי הול סן פרנסיסקו. מבחוץ היה בניין העירייה, שאמור היה להיות העתק מושלם של הקפיטול בוושינגטון, מפואר. מבפנים הוא נראה כאילו מישהו שם מקמץ בחשמל. המסדרונות היו אפלוליים כמו בטירה של פרנקנשטיין והקירות נראו טעוני טיפוח ומוזנחים.
על כל פנים, פתאום הייתי נשוי. לא נורא. כמה מחבריי הטובים ביותר הם אנשים נשואים. חמש שנים אחרי זה היא רוצה להתגייר, ומשום מה דווקא הטירוף הספציפי הזה לא התאים לכל מה שאני יודע, או חשבתי שאני יודע עליה. איזו סיבה יש לוואספית נורבגית גזעית לחצות את קו התפר המקודש שבין הם ואנחנו, ולהצטרף לעם או דת, שאני - בלי שום מאמץ או התנגדות מצדי (אם להאמין לשיטה המונותאיסטית לאיך שהדברים האלה מתגלגלים) - זכיתי להיוולד לתוכם? אלא אם כן, מה שהיא באמת רוצה זה לעלות לארץ ו... "לעשות עלייה?" אמרה אליזבת. "על זה עוד לא חשבתי, אבל במסגרת העבודה העצמית שלי גיליתי שהייתי יהודייה בשני גלגולים קודמים. מדובר בשורשים שלי".
התנסויותיה הפסיכו-מיסטיות והאובססיה שלה להבין את עצמה היו ידועות לי זה מכבר. היא תמיד טענה שכל אדם בוחר בעצמו את סיפור חייו מהעריסה ועד הקבר. כך, כלומר, בשיטה הבודהיסטית לאיך שהדברים האלה מתגלגלים, כולל הורים, תאריך וארץ הלידה, גיל ונסיבות המוות ואת כל מה שביניהם. אני לא בטוח שזה נכון. האמת היא, שאם נרד לרמת גלגל המזל ונדִמה שקיים משהו כמו סקר רייטינג קדם לידתי בסגנון "מה היית רוצה להיות בגלגולך הקרוב, תא זרע/ביצית נכבד/ה?" - לא הייתי דורש להיות יהודי דווקא.
ולפני שאני מואשם בהסתה או בתסמונת שוודי אלן מכנה "יהודים שונאי עצמם" (יש"ע, בקיצור), אני חייב לומר שהאידיאולוגיה היחידה שמדריכה אותי היא אמונתי העזה, אם לעשות פראפראזה על דבריה של ג'ניס ג'ופלין, ש"להרגיש נוח זה מספיק טוב בשבילי". אני סבור שאם מעניקים לנפש את הפריבילגיה לבחור את הגוף שלתוכו היא אמורה להיוולד, לא יזיק להיות קצת פרקטי. אני בטוח שאילו הדבר בידי, הייתי בוחר באופציות הנוחות ביותר, לאו דווקא המעניינות ביותר. הייתי מממש, בעיניים עצומות, את זכותי להיות זכר-לבן-עשיר-הטרוסקסואלי-בניו זילנד, שיתרונה בכך שפיזית היא רחוקה מספיק ממוקדי הבלגן הפסיכו גלובלי, אבל מספיק קרובה אליהם מבחינה תרבותית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואז היא שינתה את שמה לאלישבע
|
|
|
|
|
|
|
בסופו של דבר, פעם נוספת השיגה אליזבת את רצונה והתגיירה בגיור רפורמי, שמהירותו ופשטותו הפתיעו אפילו אותי. בהתחלה זה עוד היה נסבל. נרות שבת (ומיד אחרי כן ג'וינט). עם זה עוד יכולתי להתמודד. אחרי כל כך הרבה שנים בקליפורניה כבר ראיתי אנשים שעשו דברים הרבה יותר מוזרים כדי להבין את עצמם. אולי אני הוא זה שנסחף, אמרתי לעצמי, נוטה לראות את צלו של אלוהים גם בעניינים שהוא לא בהכרח מעורב בהם. הדעת נותנת, שאם רות המואביה וליז טיילור עשו את זה ונכנסו להיסטוריה, אז למה שזה לא יעבוד גם בשביל בץ? אבל אז היא שינתה את שמה לאלישבע.
אמנם גם בענייני רוחניות כל אחד דואג לתחת של עצמו (עוד דבר שלמדתי בקליפורניה, ערש הדתות הניאו אגואיסטיות), אלא שהשם החדש שלה היה הקוץ האמיתי בתחת שלי. קיימות כנראה מפלצות שעקבות ציפורניהן נשארות חקוקות בנשמה לאורך זמן, אולי לתמיד, אבל למרות השנים והמרחק הפיזי, אני עדיין נושא בלבי את טראומת אלישבע. אלישבע הררי, ליתר דיוק, ה"מחנכת" שלי בבית הספר היסודי גרץ בתל אביב, תגרנית עבת מותן, ששיטות החינוך שלה התפתחו ברבות הימים למה שנקרא בצה"ל זובור, כולל אלימות מילולית והשפלות פומביות, במיוחד של הבנים.
היא אמנם לא חיטטה לנו במכנסיים, כמו הרב ההוא עם תלמידיו, אבל היא חיטטה לנו בנשמה. היא פשוט לא עמדה, שואיסטית נברוטית שכמותה, באוקיינוס ההורמונים שבעבע סביבה. "כבר ראיתי נערים בגילך בוכים", היה המשפט החביב עליה.
מבחינתי, להחזיר את השם הזה לחיי היה כמעט ייהרג ובל יעבור, אבל למזלנו, גם אליזבת ואני נהגנו, כמו הרבה זוגות, להוציא את שמותינו המלאים מארון הרוע רק ברגעי כעס של ממש. וכך, בדלת אמותינו היא נשארה בץ, אף שבהדרגה הלכו גם בגדיה ונהיו אלישבעיים, וניצניה של הבעת יק"מ (יותר קדושה ממך) החלו להיראות על פניה באותו קצב מדאיג שחוש ההומור שלה הלך ונעלם.
עד שנאלצתי להודות במידה לא מעטה של כאב: "אני נשוי לאלישבע!" אחר כך בא שלב ההתרחקות מהבלי העולם הזה (והיה הרבה יותר קשה להתרחק מהם באותם ימים רחוקים כאשר הקונדום היה אייטם נכחד כמו רכבות קיטור ויוני דואר, ואילו HIV לא היו אלא האותיות השמינית, התשיעית והעשרים ושתיים בשפה האנגלית), ואז גם אני סווגתי כהֶבֶל והיא התחילה להתרחק גם ממני, עד שלבסוף, אחרי התייעצות עם הרב שלה, עזבה אותי לגמרי וחזרה לנורבגיה. לרגע היתה לי הארה - כל סיפור הגיור לא היה אלא תירוץ ארוך ומסורבל על מנת לעזוב אותי. שהרי, מה יש ליהודייה כשרה לחפש בין צאצאי הוויקינגים הערלים? ברגע שבו יגעו רגליה באדמת מכורתה זה יעבור לה, כמו כל הטריפים האחרים שלה. אני הרי זוכר שאפילו פרחי באך היו תובעניים מדי בשבילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואז אלישבע המקורית התחלקה באמבטיה
|
|
|
|
|
|
|
אך עם שובה לנורבגיה התאהבה אלישבע בישראלי אחר, מוישה בייליניצקי (סוחר סמים לשעבר, שחזר בתשובה) והתגיירה פעם נוספת, הפעם כמו שצריך. יום אחד קיבלתי מכתב רשמי מבית הדין הרבני של קהילת אוסלו ובו נאמר שתעודת הגירושין מעיריית סן פרנסיסקו אינה מספיקה, עם כל הכבוד, ולפיכך אני מתבקש למנוע ממשפחת בייליניצקי כאבי לב מיותרים, שלא לומר חשש לממזרות, ולתת לאלישבע גט כהלכתו. כיוון שלא נמצאנו פיזית באותה יבשת, חששתי לרגע שאדרש לכתת את רגלי עד לאוסלו, שם יחתימו אותי על כל מיני מסמכים בארמית ובנורבגית. אבל כאן באה לעזרתי המצאה יהודית נחמדה ויעילה, שכלל לא ידעתי על קיומה: גירושין באמצעות שליח.
כל שהיה עלי לעשות היה לנסוע ל-Beth Din של העדה החרדית בסן חוזֶה, קליפורניה, כולה ארבעים דקות נסיעה מסן פרנסיסקו, לבניין שמבחוץ נראה כמו כל הבתים הניאו ויקטוריאניים שסביבו ובפנים לא היה אלא העתק מוחלט של מיני סנהדרין גלותית במיטבה, עם שלושה רבנים זועפים שהורו לי לחזור על מנטרות אנגלו-יידישאיות ולזרוק באוויר מגילה כלשהי (הגט, שיערתי) כך שתיפול לידיו המושטות של ה-Shaliah, שתפס אותה, למזלי, בפעם הראשונה.
כמה רווח לי. אם מפספסים שלוש פעמים, אמר לי בגערה אב ה-Beth Din, הגט בטל ומבוטל, ואפילו נשיא ארצות הברית לא יעזור. אבל אני הצלחתי לקלוע כבר בפעם הראשונה, ולכן זה היה מהיר, יעיל ואפילו קצת משעשע, וברגע ששילמתי את מאה וחמישים הדולר, הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי. אותה האבן, שעל פי הסטנדרטים של תקופתה, היינו מעתה אלישבע ואני גרושים לגמרי.
בדרך הביתה דמיינתי להנאתי כיצד השליח חוצה בשחייה שני אוקיינוסים כאשר הגט בין שיניו, שלא יפריע לו לשחות, ואז, בהגיעו לחופי סקנדינביה הוא רץ כל עוד נפשו בו עד לאוסלו בירת נורבגיה, ומוסר את המסמך הגואל לתעודתו. קיוויתי שמעתה ואילך יעזבוני במנוחה כיאה וכנאה לי.
שבועות אחדים אחרי כן קיבלתי מנורבגיה תעודת גירושין אורתודוקסית למהדרין. נתבקשתי לשלוח העתק שלה לעיריית סן פרנסיסקו, וכך גם עשיתי. אשר לבייליניצקים, ככל הידוע לי הם חזרו ברבות הימים לאיירץ הקוידעש. אין לי מושג במה הם עוסקים, אני משער שהוא לומד והיא יולדת, אבל ידוע לי שהם מתגוררים בפרברי ראשל"צ עד עצם היום הזה, כדי שיהיו קרובים פיזית לבניין שנראה בדיוק כמו הבית בחצר של אתם-יודעים-מי בניו יורק.
ועוד בשורה, שתשמח, מן הסתם, מאות גברים בני גילי, שגדלו במה שאז נחשב צפון תל אביב: אלישבע המקורית, המסרסת האולטימטיבית של בית ספר גרץ, החליקה באמבטיה והתפגרה. ברוך דיין אמת.
אורי לוטן היקר נעדר מכתיבת המדור "תולדות הניו אייג'" בשל תאונה. אנחנו מאחלים לו החלמה מהירה והרבה אהבה ומקווים שיחזור אלינו כמה שיותר מהר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
