 |
/images/archive/gallery/176/232.jpg האל שיווה.
צילום: יואב בן דב  |
|
|
|
|
| ד"ר יואב בן דב על הניסיון ללכת מעבר לגבולות ההיגיון של המדע המערבי בעזרת דרכי חשיבה מזרחיות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
28/9/2004 9:17 |
|
|
|
|
|
|
|
בכתבה הקודמת דיברנו על כך שבמהלך המאה העשרים, ובמיוחד בשנים האחרונות, מתחולל שינוי מהותי במושגי היסוד ובדרכי החשיבה של התרבות המערבית. דרכי החשיבה המערביות המסורתיות, שבכתבות קודמות תיארנו כמה מהמאפיינים שלהן, נראות כיום לאנשים רבים כמוגבלות מדי. אמנם במאות הקודמות הביאו אותן דרכי חשיבה את התרבות המודרנית להישגים מרשימים ביותר בתחום החומרי, הטכנולוגי והחברתי, אולם כיום רבים שותפים לתחושה שבסופו של דבר, דרכי החשיבה המערביות המסורתיות אינן יכולות להתמודד באופן מספק עם הריבוי והמורכבות מלאת הניגודים, גם בתוך הנפש האנושית וגם במציאות שבה אנחנו חיים ופועלים. כדי להשלים את החסר אנחנו זקוקים לדרכי חשיבה אחרות, שמשהו מהן אולי אפשר למצוא בהודו. ואכן, נראה שהכלים המחשבתיים, האמנותיים והמיתולוגיים שהתפתחו בתרבות הודו מכוונים מלכתחילה להתמודד עם היבטי הריבוי והמורכבות של המציאות ושל החוויה האנושית.
תגובה אחת למצב הזה היא המסע הרוחני להודו. במסע כזה אנחנו יוצאים משגרת החיים בעולם המערבי המודרני, מנסים לקלוט משהו מהחוויה ההודית, ואז שבים לחיות ולתפקד בעולם המערבי, תוך ניסיון לשלב בחיינו משהו ממה שקלטנו בהודו. מסע כזה יכול להיות חוויה משמעותית בחייו של האדם הבודד, ואם הוא הופך להיות נחלתם של אנשים רבים, כפי שאכן קורה כיום, אזי יכולות להיות לו השפעות מוחשיות גם על התרבות כולה. אבל מה שקורה כיום איננו רק יבוא של רעיונות ותכנים מהודו למערב. התרבות המערבית עצמה עוברת שינויים, ומושגי היסוד שלה מוחלפים במושגים אחרים, שהם קרובים יותר למה שבכתבות הקודמות תיארנו כאופייני לתרבות ההודית. כעת ננסה לבחון כמה מהמושגים החדשים האלה, דווקא בתחום שבו דרכי החשיבה המערביות המסורתיות הגיעו להישגים החשובים ביותר שלהן - תחום המדע המדויק, ובמיוחד הפיזיקה והמתימטיקה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משהו צריך להשתנות
|
|
|
 |
|
|
|
הרעיון לפיו חלק ממושגי היסוד של המדע המדויק בימינו קרוב ברוחו למה שהתפתח בתרבות ההודית ובתרבויות אחרות שהושפעו ממנה, כמו למשל התרבות הסינית, עלה כבר לפני כמה עשרות שנים. למעשה, בתחילת המאה העשרים, התקבלה בפיזיקה תיאוריה חדשה, תורת הקוונטים, שהפכה להיות התיאוריה היסודית של חקר החומר. התיאוריה הזאת צמחה מתוך מחקרים שנעשו על פי מיטב המסורת המדעית של סוף המאה התשע עשרה. אולם במהרה התברר שתורת הקוונטים עצמה איננה מתיישבת היטב עם ההיגיון המדעי המסורתי. לדוגמה, בתורת הקוונטים אי אפשר לענות תשובה חד משמעית לשאלה האם קרן אור או זרם של אלקטרונים עשויים מחלקיקים או מגלים. גם האור וגם האלקטרון מתנהגים לפעמים כגלים ולפעמים כחלקיקים. התשובה של תורת הקוונטים לשאלה האם האור הוא גל או חלקיק מזכירה אפוא את העיקרון של "לא זה ולא זה" בפילוסופיה ההודית.
הקירבה הזאת בולטת עוד יותר אם מתבוננים בתורת הקוונטים מנקודת המבט שפיתח נילס בוהר, פיזיקאי חשוב שפעל בתחילת המאה ותרם כמה מהתרומות המשמעותיות ביותר לפיתוחה של תורת הקוונטים. בוהר הבין שדרכי החשיבה המערביות המסורתיות, שהתאימו לפיזיקה של המאות הקודמות, אינן יכולות להתמודד עם המציאות המורכבת שתורת הקוונטים מתארת. כדי להבין את תורת הקוונטים, צריך אפוא לפתח דרכי חשיבה חדשות, ובוהר אכן ניסה לפתח דרכים חדשות כאלה.
מה אם כן לא בסדר עם דרכי החשיבה הישנות? כפי שבוהר חשב, הדרכים האלה אינן יכולות להתמודד עם תורת הקוונטים משום שהן מבוססות על הנחה יסודית ששלטה במדע המערבי המודרני מאז תחילתו במאה השבע עשרה. על פי הנחה זו יש למציאות הפיזיקלית שני מאפיינים חשובים. ראשית, המציאות הפיזיקלית היא אובייקטיבית ואיננה תלויה באדם ובפעולותיו. שנית, יש איזושהי תיאוריה אמיתית אחת ויחידה של המציאות הזאת, ובסופו של דבר אפשר לבטא את התיאוריה הזאת בשפה שמוח האדם יכול לתפוס, כלומר שפת המתימטיקה והמושגים הפיזיקליים.
כך לדוגמה חשבו הפיזיקאים של המאה התשע עשרה שהעולם מורכב מאטומים קטנים המתנהגים על פי חוקי המכניקה של ניוטון, שהם חוקי המכניקה שלומדים עד היום בבית ספר תיכון. כפי שאותם פיזיקאים האמינו, האטומים האלה היו קיימים, והם היו מתנהגים על פי אותם חוקים, גם אם ניוטון עצמו לא היה נולד, ואפילו אם החיים על פני כדור הארץ כלל לא היו מתפתחים. במילים אחרות, גם אם שום אדם לא היה בנמצא כדי לרשום את נוסחאות החוקים האלה על נייר, עדיין היתה קיימת האפשרות התיאורטית לעשות זאת, משום שעדיין היה זה התיאור האמיתי האחד והיחיד של המציאות.
לדעת בוהר, המשמעות המהפכנית של תורת הקוונטים איננה טמונה בכך שצריך להחליף את חוקי המכניקה של ניוטון בחוקים אחרים, שאולי מתארים טוב יותר את המציאות האמיתית האחת והיחידה. משהו יותר יסודי חייב להשתנות. מה שצריך להבין הוא שהמציאות האמיתית, תהיה אשר תהיה, איננה ניתנת לתיאור שלם ומוחלט בשפה אנושית כלשהי. כל שפה אנושית, גם אם היא מנוסחת במונחים מתימטיים מדויקים, יכולה להתמודד רק עם תופעות מסוימות, ותופעות אחרות נשארות מחוץ ליכולת התיאור שלה. מה שצריך אפוא הוא לא לחפש את ה"שפה הנכונה" האחת והיחידה שתתאר בבת אחת את המציאות האמיתית בכללותה, אלא ללמוד להשתמש בשפות שונות ובמערכות שונות של מושגים ושל רעיונות, שכל אחת מהן מתאימה למצב נתון שבו אנו נמצאים.
לדוגמה, הרעיון שהאלקטרון הוא חלקיק המתנהג על פי חוקים פיזיקליים קבועים יכול לאפשר לנו לחזות את התוצאות של ניסויים מסוימים. אבל כדי לחזות את התוצאות של ניסויים אחרים, צריך לאמץ תיאור פיזיקלי אחר, שבו האלקטרון הוא גל. שני התיאורים, התיאור של האלקטרון כחלקיק והתיאור של האלקטרון כגל, הם תיאורים פיזיקליים מדויקים. אבל מדובר בשתי שפות פיזיקליות שונות, שמושגי היסוד שלהן סותרים זה את זה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סותרים אך משלימים
|
|
|
|
|
|
|
כזכור, סתירה היא דבר שמנוגד מעיקרו לשיטת החשיבה המערבית המסורתית. אולם על פי בוהר לא צריכה להיות לנו בעיה עם העובדה שאת המציאות הנסיונית של האלקטרון צריך לתאר פעם בשפה אחת ופעם בשפה אחרת, כלומר באמצעות דרכי חשיבה שביסודן הן סותרות זו את זו. בפועל, אין שום רגע שבו אנחנו מתבוננים במציאות כולה בבת אחת, וצריכים לתאר אותה בשלמותה באמצעות השפה האנושית. במקום זאת, אנחנו נמצאים בכל רגע במצב נתון מסוים, ואז אנחנו צריכים להשתמש בדרך חשיבה מסוימת שמתאימה למצב הזה. אם יש דרכי חשיבה אחרות שסותרות אותה, אזי אין לכך חשיבות מעשית, משום שהן אינן מתאימות למצב הנתון שבו אנחנו נמצאים בפועל. לפיכך, מה שצריך הוא לא לנסות לבער את הסתירות מן העולם, אלא ללמוד לעבור בקלות מדרך חשיבה אחת לאחרת, כך שנוכל להשתמש בכל רגע בשפה המתאימה למצב הממשי שבו אנו פועלים.
את הרעיון הזה בוהר ניסח באמצעות מושג חדש שהוא קרא לו "קומפלמנטריות", כלומר "השלמתיות". על פי בוהר, תיאורים שונים של המציאות יכולים להיות כולם נכונים, כל אחד בהקשר המעשי המתאים לו. התיאורים האלה יכולים להיות שונים ואף סותרים זה את זה ביסודם. אולם הם "משלימים" זה את זה, וביחד הם מאפשרים לנו להתמודד עם כלל ההיבטים של המציאות הממשית. כך למשל הטענה "האלקטרון הוא חלקיק" והטענה "האלקטרון הוא גל" הן שתיהן טענות פיזיקליות תקפות, כל אחת בהקשר נסיוני אחר. אין טעם לשאול מהו האלקטרון "באמת", משום שבשום שפה אנושית מסוימת לא תיתכן תשובה מלאה לשאלה הזאת. במקום זאת, מה שצריך לשאול הוא אילו ניסויים אפשר לערוך באמצעים העומדים לרשותנו, ואיזו משתי הטענות מתאימה יותר לתאר את מה שיתרחש אם נחליט לבצע בפועל ניסוי מסוים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין אמת אחת
|
|
|
|
|
|
|
לדעת בוהר, לא מדובר רק בפיזיקה ובאלקטרונים. הרעיון שצריך להתמודד עם המציאות הממשית באמצעות ריבוי של תיאורים משלימים תקף גם בתחומים אחרים, ואף בתחום האנושי. כך למשל חשב בוהר על מושג הצדק, כלומר תיאור במונחים אובייקטיביים של שכר ועונש, ועל מושג האהבה, כלומר תיאור במונחי תחושת הקירבה הפנימית שאנו חשים עם האדם האחר, כשני מושגים משלימים. במקרים מסוימים, למשל כשעולה השאלה האם להעניש ילד אהוב או לסלוח לו על מעשיו, הדרישה לצדק מתנגשת עם תחושת האהבה. אולם למרות ההתנגשות, גם דרישת הצדק וגם תחושת האהבה הם מרכיבים חיוניים של ההתייחסות המוסרית שבין אדם לרעהו, ואסור לוותר לא על זה ולא על זו.
עכשיו אנחנו יכולים לחזור להודו ולהבחנות שעשינו בכתבות קודמות בין המושגים והרעיונות שהתפתחו בה לבין אלה שהתפתחו במערב. כפי שראינו, הבדל יסודי בין שתי מערכות המושגים האלה נוגע לשאלת הסתירות בתיאור המציאות. המונותיאיזם המערבי מבוסס על הרעיון של תיאור אמיתי אחד ויחיד של המציאות. למעשה, בימי הביניים השפעתו של רעיון זה היתה כה חזקה, עד שעצם הכפירה באמת האחת והיחידה נחשבה כחטא שאין גדול ממנו. בשם הרעיון של אמת אחת ויחידה התחוללו אפוא מעשי הרדיפות והדיכוי, שבגללם תקופת ימי הביניים נחשבת עד היום כתקופה אפלה.
כניגוד לרעיון המונותיאיסטי הזה של תרבות המערב הצגנו את ההתייחסות ההודית
. כפי שכבר הזכרנו, בהודו אין שום בעיה לקבל תיאורים שונים וסותרים של מציאות האלים, שבסופו של דבר היא משקפת ומבטאת את המציאות האנושית. לדוגמה פסל אחד יכול לתאר את האל שיווה כחלק מהלינגאם, כלומר חלק מאיבר המין שלו עצמו, אבל יחד עם זאת הלינגאם הוא כמובן חלק משיווה, ובמקום אחר אפשר למצוא פסלי לינגאם שהם עצמם זהים לשיווה. איך שלושת התיאורים האלה מסתדרים ביחד? לכאורה, הם סותרים זה את זה. אבל בכל רגע אנחנו משתתפים בפולחן לפסל אחד, או מקשיבים לסיפור אחד מתוך שפע המיתוסים ההודיים. ברגע זה, השאלה מהו התיאור ה"אמיתי" האחד והיחיד איננה חשובה. במקום זאת, מה שאנחנו צריכים הוא למצוא את הפסל או הסיפור או התיאור שעונה לצרכים שלנו ברגע נתון, להפיק ממנו את החוויה שהוא מסוגל לתת לנו, ואז לעבור הלאה לפסל אחר שעונה על צרכים אחרים.
במובן הזה, היחסים בין התיאורים המיתיים והאמנותיים השונים של מציאות האל ההודי הם תיאורים משלימים, שכל אחד מהם הוא תקף בהקשר מעשי מסוים. אפשר אפוא לומר שהיחס בין תיאורים שונים של מציאות האל ההודי קרוב ברוחו למה שבוהר ניסה להציע כדרך להבנת תורת הקוונטים.
הקירבה האפשרית בין רעיונות מערביים שהתפתחו סביב תורת הקוונטים לבין דרכי חשיבה שמקורן בתרבויות המזרח כבר זכתה להתייחסות במהלך המאה העשרים. כמה מהפיזיקאים החשובים שהשתתפו בפיתוח תורת הקוונטים התעניינו בתורות פילוסופיות ומיסטיות שהתפתחו בהודו ובסין. בין הבולטים ביניהם היו חתני פרס נובל ארווין שרדינגר, שייחס חשיבות עצומה לתורתו של הפילוסוף והמיסטיקאי שאנקרה שהזכרנו בכתבה קודמת, וולפגנג פאולי, שניסה למצוא בתורות מיסטיות הודיות דרך לשלב בין תורת הקוונטים לפסיכולוגיית המעמקים, ואף שיתף פעולה עם הפסיכולוג קרל יונג בניסיון למצוא הסבר לתופעות על טבעיות. גם בוהר עצמו ראה את רעיון ההשלמתיות שלו כמשהו דומה ליחס שבין שני העקרונות המנוגדים של יין ויאנג במסורת הסינית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאה ה-21
|
|
|
|
|
|
|
משנות השבעים ואילך ההתעניינות בקירבה שבין תורת הקוונטים לבין מסורות מזרחיות הלכה וגברה. הביטוי הראשון שלה היה פרסום ספרו הידוע של פריטיוף קאפרה "הטאו של הפיזיקה" שאף תורגם לעברית ואחריו הופיעו ספרים נוספים מסוג זה. בהשפעתם, התקיימו גם מפגשים ודיאלוגים בין פיזיקאים ידועים לבין הוגים בולטים מהמסורות המזרחיות, כמו למשל סדרת המפגשים בין הפיזיקאי האמריקאי דייוויד בוהם לבין המיסטיקאי ההודי ג'יידו קרישנמורטי. ספרים אלה, והמפגשים שבאו בעקבותיהם, ניסו כאמור למצוא נקודות קירבה בין הפיזיקה המודרנית לבין התורות המזרחיות, אך רבות מההקבלות שהם הציגו היו שטחיות ומטעות ואף עוררו את חמתם של פיזיקאים רבים מהזרם המרכזי.
אולם מעבר להשוואות השטחיות, נראה שקאפרה וממשיכיו בכל זאת עלו על משהו חשוב ועקרוני, גם אם הוא הוצג בצורה חלקית ולא מספקת. תורת הקוונטים אכן מצביעה בכיוון שהוא מנוגד מעיקרו לתפיסות המונותיאיסטיות ששלטו בתרבות המערב, גם בימי הביניים וגם בתרבות המדעית שבאה בעקבותיהם. לפיכך, אפשר בהחלט לקבל את הרעיון שיש קירבה בין תורת הקוונטים לבין דרכי חשיבה שהתפתחו בתרבויות המזרח, מחוץ לאותה מסגרת מונותיאיסטית של אמת אחת ויחידה.
כאמור, הדיון בשאלה האם יש קירבה עקרונית בין תורת הקוונטים לבין תורות מזרחיות כבר מתנהל כמה עשרות שנים. בנקודה זו נניח לתורת הקוונטים, גם משום שכבר נכתב עליה הרבה במקומות אחרים, וגם משום שכיום, לקראת המאה העשרים ואחת, אפשר להרחיק לכת מעבר לזה. למעשה, הדיון במושגי היסוד של תורת הקוונטים השפיע על תפיסות מקובלות בתרבות המערבית רק במידה מוגבלת. הסיבה לכך היא שכדי להכיר את תורת הקוונטים לפרטיה צריך להיות פיזיקאי, ורוב הפיזיקאים כיום עוסקים ביישום המעשי של התיאוריה, ולא בשאלות כמו האם בוהר צדק, או מהי מידת הקירבה בין הרעיונות שלו לבין מסורות מזרחיות. לפיכך, עבור רבים מאלה שהתעניינו בנושא, השאלות בדבר קשרים אפשריים בין תורת הקוונטים לבין תרבויות המזרח נותרו תיאורטיות ומעורפלות.
אולם בשליש האחרון של המאה העשרים החלו להופיע מושגים חדשים, שהעניין בהם חורג הרחק מעבר לגבולותיה של הפיזיקה המקצועית. מושגים כאלה קשורים בתיאוריות שהתפתחו משנות השישים ואילך, כמו תורת הכאוס ותורת המורכבות. רבים כיום סבורים שהמושגים האלה מסמנים את ראשית התפתחותן של תפיסות חדשות, שיאפיינו במידה רבה את המדע והחשיבה של המאה העשרים ואחת. יתרה מזו, המושגים האלה מופיעים לא רק ברבים מתחומי העיסוק המסורתיים של מדעי הטבע, או מדעי החברה והאדם. יש גם קשר הדוק בינם לבין הטכנולוגיה הממוחשבת, החודרת כיום בקצב מדהים כמעט לכל תחומי החוויה, המחקר והפעילות האנושית. בהמשך הסדרה נתבונן בכמה מהמושגים החדשים האלה, כמו למשל מושג הפרקטל ומושג הרשת. כפי שנראה, למרות שמנקודת המבט של התרבות המערבית המסורתית מושגים אלה נראים חדשים ומהפכניים, הרי שבהודו אפשר למצוא את הביטוי שלהם באופן טבעי וכמעט מובן מאליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
