 |
/images/archive/gallery/178/093.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| החיים ביד הקובייה - תמצית החירות האנושית או תוהו ובוהו שרירותי? מיה הוד חוזרת אל "איש הקובייה" של לוק ריינהרט, הפסיכיאטר שגם בחייו הפרטיים לא מפסיק להטיל קוביות
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מיה הוד
1/10/2004 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
קרה שאמרתם לעצמכם, אני פותח/ת רדיו, והמאכל הראשון שאני שומע/ת בשיר שיתנגן הוא זה שאני אוכל לצהריים. טוב, זה לא חוכמה עם אוכל.
ליפתח המקראי ההימור הזה לא כל כך הלך. הוא הכריז שאת שהראשון שיצא לקראתו כשיחזור מהמלחמה - הוא יקריב לאלוהים. זו היתה בתו. פרשנים טוענים שהוא חשב שחיית המחמד שלו תצא לקראתו.
"במכונית העשירית שעוברת ברחוב אני הולך", "אם הוא לא מתקשר אני סוגרת ת'בסטה איתו" - אנחנו מטילים מטבעות, מטאפוריים או קונקרטיים, אבל אז הוא מתקשר יום אחרי ואומר שהיתה לו תאונת דרכים, או שנפל עליו הבית או שהוא סתם נרדם ליממה, והוא מקסים, אז אנחנו נשארים. בעצם, להבדיל מיפתח המקראי, אנחנו לא מתייחסים לפורים שאנחנו מטילים ברצינות, אלא יותר כדי להניח את הדעת לרגע. וכשהרגע עובר, גם הפור חולף
לו.
אבל לוק ריינהרט, מחבר הספר "איש הקוביה" לא מוותר ברגע שלא נראה לו. הוא לוקח את עניין המקרה ברצינות ונותן לקוביה לנתב את חייו. ומילא אם היה מדובר באדם שעומד לקפוץ מהגג כי אין לו מה להפסיד, ריינהרט הוא פסיכיאטר מוכר, נשוי ואב לשני ילדים, עם חיים מבוססים ומסודרים, ואולי אפילו גם די משעממים. לכן הוא החליט להפוך את המקרה לדרך חיים. הוא שיעבד את חייו לחוקי ההסתברות של הטלת הקובייה, כשכל צעד שהוא נוקט נקבע על ידי שרירותו של המזל בלבד.
הספר מספר את סיפורו של פסיכואנליטיקאי (מן הסתם בן דמותו של ריינהרט עצמו) שמתחיל בניסוי בהתנהגות אנושית ומסיים כרוצח ואנס. הספר אגב אמנם נכתב לפני כשלושים שנה אבל זוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת ולהוצאות מחודשות במקומות רבים בעולם, כולל ישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יצירתיות : צומת בת שש פניות
|
|
|
 |
|
|
|
"בראשית היה 'המקרה', ו'המקרה' היה את אלוהים, ו'המקרה' היה אלוהים. גם הוא היה בראשית את אלוהים. הכל נברא בידי 'המקרה' ובלעדיו דבר לא היה נברא מכל הנברא. ב'המקרה' היו החיים והחיים היו אור האדם". (איש הקוביה, עמ' 416)
בדרך כלל, באופן טבעי, אנחנו מניחים לא יותר משתי אפשרויות בכל החלטה: להתקשר או לא להתקשר, לנסוע או לא לנסוע, להיות או לא להיות. אבל הטלת קובייה בת שישה מספרים דורשת הצבה של שש אופציות, וכדי למצוא אותן צריך סוג של מעוף ודמיון, במיוחד כשמדובר באפשרויות שחובה על המטיל לבצע. אחד החוקים הנוקשים בהטלת קוביות הוא לא לכלול אופציות שלא יבואו לידי ביצוע. החוק השני הוא לבצע מייד, לפני שבאות ההתלבטויות והפחדים.
חוק נוסף, לא כתוב אבל די ברור, נוגע לאופי האפשרויות. כאשר ריינהרט מלמד את הילד שלו לשחק, הוא שם על כף הקוביה רק אפשרויות נעימות: לשחק חמור ארוך על אבא, לאכול גלידה בקניון וכן הלאה, אבל אז הוא מלמד אותו שהוא חייב לכלול בהטלותיו גם סיכון לתחושת העונג.
הקובייה מפסיקה לבדוק האם המעשים אפשריים, נכונים או רצויים, היא פשוט נותנת להם סיכוי של אחד לשש. כלומר נפשו של האדם מוטלת חשופה בידי המקרה. ממש כמו התמסרות דתית למשהו חיצוני שהוא לא אתה, התמסרות שדורשת ממך למזער את האגו ולהעביר את ההגה לידיים אחרות.
כפסיכיאטר, טוען ריינהרט שהשיטות שננקטו עד עתה בפסיכולוגיה חפרו בתוך האדם אך לא חילצו אותו מהעבדות. האדם כבול לחולשותיו, וגם מציאת הסיבה לזה שאנחנו מתנהגים כך או אחרת, לא מאפשרת לנו את השינוי. הרי גם אנשים שיודעים שסיגריה מזיקה לבריאות, לא בהכרח מפסיקים לעשן. שיטת הקוביה, שריינהרט עצמו משתמש בה באופן כפייתי בחייו הפרטיים וכן עם מטופליו, יכולה לטענתו להוביל את האדם לחופש. לשבור את הזהות האחת, הנוקשה ולאפשר לכל צדדי ה"אני" לצאת לאור. האדם משחק תפקידים של שוטר, זונה, או פסיכופט, לדקה, שעתיים או חודש. אין הזדהות עם התפקידים, הכל חולף. המחויבות, הקיבעון והרציונליות נעלמים, ואת מקומם תופס הזמני, המשתנה וההרפתקני.
וכך, תחת שרירות הקובייה ואל המזל, "אלקובים", מצאו ריינהרט וחסידיו שיטה שבעיני מצדדיה מובילה אל חירות מוחלטת. המתנגדים יטענו בתוקף כי מדובר בלא יותר מאשר הרשאה לתוהו ובוהו שרירותי ולאנרכיה מוחלטת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה בין הטלה למוסר?
|
|
|
|
|
|
|
במרכזי הקובייה שקמו אט אט ללימוד השיטה (בסיפור), עושים אנשים כל מה שהם רוצים, כולל מעשי אונס ורצח. הסוגיה היחידה שלא נותרה פתורה היא עניין המוסר. התירוץ של ריינהרט לחוסר המוסר שנוקטות לעתים הקוביות הוא שהאפשרויות שניתנו לנו על ידי הקובייה קיימות כבר במוחנו כבני אדם, כלומר, כולנו חשבנו פעם לאנוס, לרצוח או להתעלל. ואם למרות המוסר שניתן בידי הדת או בלב אדם הגענו לאן שהגענו, אולי דווקא האפשרות של כל אלה ללא אשמה והגבלות, הם שייצרו עולם חופשי יותר.
מאז שהיינו קטנים לימדו אותנו שלא אומרים כל מה שחושבים, ובטח שלא עושים. את חלק מאיתנו הגישה הזאת הפכה לעצורים, אבל זה בטח גם עזר לנו להיות קצת יותר רגישים לסביבה שלנו. למשל לא להגיד לדודה שהיא שמנה.
יש משהו כוזב באחריות שמטיל האדם על הקובייה. גם אם זו בחירה שעלתה במוחנו, וגם אם הסיכוי הוא אחת לשש, אבל להגיד שלא אני אלא הקובייה היא שבחרה, זו בעיה. בערך כמו להסתפק בווידוי על חטא בפני כומר, או בלבקש סליחה רק ביום כיפור. כאמור, מדובר בהעברת אחריות על מעשינו לכוח אחר, שמנותק מאיתנו. אבל כל עוד החופש שלי כאדם פוגע בזולת, הוא לא שווה. למעשה, משחק שכזה מבטל את הערבות ההדדית, את החזון לחיים של הגינות, אמון והרמוניה.
מעבר לזה, השיטה מעייפת, אני התעייפתי רק מלקרוא. לפעמים לא בא לך להיות יצירתי או להתחפש או לבחור, אלא פשוט לנוח, להתקבע, לחכות שהיום יעבור בלי שיקרה בו הרבה, לא?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מוזיקת המקרה
|
|
|
|
|
|
|
"אלקובים רועי לא אחסר.
בנאות דשא ירביצני, ארבץ.
על מי מנוחות ינהלני, אשחה.
נפשי תיהרס.
ינחני במעגלי צדק למען האקראיות.
גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע,
כי המקרה עימדי". (איש הקובייה, עמ' 255)
האם זה באמת לא משנה מה נעשה? ואם לא, אז מה כן משנה? הרעיון שריינהרט מנסה להעביר לנו הוא שבין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, אנחנו חיים חיי קוביה. המקרה מכתיב את חיינו בלי שנרגיש. מישהו צוחק על התכנונים שאנחנו מתָרגלים כל כך טוב: חיים את ההווה בשביל עתיד כלשהו, חושבים שיש רק שתי אפשרויות בכל צומת, מסדרים לעצמנו ביטחון שהוא בעצם אשליה, כי הכל משתנה כל הזמן. במקום להיות בתנועה, אנחנו מחפשים את הקבוע, כדי להרגיש יציבות שאין בשום מקום. כי תמיד מגיעה פתאום איזו הפתעה מקרית: אדם קרוב שמת, אהבה שמוציאה מהדעת, הזדמנות שלא האמנו, וכל העולם מתהפך.
קישורים נוספים:
על לוק ריינהרט ויצירתו
ראיון עם לוק ריינהרט
לרכישת "איש הקובייה" בעברית, הוצאת כנרת
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
