 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון על ההצגה הגדולה של החיים ומשחק התפקידים האנושי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
12/10/2004 8:15 |
|
|
|
|
|
|
|
כמעט כל אחד מאיתנו בני האדם
נולד ומיד קיבל שם פרטי ושם משפחה.
באותה הזדמנות הוסיפו גם מספר של זהות
דגל, והמנון של מדינה
ומבלי שביקשנו דבר
גם הכניסו מסורת, דת ואמונה.
מצאנו את עצמנו בתוך תסריט, ציפיות ותפאורה
וכמו ששייקספיר אמר
כולנו שחקנים והעולם הוא במה.
ההצגה היא גדולה
מותר בה לבחור כל תפקיד שנחפוץ
אבל רק כל עוד
נשמור על המסגרת
שקיבלנו בהתחלה.
באותו רחוב, בדיוק באותו היום
שני תינוקות
נולדים לעולם.
שתי נפשות תמימות וטהורות
יונקות משדי אימם, בוהים אל התקרה
ומדי פעם, בפה חסר שיניים
מחייכים ללא סיבה.
אחר כך מתחיל החינוך:
זה אבא, זו אמא, זו סבתא, זה סבא
שם הוא אלוהים
אלה הנביאים
זו היא התורה
ושלנו האדמה
אנחנו טובים
וההם שם בסוף הרחוב
הם רעים.
מכיוון שילדים עדיין לא פיתחו חוש ביקורת עצמאי
הם מאמינים למבוגרים.
ומה שנחרת על לוח הלב בילדות
נשאר שם מאה שנים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי אני באמת?
|
|
|
 |
|
|
|
תארו לעצמכם שענן מרחף בשמים
ועוצר לביקור בספרד
וממשלת ספרד משכנעת אותו שהוא ספרדי
ולכן אסור לו להוריד גשם במרוקו או בצרפת.
היה זה בהחלט יכול להיות רעיון מוצלח לספרדים
לו רק אפשר היה לחנך את העננים.
אבל עננים, דגי הים והציפורים
יודעים לבד מי הם ומה עליהם לעשות בחיים.
לא כך הם ילדי האדם
שמאמינים לאחרים.
אבל מי אני באמת?
שואל הילד את אמא
מי אני באמת?
שואלת הילדה את אבא.
וההורים חוזרים על התשובה שהם קיבלו
כי הם בסך הכל ממשיכים שושלת ארוכה
של אנשים שאיבדו את התשובה.
יש אנשים שרוצים לצאת מהתפקיד:
לנסוע למקום רחוק
ללבוש בגדים שונים
לקבל שם חדש
להפוך לדתי או לחילוני
לגלח את הראש במנזר במזרח
או להיות מומחה לחרקים בדרום סודן.
אך כך או כך אנחנו רק מחליפים תפקידים
על הבמה הגדולה של העולם.
כל התפקידים הם רק אשליה,
והחוכמה היא לא להחליף פינה אחת
בפינה אחרת על אותה במה
אלא לרדת לגמרי מהבמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו ציפור, כמו ענן
|
|
|
|
|
|
|
קצת קשה להבין למה בדיוק הכוונה
ואיך אפשר בכלל לרדת מהבמה
אבל כשמתרגלים מדיטציה
דברים מתחילים להתבהר
וכשלומדים להתבונן ממרחק
רואים עד כמה גדולה היא האשליה.
למצוא את העצמי הראשוני
הטהור והנקי
זהו המסע הרוחני.
בהתחלה שואלים את השאלה
אחר כך לומדים לרדת לאולם
ובלי ביקורת להתבונן בבמה.
אחרי ימים רבים ההצגה מתחילה לשעמם
ואז קמים, מסתובבים
ויוצאים החוצה מאולם התיאטרון
אל האור הבהיר שבחוץ.
אלא שהדלת החוצה מהאולם
היא מעגל ופעלול
ושוב אנו מוצאים את עצמנו על הבמה
וההצגה היא אותה הצגה
אבל אנחנו חופשיים בעולם
כמו דג, כמו ציפור, כמו ענן.
לאתר הבית של ניסים אמון, www.taos-greece.com
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
