 |
/images/archive/gallery/184/707.jpg רמדיוס, היפה מכל אשה.
עבודת אמנות אנונימית.  |
|
|
| הכמיהה לבדידות והצורך באהבה |
|
| בועז רוטשליד חושב ש"מאה שנים של בדידות" הוא לא רק חוויה ספרותית מענגת אלא גם סוג של תרפיה שכל אחד חייב לפרגן לעצמו לפחות פעם בשנה
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
17/10/2004 8:45 |
|
|
|
|
|
|
|
לעצמי אני לא צריך להצדיק למה בחרתי לכתוב על "מאה שנים של בדידות",
סיפרו הנפלא של חתן פרס נובל לספרות (1982), הסופר הקולומביאני גבריאל גרסייה מָרקֶז. מאז שקראתי אותו לראשונה במלחמת יום כיפור (הייתי ג'ובניק) לא שיניתי את דעתי - זהו הספר הטוב ביותר שקראתי, ואני לא היחיד. בעולם כולו יש מיליונים שחושבים כמוני, חלקם מרוכזים בפורומים של אוהדי הספר (למשל באתר הרשמי של מרקז). מרקז פתח את השער לסגנון ספרותי חדש, מאוד דרום אמריקאי באופיו, ומתאים ביותר לראיית העולם הפרטית שלי - ריאליזם פנטסטי.
מאז אותה מלחמה, שזהו הזיכרון הטוב היחיד שיש לי ממנה, קראתי אותו לפחות עוד חמש פעמים בשלוש שפות, עברית אנגלית וצרפתית, בכמה ארצות, ותמיד הופתעתי מחדש. מה שהבנאדם יכול לעשות עם 24 אותיות!
מה שאני אולי כן צריך להסביר זה למה כאן ולא במדור לספרות. ובכן, יש סיבה. "מאה שנים של בדידות", מעבר להיותו חוויה ספרותית שאין דומה לה, הוא גם חוויה רוחנית, אחת המדיטציות הטובות והיעילות ביותר שאני מכיר, מקור לעושר פנימי ומשהו שאני מקפיד לעשות אחת לכמה שנים בתור refresh למחשב הפנימי שלי. וכך, בראש השנה האחרון, בין שאר ההחלטות שהתקבלו במועצת הביטחון העצמי שלי, התקבלה החלטה המחייבת אותי לקרוא אותו, השנה, ורצוי כמה שיותר קרוב לתחילתה, את היצירה הפנטסטית הזאת שמעולם לא הכזיבה אותי. זה תמיד עבד, תמיד גיליתי בו משהו חדש, מה שעזר למצוא גם עניין מחודש בחיים. מעניין מה היה קורה לו הייתי מממש את החלטותי ה"חשובות" יותר, כמו להפסיק לעשן או להתחתן (כן, כן להתחתן) אבל את זו לפחות מימשתי בדבקות ואני מייעץ לכל מי שעדיין מסוגל לקרוא ספר בימים טרופים אלה, וגם למי שכבר קרא, לשים בצד כמה שעות איכות וללכת על זה. אני מצדי אשמח לשמוע מכם איך זה מתקדם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גבריאל גרסייה מרקז
|
|
|
 |
|
 |
|
כמו סרט הודי
|
|
|
 |
|
|
|
"מאה שנים של בדידות" הוא סיפורה של משפחה במָקונדו, כפר דמיוני בקולומביה, אבל אני רואה בו אלגוריה על האבולוציה האנושית כולה, והוא מתחיל באחד ממשפטי הפתיחה הגאוניים ביותר שאי פעם עלו בדפוס: "שנים רבות אחרי כן, כאשר עמד בפני כיתת יורים, נזכר קולונל אאורֶליאָנו בּוּאֶנדיָה באותו אחר צהרים רחוק שבו לקח אותו אביו לראות בפעם הראשונה קרח".
דפי ספר רבים יחלפו בין שני המאורעות, ובין הילד שראה לראשונה בחייו קרח והגנרל שהוצא להורג שנים אחרי כן. בין שתי הנקודות האלה עובר קו ישר שמשני צדיו אוסף המאורעות הפנטסטיים ביותר הניתן לעלות על הדעת, ביניהם עיר שלמה הנתקפת באינסוֹמנִיה - נדודי שינה, סופה המוזר של רֶמֶדיוֹס, האשה היפה ביותר בעולם (היא כל כך יפה שכל גבר הרואה אותה מתמלא ברצון מוזר למות) העולה השמיימה תוך כדי תליית כביסה, התאבדות העושה צחוק מחוּקי הפיזיקה, מתים שחוזרים לבקש משהו לשתות, צועני שמת כבר כמה פעמים ותמיד בפעם האחרונה (על חולות סינגפור), שני תאומים, חוזה ארקדיו השני ואאורליאנו השני הנולדים ומתים באותו רגע, רופאים בלתי נראים וכיוצא באלה, כיד הדמיון הטובה על הסופר, עד למשפט המסיים את פרק הזמן הזה: עם מותו של הקולונל פרץ ממצחו "זרזיף של דם, יצא מתחת לדלת, עבר את חדר הסלון, המשיך בקו ישר על פני המרפסות, ירד במדרגות, טיפס על פניות, עבר את רחוב הטורקים, פנה ימינה ושמאלה, נכנס לביתם של משפחת בואנדיה, תחת הדלת הסגורה, זרם לאורך הקירות כדי לא ללכלך את השטיחים, ונעצר מול אורסולה, האמא, שהיתה עסוקה בהקפצת שלושים ושש ביצים כדי להכין עוגה".
קשה לתת תקציר הוגן של הסיפור, מכיוון ש"מאה שנים של בדידות" מתפרש לכל הכיוונים, מכניס ומוציא גיבורים מהעלילה, קובר ומחייה אותם כאילו היה מדובר בסרט הודי, ומגיע לסוף שהוא בעצם ההתחלה. יחד עם זאת "מאה שנים של בדידות" הוא לא רק ספר פנטסטי עוצר נשימה, אלא גם רומן ספוג ארוטיקה מדהימה, שעם כל פנטזטיותה נראית נורמלית לגמרי בהתחשב במאורעות שהספר מלא בהם. זו לא אירוטיקה סטייל לוליטה של נבוקוב (עוד אחד מהטובים) ובוודאי שלא מהסוג המודרני או הפוסט מודרני. זוהי אירוטיקה סוריאליסטית, חלומית ולגמרי שייכת לריאליזם הפנטסטי שבו היא מוקפת. כמה מהמאורעות המשמעותיים ביותר בספר הם הקשרים המיניים שבין הגיבורים, חלקם על גבול גילוי עריות, ויתרם על גבול הקינקיות, ותמיד על הגבול שבין דמיון ומציאות. גרסייה מרקֶז מתייחס לכל המרכיבים בחייהם של בני משפחת בואנדיה בדרך מאוד ישירה, ריאליסטית (מה שמבחינתו אומר גם פנטסטית) ומובנת מאליה. זה כולל גם את הרפתקאותיהם הרומנטיות. למעשה זו אופרת סבון פנטסטית, שבה התפתחות היחסים מקדמת את המשך העלילה ויוצרת אלף ואחת הזדמנויות למאורעות נוספים. אופרת סבון אירוטית שכולה להט ואין בה טיפה של מלודרמטיות.
ברובד הזה מתחיל הספר ביחסים שבין חוזה ארקדיו, הרפתקן בעל חזון ואישיות דומיננטית, המתעניין ברזי היקום ואשתו אורסולה, אם השבט. מכיוון שהם קרובי משפחה רחוקים מסרבת אורסולה לקיים יחסי מין עם בעלה מחשש שיוולדו לה ילדים בעלי זנבות של חזירים, כפי שאירע למכרה שלה שגם היא התחתנה עם קרוב משפחה. כמובן שאורסולה נכנעת לרצונו בסופו של דבר וכך ניתן האות לתחילתה של שושלת אנשים מוזרים כמו שלא פגשתם מעולם.
אאורֶליאנו בואנדיה מתאהב ברמדיוס היפה כאשר היא בת שבע ונושא אותה לאשה בגיל תשע, מה שבכל ספר אחר היה מעורר אסוציאציות אחרות לגמרי אבל בקונטקסט של "מאה שנים" אין בכך כל הפתעה. חוזה ארקדיו נושא לאשה את רֶבֶּקָה, שכבר היתה מאורסת ותחביבה העיקרי היה אכילת עפר, אֶרֶנדירה שנכדתה שרפה את ביתה ובתמורה היא חייבת לזנות כל חייה עד שתשלם את מחיר הנזק, ואאורליאנו האחרון המנהל פרשיית אהבים עם דודתו.
אחד מסימני גדולתו של הספר הוא האופן שבו הוא מצליח להיות קומי וטראגי בעת ובעונה אחת. הוא כולל מלחמת אזרחים, לבבות שבורים, שריפה אדירה ורצח פועלים, אבל כל אלה אינם פוגעים בקסם ולא בהומור הדק המסתתר בכל מילה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מאה שנים של בדידות. עטיפת הספר באנגלית
|
|
|
|
|
|
|
סיפור הבריאה, התקומה והחורבן, רק בלי אידיאולוגיה או מצוות
|
|
|
|
|
|
|
"הניו יורק טיימס", אחת הגושפנקות הרשמיות והנחשבות ביותר בעולמם של חובבי ספרות אמיתיים (אנחנו חובבי ניו אייג' לכן איננו נחשבים למרות שאנחנו לפעמים קוראים ספרות טובה), קבע חד משמעית שפרט לספר בראשית, "מאה שנים של בדידות" הוא ספר חובה לכל המין האנושי, וההשוואה אינה מקרית. לדעתי מאה שנים הוא המשך של ספר בראשית, המשך של התנ"ך, הבוואגד גיטָה (כתבי הקודש ההינדים) וכל ספר אחר המתיימר לספר את סיפורו של האדם על פני אדמות. לטעמי זהו סיפור הבריאה, התקומה והחורבן, רק בלי אידיאולוגיה או מצוות. פשוט סיפורה של האנושות, כרוניקה של האבולוציה דרך משקפיים מאוד סוריאליסטיות. כאילו הכותב לקח כמה קילוגרמים של פֶּיוֹטי או איזשהו מתאבן דמיון דרום אמריקני אחר. ואולי זה פשוט כישרון הכתיבה המופלא שלו?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כרזת הסרט "ארנדירה" שנעשה על פי הספר
|
|
|
|
|
|
|
למה מאה?
|
|
|
|
|
|
|
גיבוריו של מרקז, אף שהם גדולים פי אלף מהחיים, אמינים לגמרי. אתה מאמין להם למרות שאתה יודע שהם בלתי אפשריים. המשותף לכולם הוא הקונפליקט בין הכמיהה לבדידות, והצורך באהבה. כתיבתו ממגנטת, אמיתית ופנטסטית בו זמנית וחודרת ישר לנשמה. לדבריו, ירש את יכולת הסיפור שלו מסבתו שהיתה מספרת סיפורים פנטסטיים שלא ייאמנו מבלי לאבד ולו לרגע את פני הפוקר שלה. כך גם הוא.
גרסייה מרקז נולד בארקאטה, קולומביה, ב- 1928 ונחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים במאה העשרים. הוא החל את דרכו כעיתונאי ופיתח לעצמו סגנון שאין דומה לו אפילו בספרות הדרום אמריקאית שזכתה, במידה רבה בזכותו, לבום רציני בשלושים השנים שחלפו מאז ראה "מאה שנים של בדידות" אור יום. הוא מרקסיסט וחבר טוב של פידל קסטרו, מה שמסביר את העובדה שעד היום, פרס נובל והכל, הוא אינו מורשה להיכנס לארצות הברית של אמריקה.
הספר מסתיים כאשר חוזה ארקדיו אאורליאנו מסתגר בחדרו על מנת לקרוא את זיכרונותיו של מלקיאדס הצועני, ששב בפעם המי יודע כמה מאפרו. ברגע שהוא מסיים נמחקת העיר כולה מעל פני האדמה. כאן גם מסתתרת לדעתי התשובה לשאלה הנצחית למה קוראים לספר "מאה שנים של בדידות". מי שמחשב את משך הזמן שבו מתחוללות כל ההרפתקאות האלה מגיע להרבה יותר ממאה שנים. אורסולה, האמא, שמתה לפני אמצע הספר, האריכה ימים מעבר למאה. התשובה, כאמור, אחרי הרבה התלבטויות, נמצאת לדעתי בשני העמודים האחרונים, רגע לפני שמָקונדו הדמיונית נכחדת. נראה מה אתם חושבים על זה.
בכל מקרה למי שקרא ולמי שלא קרא אני ממליץ על השנה הקרובה כעל שנת "מאה שנים של בדידות". זו אחת המתנות היפות ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם.
אגב, ביום שישי הקרוב ייצא בארגנטינה, צ'ילי ואורוגוואי ספר חדש של גבריאל גרסייה מרקס בשם "זיכרון מהזונות העצובות שלי". מספר ההזמנות, עוד בטרם יצא הספר, עומד 1,500,000 עותקים!
|
|
|
|
|
|
|  | | מרקז עם ידידו פידל קסטרו | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
