 |
/images/archive/gallery/186/677.jpg אייל עמית.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| "כושי בלאנטיס" של אייל עמית הוא חוויה מקומית מרעננת שמצליחה, ברוב המקרים, ללכת די זקוף על הגבול הדק שבין פנטזיה ל"סלף הלפ" ניו אייג'י |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
לירון פרנקו
18/10/2004 13:07 |
|
|
|
|
|
|
|
"אם היתה לי אפשרות ללחוץ על הברקס קודם, הייתי עושה את זה. תאמינו לי. לא הייתי חושב פעמיים. הייתי עושה חרקה, קורע את הצמיגים, אם רק הייתי יודע איפה הדוושה, איך עוצרים את הדבר הזה. מיליארד בני אדם יושבים כולם בתוך אוטובוס עגול אחד. שישה מיליארד נוסעים ואף אחד לא יודע מי הנהג. אף אחד לא יודע אפילו לאן נוסעים ובטח לא איך עוצרים".
כמה פעמים יצא לכם השנה להגיד לעצמכם "בא לי למות"? בצחוק, ברצינות, לא משנה. הסיפור של הגיבור נטול השם של "כושי בלאנטיס" מתחיל בדיוק בנקודה הזאת. הוא זועק "בא לי למות" ומתכוון לזה. הוא רק רוצה שמישהו יעצור לרגע, שמישהו יגיד לו
איך להמשיך, למה ולאן, כי הוא כבר לא מוצא את הדרך. משם מתחיל המסע ההזוי והדמיוני למציאת הסיבה לחיות. מסע שמתחיל כשהוא מוצא את עצמו עירום בסמטאות ואראנסי שבהודו, שם הוא נשאב אל מחוזות הפנטזיה והפסיכדליה, אל מין עולם טים ברטוני עם טוויסטים הודיים, ישראליים וניו אייג'יים, ונגמר בהתעוררותו מחדש אל המציאות, חמוש בתשובות ובתובנות חדשות ובראייה רעננה של המציאות.
זהו ספרו השני של אייל עמית. הראשון, "צבע בכחול וזרוק לים" היה גם הוא מעין סיפור מסע, אוסף של 38 סיפורים קצרים המלווים את מסעו של צעיר בדרום אמריקה, שאף זכה למעמד פולחני מסוים בקרב תרמילאים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עמית וחברים בחגיגות השקת הספר במסעדת הטאלי
|
|
|
 |
|
 |
|
עבד הייטק לשעבר, בונה דיג'דירירו בהווה
|
|
|
 |
|
|
|
ב"כושי בלאנטיס" עמית מעיז הרבה יותר; הוא הרבה יותר צבעוני ופנטזיונרי וגם הרבה יותר אינטימי ואף מקביל לא מעט לחייו של האישיים של עמית. הפן הנוסף של ההעזה הוא לחלוטין מחוץ לעלילת הספר: נאמן לאמת שלו, ולאחר שלא מצא הוצאה לאור שתוציא את ספרו בצורה ראויה, פתח עמית הוצאת ספרים משל עצמו בה הוציא את הספר.
ואם כבר יצאנו מעלילת הספר, זה המקום לספר שעמית, מהנדס אלקטרוניקה לשעבר, או כמו שהוא מגדיר את עצמו על גבי כריכת הספר "עבד הייטק לשעבר", עזב הכל והתמסר למה שהוא באמת אוהב לעשות: לבנות דיג'דירידו, כלי נגינה אבוריג'יני ובעל חזות פאלית. בין היתר הוא גם עוסק בכתיבת תסריטים.
נורא כיף לקרוא את "כושי בלאנטיס". הוא זורם ונקרא במידת הקלילות הראויה, ומי שמתבוסס בביצת הניו אייג' המקומית גם יזכה לתחושה הנעימה והלוקאלית של להכיר את הדמויות. יש את טיוהר הדי.ג'יי, שמנגן במסיבות המונסון שמארגן רהרסיה. יש את מייטרי ורישי שמעבירים את סדנאות הריברסינג וג'יוואן הקטנה ואקילה היפה. בקיצור, עמית עשה כאן עבודה חשובה לסצנה המקומית. בעוד עשרים שנה, לפחות חלק מהדמויות, מאוד ישמחו לתת את הספר לילדים שלהם.
אבל יש גם פגמים ב"כושי בלאנטיס". יש מידה של בוסריות בכתיבה של עמית, ואני מניחה שיהיו אנשים שיהיה להם קשה עם השפה המדוברת שעמית בחר לכתוב בה. גם שם הספר יכול לעורר אנטגוניזם מסוים, כמו גם "אני לא עבד לאנטיס", ביטוי שמופיע על סטיקרים ברחבי תל אביב. אבל עמית, כאמור, עשה בחירות אמיצות ונשאר נאמן לאמת שלו, מה שמעיד שלפחות הוא מיישם את מה שהספר מטיף לו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פאלי כבר אמרנו?
|
|
|
|
|
|
|
שום דבר לא יכול עליכם באמת
|
|
|
|
|
|
|
אבל עזבו אתכם משמות מעוררי אנטגוניזם. השאלה החשובה באמת היא האם הספר אכן מצליח לעשות את מה שהוא אמור לעשות: לדבר אל אלו שהמציאות הנוכחית שלהם אינה מאושרת, ולהראות להם שאפשר גם אחרת. לגרום לאדם שקם בבוקר ועומד בפקק בדרך למשרד הממוזג להתנער ולהיזכר שיש חיים גם בחוץ. לגרום לו לשאול שאלות, ולעזור לו למצוא תשובות. אייל עמית מציע לו תשובה. אהבה היא התשובה. לכל שאלה שתהיה לכם, הוא אומר, תדעו שאהבה היא התשובה. הכל בראש, אל תהיו עבדים של החיים, תחיו אותם באמת, מהלב. הדרך קשה, מלאה מכשולים, אבל הכל בראש, הכל החלטה שלכם. שום דבר לא יכול עליכם באמת. תחיו את החיים, כי הם לא בטוחים, רק המוות, בטוח!
אז נכון, שמענו את הדברים האלה ביותר מדי סאטסאנגים, אבל כאן לפחות מגישים לנו אותם אפויים ומתובלים. "כושי בלאנטיס", למי שמגיע עם לא יותר מדי ציפיות, הוא חוויה מקומית מרעננת שמצליחה, ברוב המקרים, ללכת די זקוף על הגבול הדק שבין הרפתקה לפנטזיה ל"סלף הלפ" ניו אייג'י וכל מה שביניהם.
קישורים נוספים:
לרכישת הספר
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
