 |
 |
|
|
|
|
| ד''ר יואב בן דב עולה לרגל לאתר הצליינות הגדול ביותר בהודו - העיר הקדושה תירופטי
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
19/10/2004 9:54 |
|
|
|
|
|
|
|
ספרי ההדרכה לתיירים, והאנשים המעטים מבני המקום שמדברים אנגלית, מכנים את העיר תירופטי בשם "הוותיקן של הודו", המקום הקדוש ביותר - ואולי, כפי שאחד האתרים באינטרנט טוען - "המקום הכי קדוש בכל היקום". אמנם גם על ערים אחרות בהודו אומרים דברים דומים, כמו למשל על סריסאילם, הממוקמת
כחמש מאות קילומטר צפון מערבה משם, ופורי וואראנאסי אבל כפי שהם מוסיפים מיד - "תירופטי יותר גדולה". ואכן, תירופטי היא אתר הצליינות הגדול ביותר בהודו - עם עשרות מיליוני עולים לרגל בכל שנה, והכנסה שנתית שעולה, כפי שאומרים, על זו של הוותיקן ברומא ואפילו של מכה.
תירופטי, השוכנת במדינת אנדרה פראדש הנידחת והענייה שבדרום הודו, היא בעצם שתי ערים. למטה, במישור, נמצאת תירופטי עצמה, עיירה הודית טיפוסית עם בנייני בטון חסרי חן, ורחובות צפופים ורוחשי פעילות בלתי פוסקת. מעליה, על פסגתן של שבע גבעות, שוכנת תירומלה, העיר הקדושה. שלוש דרכים מובילות מתירופטי לתירומלה. שתיים מהן כבישים לעלייה ולירידה של כלי רכב, והם מטפסים בפיתולים חדים - "פיתולי סיכת ראש" על המורדות התלולים והמיוערים של הגבעות, כשבכל פנייה מתגלים נופים מרהיבים של המישור שלמטה.
הדרך השלישית היא הסופאנהמרגם (sopanamargam), דרך תלולה ומפותלת להולכי רגל באורך 16 קילומטר, שרובה גרמי מדרגות, והיא מקורה לכל אורכה בתקרת בטון הנתמכת על קורות עבות. הרבה אוטובוסים עולים ויורדים בין תירופטי לתירומלה, אחדים של מינהלת המקדשים ואחרים של עיריית תירופטי, שרוצה גם היא לנגוס בחלק מההכנסות. אבל בדרך כלל האוטובוסים עולים ריקים, ויורדים מלאים: רוב הצליינים מעדיפים לעלות ברגל, כדי לצבור עוד כמה נקודות זכות כשהם באים לראות את פני האל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
same same
|
|
|
 |
|
|
|
האל של תירופטי הוא פסל אבן שחור שההודים בני הדרום קוראים לו בשם ונקטשווארה
(venkateshwara), ובני הצפון קוראים לו באלאג'י (balaji). הפסל ניצב בתוך מסגרת זהב ומכוסה כמעט לגמרי בקישוטי זהב, ויש לו גם אוסף מרשים של תכשיטי יהלומים יקרי ערך. בשתיים מתוך ארבע ידיו הוא אוחז בקונכייה ובגלגל - שני הסמלים של האל וישנו, רב הצורות והדמויות, הדואג לשימור העולם ולקיומו. במהלך ההיסטוריה, מופיע וישנו מדי פעם בעולם בדמות מוחשית כדי לטהר אותו מכוחות הרוע. לוישנו יש עשרה גלגולים כאלה, הנקראים "אוואטארים" (avatars), וונקטשווארה נחשב לאחד מהם. בכך הוא דומה לעוד כמה עשרות ואולי מאות אלים מקומיים, שכולם נחשבים לאחד מבין עשרת הגלגולים של וישנו, למרות שבדרך כלל לא מזכירים אותם בגרסאות הנפוצות יותר של הרשימה.
עניין עשרת הגלגולים הוא אולי דוגמה טובה לאופן שבו ההודים מתייחסים לעובדות - יחס שאולי היה אפשר לכנות אותו פוסט מודרני אילולא היה המאפיין המובהק של ציביליזציה מפוארת בת אלפי שנים.
בדת מונותאיסטית כמו היהדות, אם יש עשר דיברות אז צריכה להיות גם איזו רשימה אחת אמיתית ומוחלטת שלהן, ואם במקום אחד כתוב "שמור" ובמקום אחר "זכור", הרי שזו בעיה שדורשת פרשנות מיוחדת. לעומת זאת בהודו, למרות שבכל מקום אפשר למצוא מישהו שיוכל למנות את רשימת עשרת הגלגולים של וישנו, הרי שכמעט אף פעם זו לא תהיה אותה רשימה. גם אם תנסו להפיל את הדובר בפח - למשל, לחכות עד שיגמור למנות את הרשימה ואז לשאול אותו מה עם באלאג'י - זה לא יטריד אותו במיוחד. הוא יוכל לשבץ אותו, למשל, במקום התשיעי, שכבר נמצא בו האל קרישנה, או לפי גרסאות אחרות בודהה, שגם הוא נחשב לפעמים כאחד מעשרת הגלגולים של וישנו. ואם בכל זאת תנסו לברר מה קורה, הוא יסביר לכם שקרישנה, בודהא ובאלאג'י הם בעצם אותו דבר: same same.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ונקטשווארה, האל של טירופטי
|
|
|
|
|
|
|
ישנו, שיווה, מה זה משנה?
|
|
|
|
|
|
|
אז מיהו בעצם ונקטשווארה? לא לגמרי ברור. השאלה הזו נדונה בספר "הקומפלקס הקדוש של תירומלה תירופטי" מאת סובראמאניאם נאידו (naidu), שמבוסס על תיזת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מייסור. כפי שנאידו מספר, אמנם הקונכיה והגלגל מזהים כאמור את ונקטשווארה כדמות של וישנו, אבל הם אינם מהווים חלק מהפסל המקורי. מי שהוסיף אותם לפסל היה המלומד והקדוש בן המאה ה-12 ראמאנוג'ה (ramanuja), שביקר במקום והפך אותו למרכז של פולחן וישנו. המקדש והפסל עצמם קיימים עוד הרבה לפני כן, אולי מאז המאה השישית לספירה ואולי אפילו עוד קודם.
מי היה הפסל הזה לפני שראמאג'ונה סיפח אותו סופית לפולחן וישנו? על כך יש מחלוקת. יש הטוענים שהפסל היה במקור פסלו של האל שיווה. כפי שנאידו מספר, חסידי שיווה מביאים הוכחות שונות לצדקת עמדתם, כמו למשל העובדה שראש הפסל מכוסה בשפע של תלתלים הגולשים גם על כתפו, וזהו, כידוע, סימן מובהק של שיווה. אולם גם לחסידי וישנו יש טיעונים משלהם - לדוגמה, הם מצביעים על כך שלמעשה אין על ראש הפסל שום תלתלים. אחרים טוענים שבעצם מדובר בפסל של האלה הגדולה המופיעה בדמויות נשיות שונות, אולי בדמותה כאלה הלוחמנית דורגה (durga). לראייה, הם מביאים בין השאר את העובדה שבימים מסוימים מגישים לפסל מנחה של עץ הסנדל הריחני, שאותו מגישים כידוע רק לאלה. אולם גם כאן יש לחסידי וישנו טיעוני נגד, והם מביאים לא מעט דוגמאות לאלים זכריים, שגם להם מגישים מנחה של עץ הסנדל.
מבלבל מעט? ובכן, כדרכם של כותבי דוקטורטים, נאידו ממשיך בסעיף הבא לדיון בטענות השונות. אבל מי שקיווה לאיזו התבהרות מונותיאיסטית של "המצב לאמיתו של דבר" מתאכזב מיד. כפי שהוא כותב, המחלוקת הזו מביאה אחדים לשער שאולי הפסל כלל לא נעשה בידי אדם, אלא הוא התגשמות שנוצרה מאליה של האל בראמה, שלבש צורה מוחשית כדי להוביל את בני האדם אל הגאולה. אבל כמובן זו לא האפשרות היחידה, ובעצם הוא מצהיר שאין זו כוונתו למצוא תשובה לשאלה סבוכה זו. הצורה החיצונית של הפסל היא אמנם של וישנו, אבל חסידי שיווה סוגדים לו כשיווה, חסידי האלה סוגדים לו כדמות האם הגדולה, וגם חסידי האל סובראמאניה סוואמי (שעד כה לא הוזכר, אבל למה לא להוסיף גם אותו) יכולים לראות בו את דמות האל שלהם.
נאידו מסיים אפוא את הדיון במשפט שהוא בוודאי נכון, ומגשר על כל המחלוקות: "עולי רגל מכל הכתות והדתות מבקרים בתירומלה, ומוכיחים בעליל שאין להם עניין רב בשאלת הדמות החיצונית של האל השוכן בה". שאלת עובדות היסוד הופכת אפוא להיות עניין נזיל, של אינספור גירסאות וסיפורים מסועפים המשתלבים זה בזה וסותרים זה את זה. מה שחשוב הוא לא למצוא את "הסיפור האמיתי" האחד והיחיד, אלא להפך - לפרוש מרחב של אפשרויות, שבו כל אחד יכול למצוא את המסלול שמתאים לו ושעונה על צרכיו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עוד גירסה של ונקטשווארה
|
|
|
|
|
|
|
עד שהעולם נברא מחדש
|
|
|
|
|
|
|
המסלול שלנו הוביל אותנו לתירופטי בפעם השנייה. לפני שנה הגענו לכאן במונית ששכרנו כמה ימים קודם לכן, בעיר המדהימה מאדוריי (madurai) שבמדינת טאמיל נאדו. הנהג שלנו היה בחור צעיר, וכפי שקורה בדרך כלל, הצטרף אליו עוד נוסע במושב הקדמי, שהוצג בפנינו כעוזר שלו. אבל בלי שהדבר ייאמר במפורש, היה ברור שהעוזר-לכאורה הוא אביו של הצעיר - גם בגלל הדמיון במראה פניהם, וגם בגלל הדרך הבוטחת שבה הוא סימן בתנועות ידיו הוראות לנהג. גם הסיבה לנוכחותו היתה די מובנת. מעל לוח השעונים של המונית היה מותקן פסלון פלסטיק קטן של ונקטשווארה, שבשעות הלילה היה מאיר בנצנוצי נורות אדומות. האב והבן היו חסידי האל של תירופטי, ועבורם היתה זו אפוא לא רק עבודה, אלא גם מסע של עלייה לרגל.
כשעלינו בפיתולי הכביש העולה מתירופטי, הציע לנו האב, שבדרך כלל כמעט שלא דיבר, לעצור בצד הדרך "לסיגריה אחרונה". למעלה, בעיר הקדושה תירומלה, לא נוכל לעשן. לא ברור אם היתה זו הסמכות השקטה של האב, שבגלל מעמדו הלא מוגדר הפך למשהו שבין נהג לגורו, או ההשראה שקיבלנו מהביקור במקום הקדוש, או המפגש בין שני אלה להחלטה שכבר עמדה להבשיל אצלנו. אבל במשך כל השנה שחלפה מאז אותה עצירה, אף אחד משנינו לא חזר לעשן סיגריות. היתה לנו אפוא סיבה אישית לחזור ולהתעניין במקום הזה. אבל החלטנו שבפעם הבאה שנבוא לתירופטי, לא ניסע בשני הכיוונים במכונית, אלא ניקח מונית לנסיעה למעלה, ואז נחזור בטיול רגלי במורד המדרגות.
בערב שלפני העלייה השנייה שלנו לתירומלה, ראינו באחד המקדשים בתירופטי תבליט אבן של האל וישנו, השקוע בתרדמה מעל ים גדול. על פי המיתוס ההודי, תולדות היקום הם שרשרת אינסופית של מחזורי בריאה וחורבן, המתרחשים שוב ושוב ללא התחלה וללא קץ. בכל פעם כשהעולם מתמלא ברשע ורוע עד שאיננו ניתן עוד לתיקון הוא נחרב, ובמשך מיליארדי שנים מתקיים רק ים התוהו ובוהו, שהוא גם ים התודעה האינסופית. על פני הים שוכב האל וישנו, על מיטה שהיא גופו של נחש ענק. הלילה הקוסמי הזה נמשך עד שווישנו מתעורר, ואז העולם נברא מחדש.
התבליט שראינו מתאר את רגע ההתעוררות: מטבורו של וישנו צומח פרח לוטוס, וממנו נולד בראמה, האל המופקד על בריאת העולם. אולם לפני שבראמה מספיק לגדול יוצאים מאוזניו של וישנו, הישן עדיין, שני שדים המנסים למנוע את בריאת העולם באמצעות הריגתו של בראמה. בראמה פונה לעזרת האלה הגדולה, היא עוצרת את השדים, והעולם יכול להיברא.
מכל הדמויות שבתבליט, מי שמשך במיוחד את תשומת ליבנו היה הנחש אדיששה (adishesha), שעליו נח וישנו. לאדיששה יש שבעה ראשים זקופים, המגוננים על ראשו של וישנו, וגופו מפותל בלולאות מעגליות החוזרות על עצמן שוב ושוב. כל לולאה כזאת מסמלת אחד מהמחזורים המעגליים של בריאה וחורבן, לידה ומוות ולידה מחדש. יש אינסוף לולאות כאלה, וגוף הנחש מסמל אפוא את הזמן המעגלי, החוזר על עצמו שוב ושוב, של תפיסת העולם ההודית. עם הסמל הזה יכולנו להזדהות: גם עבורנו זו היתה סגירת מעגל, מההחלטה של השנה הקודמת ועד למימוש שלה בערב שלמחרת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טקס פוג'ה
|
|
|
|
|
|
|
כמו תנועה בתוך נחש אינסופי
|
|
|
|
|
|
|
הכבישים מתירופטי לתירומלה נסגרים בכל לילה בין חצות לשעה 3 לפנות בוקר. אבל שביל המדרגות פתוח תמיד, ואנחנו בחרנו לרדת בו בשעות הלילה הקרירות. גרמי המדרגות, הקורות עם הצמחייה שסביבם, ותקרות הבטון המוארות בנורות ניאון מלמעלה, יוצרים בתוך האפלה שמסביב מעין קטעים של מסדרון ארוך הנמשך לאורך קילומטרים רבים, כאשר בין הקטעים אפשר לפעמים לראות קטע מהנוף. לצד הדרך, על העצים, תלויות אבנים בתוך סרטי בד צבעוניים - מנחות קטנות לעצים של ההר הקדוש. בין העצים פזורות עטיפות פלסטיק ריקות של דברי מזון, ושאר מיני שאריות וזבל. מפעם לפעם עוברים ליד מקדשון קטן או תבליט חצוב בסלע, מכוסה באבקה אדומה של טקסי פוג'ה, ולידו כתובות גרפיטי.
הקטעים האלה של מסדרון המדרגות חזרו על עצמם שוב ושוב. הרצף ההכרחי שלהם, שאיננו מותיר שום אפשרות של בחירה או פנייה לצדדים, הזכיר לנו שוב את התבליט של הערב הקודם: כמו תנועה בתוך נחש אינסופי, ללא התחלה וללא סוף. אבל החזרה הבלתי פוסקת על אותה תבנית - גרם מדרגות מקורה, פתח המשקיף אל הנוף, עוד גרם מדרגות וכן הלאה - לא היתה לגמרי אחידה. בכל פעם זה היה אותו דבר, אבל גם קצת אחרת. קטעי המדרגות הצטרפו לקטעים גדולים יותר, שגם הם חזרו על עצמם שוב ושוב. מפעם לפעם המסדרון נפסק באזור של מנוחה והתארגנות, ואז שב והתחדש. במקומות כאלה היו קיוסקים קטנים או דוכנים של קפה ותה, שכמה מהם נשארו פתוחים גם לקראת חצות. לפעמים השביל עבר בתוך שער ענק, ומעליו מגדל מעוטר בפסלים ותבליטים. במקומות אחרים היו משטחים גדולים ועליהם קבוצות של עולי רגל, שרובם כבר היו שקועים בשינה. לפנות בוקר הם יקומו וימשיכו בטיפוס על ההר, כדי להגיע עם זריחת השמש למקדש שעל הפסגה.
בפעם הקודמת ביקרנו בתירופטי יום לפני אחד מהחגים הרבים שבהם נוהרים המוני צליינים להר הקדוש. למחרת, כשנסענו דרומה לכיוון מדראס, חלפו על פנינו קבוצות-קבוצות של עולי רגל, לבושים בבגדים צהובים ונושאים את חפציהם בתיק בד צהוב. אבל בפעם הזאת לא היה שום חג, ובשעה המאוחרת רק מעטים עלו במדרגות. הם לא היו אנשי דת או חברים בכת כלשהי, אלא אנשים מן השורה, שלוקחים חופשה קטנה של יומיים-שלושה כדי לעשות מסע צליינות, לפעמים פעמיים או שלוש בשנה. היו ביניהם קבוצות קטנות של צעירים שנראו כבני טובים, וגם משפחות שלמות, שחבריהם עודדו זה את זה במהלך הטיפוס המפרך במדרגות בצעקות: "גו-בינדה! גו-בינדה!". והיו גם בודדים, כמו אדם כבן שלושים ומשהו, לבוש באלגנטיות צעקנית מעט, ובידו רדיו טייפ גדול שהשמיע זמירות דתיות בקול רם: כנראה יותר עניין של סטייל מאשר צורך אמיתי, מכיוון שלכל אורך הדרך היו מותקנים רמקולים שהשמיעו זמירות די דומות.
כשהפנינו את מבטנו אחורה, במעלה המדרגות, ראינו על קורות הבטון סיסמאות מצויירות, שבוודאי נועדו לעודד את רוחם של העולים. ניסינו לתאר לעצמנו את העלייה - הטיפוס המאומץ והמיוזע במסדרון המדרגות, שבסופו, כפי שכבר ידענו, ממתינים עוד מסדרונות. בגלל המספר הרב של המבקרים, מותקנים בעיר הקדושה למעלה סורגי מתכת, המנתבים את קבוצות הצליינים בתור ארוך המוליך עד ללב המקדש. כפי שסיפרו לנו הנהג ואביו בשנה שעברה, בפעם הקודמת שהם ביקרו בתירופטי הם היו צריכים להמתין כמה ימים בין הסורגים, עד שהגיע תורם להיכנס למקדש עצמו. אנחנו, כמובן, העדפנו לשלם כחמישה שקלים כדי לקבל כרטיס "כניסה מיוחדת", כלומר המתנה בתור נפרד, קצר בהרבה. אבל גם כך, היינו צריכים להידחק כחצי שעה במסדרון ארוך של סורגי מתכת עבים עד שיכולנו להיכנס אל פנים המקדש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
התור המסורג
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הכי קרוב למפגש ישיר עם האל
|
|
|
|
|
|
|
הרגע הזה הוא מה שעולי הרגל באו למענו: רגע של שיא, שבו הם זוכים לראות את פסל האל פנים-אל-פנים. זהו רגע ה"דארשאן" (darshan), חוויית הנוכחות הישירה של האל, הגורמת למאמינים התעלות נפש קצרצרה, עד שברגע הבא שומרי המקדש מזרזים אותם להמשיך ללכת ולפנות את המקום לבאים אחריהם. זהו הדבר הכי קרוב למפגש ישיר עם האל, אבל גם הקירבה הזאת עדיין מתרחשת מתוך שמירה על ריחוק. המאמינים אינם יכולים להתקרב אל הפסל, ובעצם הם כמעט ואינם רואים אותו. הפסל מכוסה בבגדים, תכשיטים ועיטורים צבעוניים, והוא נמצא בתוך חלל מרוחק ואפלולי, קודש הקודשים שרק בכירי הכוהנים מורשים להיכנס אליו.
מה שהמאמין רואה, אם כן, הוא מעין מערה חשוכה שבמעמקיה ניצבת דמות לא ברורה עם קישוטים נוצצים, כשהיא מוארת באור קלוש של פתילות שמן. זהו החיזיון המהווה את שיאה של העלייה לרגל, ושלמענו מוכנים הצליינים לעשות את המסע הארוך והמייגע. אולי מה שחשוב כאן הוא לא הפסל עצמו, שבלאו הכי אין רואים את פרטיו, אלא האפקט של פסל בתוך מערה, שמסתכלים לתוכה מבחוץ. מסע הצליינות מתנהל אפוא כולו בתוך מין שרשרת של מסדרונות צרים וארוכים. מעיר המוצא אל תירופטי, ומתירופטי במעלה המדרגות לתירומלה, ואז עוד מסדרונות מסורגים, עד למסדרון האחרון שהוא המניע והמטרה של המסע כולו. אבל המסע אינו מגיע אל קצה המסדרון ממש: הוא מסתיים לא במגע מלא, אלא רק בהצצה רגעית, המרמזת על משהו מסתורי ואינסופי שנמצא עוד יותר בפנים. ולא צריך להיות פרוידיאני אדוק כדי לראות בכל זה מסע סימבולי, המוליך דרך תעלת הלידה אל רגע של הצצה חטופה לתוך נבכי הרחם הקוסמי - המערה המסתורית, שהיא מקור החיים הנולדים מחדש בכל דור ודור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בין פולחן ומסחר
|
|
|
|
|
|
|
אחרי הדארשאן אפשר לצאת ולשוטט בשטחים החופשיים של מתחם המקדש, מחוץ למסלולים המסורגים, דמויי כלובים צרים וארוכים, שמאות אנשים נדחקים בתוכם. יש כאן קיוסקים, מדרגות בטון למנוחה, ואתרי פולחן נוספים - למשל, מתקן מתכת גדול שבוערות עליו להבות אש, והאנשים משליכים לתוכן מתנות קטנות, או מנפצים אגוזי קוקוס על עמוד אבן סמוך. מאחוריהם משתרעת רחבה ובה שורות של דוכנים למכירת מזכרות ומתנות. הסחורה שלהם דומה לזו של מקדשים אחרים בהודו: דמויות פלסטיק קטנות של האל, תמונות ומדבקות, מחרוזות ומקלות קטורת. אבל כאן יש הרבה יותר דוכנים, ומבחר גדול במיוחד של מוצרי קודש. במבנה בטון גדול נמצא מרכז לחלוקה של "פראסאד" - אוכל שהוכן במקדש בידי הכוהנים, בדרך כלל אורז או דברי מתיקה, ושהאל קיבל חלק ממנו. לא הרחק משער הכניסה יש דוכנים של ספרים המגלחים את שיערם של עולי הרגל החפצים בכך ומורחים את הקרקפת החשופה באבקה צהובה. השיער הוא תרומה למקדש - תרומה שגם אנשים עניים יכולים לתת - ויש גם רוכלים שמוכרים צמות קלועות מהשיער הזה.
בין אינספור השילובים האלה של פולחן ומסחר, יש כאלה שקיימים גם בהרבה מקדשים אחרים. אחרים הם יותר אופייניים לתירופטי, אם כי לפעמים אפשר למצוא כדוגמתם גם בארצות אחרות. למשל תבליטי פח קטנים שעליהם מוטבעת דמותם של איברים שונים: רגל, יד, אוזן, עין, חזה או גוף שלם. מי שסובל ממחלה קונה תבליט מתאים מאחד הרוכלים המוכר אותם בדרך למקדש, ומשלשל אותו אל אחד משקי התרומות הגדולים התלויים בפנים. העושר החומרי הזה מוצג כמעט במופגן: כאשר יוצאים מהחלק המרכזי של המקדש, אי אפשר להחמיץ את המעבר ליד אזור מסורג שבו יושבים כוהנים, וממיינים את תכולת השקים. ובעצם, מדוע לא? הרי לאקשמי, אלת העושר, איננה אלא בת זוגו של וישנו, ובמקדש הזה היא אף מתוארת כשוכנת על לוח ליבו.
גם מקדשים אחרים בהודו פועלים כמסחטות כספים. אבל בדרך כלל, יש בהם בלגן של דוכני כוהנים שמתחרים זה בזה. כאן לעומת זאת התחושה היא של מכונה יעילה ומשומנת היטב. תנועת האנשים זורמת דרך המעברים המסורגים, והכוהנים מביאים שקים מלאים ומרוקנים אותם, ואז ממיינים וסופרים ואוספים את התכולה, בזריזות ובמיומנות וללא הרף. עבור המאמינים האמידים יותר יש טקסים מיוחדים, שהמחירון שלהם מופיע בשלטים גדולים: החל מכמה עשרות רופיות ועד לאלפים או עשרות אלפים. ולעשירים באמת, יש בתירופטי תעשייה של חתונות הנערכות מדי ערב במלונות מפוארים. חתונות כאלה - גם סימן וגם סגולה להצלחה - משלבות חופה למאות מוזמנים עם עלייה לרגל למקום הקדוש, המסמל באופן כה מופגן את איחודם של וישנו ולאקשמי, הרוחניות והממון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיפור אחרון לסיום
|
|
|
|
|
|
|
במובן מסוים, כל נסיעה בהודו מזכירה את החזרה האינסופית של לולאות הנחש. שוב ושוב מגיעים לצומת דרכים שבה קיוסקים המוכרים אותם מוצרים, ולצידם דוכנים של בננות ושל אגוזי קוקוס, ואז ממשיכים בנסיעה עד הצומת הבאה שבה יש עוד קיוסקים ובננות וקוקוס, וכך הלאה לאורך מאות ואלפי קילומטרים. אבל במדינות דרומיות אחרות, כמו למשל קרלה (kerala) או טאמיל נאדו, יש בכל נקודה כמה פניות ואפשרויות, שכל אחת מהן יכולה להוביל למקומות חדשים ולחוויות שאי אפשר היה לתכנן מראש. התחושה היא לא של תנועה חד מימדית בתוך נחש בודד, אלא יותר של גלישה בתוך רשת סבוכה של נחשים שלובים ואחוזים זה בזה, כשכמעט בכל מקום הם מתפצלים ומסתעפים לאינספור כיוונים.
באנדרה פארדש, שלשם הגענו לאחר הביקור בטירופטי אין הרבה התפצלויות כאלה. הנוף מדברי, ורוב היישובים הם עיירות פיתוח חדשות המשולבות במפעלי השקיה גדולים. כמעט בכל מקום בדרך, יש רק כיוון אחד שיש טעם להמשיך בו אל היעד הבא. אבל בנסיעה הזאת, גם במקומות המעטים שבהם היה אפשר לכאורה להחליט לאן נוסעים, לא הצלחנו להגיע לתחושה שאנו בוחרים את מסלול הטיול באופן חופשי. כביכול, הדימוי של תנועה בתוך מסדרון, שיש בו רק קדימה ואחורה אבל אין פניות לצדדים או פיצול של כמה אפשרויות, דבק בנו בעת הירידה במדרגות, והותיר את רישומו עד שהגענו לסריסאילם. כשדיברנו על זה, לא ידענו להבדיל מה מהאיכות הזו של תנועה בתוך גוף הנחש בא מהמקום עצמו, ומה נשאר לנו בראש מאותו הלילה. אבל אחרי שחזרנו לישראל, משהו בכל זאת הסתדר לנו באיזו תבנית כאשר אספנו באינטרנט מידע על תירופטי, והגענו לסיפור על משכן האל ונקטשווארה.
על פי הסיפור הזה, מקור המקדש של תירומלה בתחרות שערך הנחש אדיששה עם ואיו, אל הרוח. אדיששה כרך את גופו סביב ההר הקדוש מרו (meru) שבצפון הודו, וואיו היה אמור להזיז את ההר. ואיו נשף ונשף אבל ההר לא זז, עד שברגע מסוים הנחש פתח את פיו כדי לנשום, ואז ואיו חדר אל תוך גופו והצליח להעיף חלק מההר עד לאנדרה פראדש.
אדיששה המבויש החליט לכפר על יהירותו בתענית ובסיגופים. הוא הצטיין בהם כל כך עד שהאל וישנו הופיע לפניו והסכים לשכון בדמות ונקטשווארה על שבעת הראשים שלו. לפיכך, שבע הגבעות של תירומלה הן שבעת הראשים של אדיששה, וגופו של הנחש הוא שרשרת ההרים הגדולה, ההולכת מתירומלה דרך סרי קלהאסטי (שהיא פיו של הנחש, המקום שבו חדר אליו הרוח) לכיוון צפון מערב, ועד לקצה הזנב, שהוא המקדש של סריסאילם.
הכתבה פורסמה באפריל 1998 במגזין "חיים אחרים"
לאתר של יואב בן דב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
