 |
 |
|
|
|
|
| ניסים אמון עם סיפור מארץ רחוקה על השקט הגדול של הריקנות המלאה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
19/10/2004 10:36 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה נער צעיר ממשפחת סמוראים שקראו לו בָּאשוֹ. תפקידו של באשו היה לשרת את בנו של האציל טושיטאדה. לא עבר זמן ושני הנערים, שהיו פחות או יותר באותו הגיל, הפכו לחברים קרובים. כשהיה באשו בן עשרים ומשהו חרב עליו עולמו - ללא שום הכנה מוקדמת, אביו מת ומת גם בן האציל. באשו, הסמוראי הצעיר שהפך ליתום מאב ומאדון, עזב את ביתו והלך ללמוד שירה ובודהיזם בקיוטו.
לאחר מספר שנים, בגיל עשרים ושבע ועם תיק מלא ספרים, הגיע באשו למנזר זן בפאתי טוקיו והתקבל שם ללימודים, למרות שבמנזרי זן, כידוע, אין ממש לימודים אלא בעיקר עבודות ניקיון, טיפול בגינה ומדיטציה.
יום אחד, בעודו עובד בגינה, שאל אותו המורה: "איך אתה מתקדם בימים אלה?"
"אחרי הגשם האחרון הטחב נעשה ירוק מתמיד", ציטט באשו מתוך שיר עתיק.
המורה שאל עוד כמה שאלות קצרות ובאשו ענה תשובות שנונות, הלקוחות כולן מתוך סוטרות מסובכות ומשירה סינית עתיקה.
לבסוף אמר המורה: "אתה באמת בודהיסט
רציני ואדם מרשים. אתה חכם ואתה כבר מבין הכול, אבל בכל השיחה שלנו השתמשת רק במילים של הבודהה ושל החכמים הקדמונים. אני לא מעוניין לשמוע מילים של אחרים, אני רוצה לשמוע את המילים שלך, את המילים של הנפש הפנימית שלך. עכשיו, בלי להסס - תן לי משפט אחד שהוא כולו רק שלך".
באשו נותר ללא מילים. מוחו התרוצץ במהירות אבל שום דבר לא עלה. המורה חיכה בשקט. השקט הוסיף לחץ נוסף ובאשו החל לשמוע את עצמו מבפנים חושב, נכשל, גוער בעצמו, נעלב, כועס. דקה נוספת עברה, ועוד אחת, ואז אמר המורה: "חשבתי שאתה מבין מה זה בודהיזם, מדוע אינך יכול לענות לי?"
פניו של באשו האדימו, לשונו נתקעה, מבלי יכולת לזוז ימינה או שמאלה. הוא חש מוקף בחומה גבוהה, וכל הזמן הזה הקול מבפנים המשיך לנזוף בו בחומרה וללא הפוגה. כשהמורה הסתכל עליו ועיניהם נפגשו, פתאום השתתק הקול הפנימי. אולי מתוך בושה, אולי מתוך פחד, לא חשובה הסיבה, אבל פתאום באשו נדם. ואז נפתח השקט הגדול של הריקנות המלאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דממת העורב
|
|
|
 |
|
|
|
בשקט שנוצר הוא שמע קול מהגינה ובלי לחשוב פעמיים יצא לו השיר הבא:
בריכה עתיקה
צפרדע קופצת
בְּלוּפ
המורה פרץ בצחוק רם ואמר: "נהדר, טוב ויפה. אלו הן מילים של הטבע האמיתי".
גם באשו צחק, ואחרי זה אפילו קצת בכה. אחרי הכל היה זה יום מיוחד, היום בו נדם העורב הפנימי ובאשו האמיתי התעורר. עם השנים, הפך באשו להיות משורר מפורסם של סוג מיוחד מאוד של שירה, שירת זן שאין בה פנים וחוץ אלא רק תמונה או השתקפות של המציאות.
פעם אחת הוזמן באשו לתחרות משוררים שהתקיימה במאטסושימה - אחד המקומות היפים ביותר ביפן. כל משורר התבקש לכתוב שיר קצר הקשור לטבע ולנוף. באשו הגיש את השיר שזכה בתחרות:
מאטסושימה,
הו מאטסושימה,
מאטסושימה!
ואולי עוד שיר אחד של באשו ודי:
כלניות אדומות בצד הדרך
נעלמות אחת אחרי השנייה
בתוך פה של סוס.
קישורים נוספים:
לאתר טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
