 |
/images/archive/gallery/197/051.jpg חזירת בית מיניקה.
 |
|
|
|
|
| טלה בר חושבת שטומאתו של החזיר ביהדות מקורה דווקא בקדושתו הקדומה. על חזירי בר, מיתוסים פגאניים והקשר בין טומאה וקדושה
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
4/11/2004 10:07 |
|
|
|
|
|
|
|
בתלמוד נאמר "כתבי הקודש מטמאין את הידיים" - דברים הנשמעים כבעלי סתירה פנימית. נשאלת השאלה מה משמעות הדברים ולמה כוונתם, שהרי בוודאי לא נאמרו סתם. התשובה היא שכתבי הקודש עד כדי כך קדושים, שהם מהווים טאבו אפילו לנגיעה, כאילו היו דברי טומאה.
מושג הטומאה שכיח בתנך בעיקר ב"תורת הכוהנים" בספרים שמות וויקרא וקשור במיוחד בענייני הפולחן. כשמדובר במושגי מזון, רק החזיר, יחד עם השפן והארנבת, מכונים "טמאים" - כל יתר בעלי החיים שאינם כשרים לאכילה מכונים "שקץ". החזיר טמא עד כדי כך שיש כאלה שאינם מזכירים אפילו את שמו ומכנים אותו "דבר אחר". האם אפשר לשער כי הסיבה לכך היא שהחזיר היה מקודש יותר מכל חיה אחרת ולמעשה היווה טאבו, כפי שקורה בתרבויות המכונות היום "פרימיטיביות"?
החזיר היה ועודנו מקור תזונתי חשוב ומוערך בכל רחבי העולם ועם זאת גם היהודים וגם המוסלמים נמנעים מאכילתו. גם בבריטניה הוטל חרם על אכילתו בתקופה מסוימת, יחד עם האיסור על אכילת ארנבות. במצרים
הקדומה היה החזיר נאכל רק פעם אחת בשנה ורק כחלק מקורבן פולחני. בסעודת אמצע החורף (תקופת טבת או "חג מולד השמש") הוקרב החזיר ללבנה המלאה ובשרו נאכל כקורבן לאלה איזיס, אשתו של אוזיריס. זו הסיבה לכך שיש כאלה המניחים שהחזיר היה חיית טוטם שבטית באזור המזרחי של אגן הים התיכון.
הקשר בין החזיר לבין לידת השמש מקדש אותו לגרם שמים זה, ואין פלא שהוא לוקח חלק במיתוסים רבים הקשורים במהלך החיים השנתיים של השמש. במערך שבו קיימים שני נציגים של שנת השמש, החזיר הוא נציג השנה הפוחתת ההורג את נציג השנה הגוברת באמצע הקיץ. גיבורים כאלה שנהרגו על ידי חזיר בר הם אטיס מאסיה הקטנה, אדוניס היווני, תמוז ממסופוטמיה, זיאוס הכרתי, ואוזיריס המצרי שנהרג בידי אל המדבר סת בדמותו של חזיר. אחד המיתוסים המצריים מספר שהחזיר ייצג את רוחו של אוזיריס בעת הזריעה, ואת רוחו של סת בעת הקציר - דואליות אלוהית זו מזכירה את יריבותם והריגתם העונתית המתחלפת של בעל ומות זה בידי זה. (ראו "חגי כנען בישראל").
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חזיר ברחובות רישיקש, הודו. צילום: עופר שני
|
|
|
 |
|
 |
|
הרפתקאות על טבעיות עם חזירים
|
|
|
 |
|
|
|
כנציג השמש, נחשב החזיר אצל ההינדים כהתגלמותו של וישנו, האל המקיים, שהציל את האדמה מהתוהו של המים (אולי בעזרת כוחו של השמש); אבל הוא גם הוקרב לאלה התוקפנית דורגה, אחת מהופעותיה של פרוואטי, אשת האל שיווה ה"הורס". ביוון וברומא נחשב החזיר להתגלמותו של ארס/מארס אל המלחמה, ואילו אצל הסינים הוא נחשב לחיה בעלת מזל, סמל העושר שביער.
בתור דמות זכרית המקודשת לשמש, היה החזיר ועודנו משמש חיית ציד פופולרית, בגלל התכונות המיוחסות לו כמו אומץ, עוצמה ותוקפנות. בזיכרוני עדיין קיימת ההתלהבות של בני הקיבוץ שנסעו לאגם החולה לפני ייבושו כדי לצוד חזירי בר, ופציעתו של אחד ה"גיבורים" האלה שלא נזהרו מספיק. בטראקיה היתה יישות אלוהית שכונתה בשם "הרוכב", שהיתה קשורה בשמש ונהגה לצוד חזירי בר. אצל הבריטים נחשב החזיר כחיה מלכותית המסוכנת ביותר לציידים, ואחד הגיבורים שהרג חזיר בר אכזרי ומסוכן ביותר היה הראקלס, במשימה הרביעית שהוטלה עליו בידי המלך איוריסתיאוס. אצל הקלטים היה ציד חזירי הבר בילוי נפוץ ואהוד אבל מסוכן ביותר ודרש כישרון רב, וציד החזיר נחשב כסמל לניצחון וגבורה. אגדות רבות בספרות האירית והוולשית הקדומה מספרות על הרפתקאות עם חזירים, שבגלל מהירות פעילותם ותוקפנותם הרבה נחשבו כעל טבעיים. כמה אלוהיות קלטיות היו בעלות שמות המקשרים אותן עם חזיר הבר ופולחנו. בסיפור על הרדיפה אחרי דיארמייד וגראין מתואר כיצד נקמו בהם פין ואנשיו, וגרמו להריגתו של דיארמייד בעת ציד החזיר העל טבעי הגדול של גולבאן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
החזיר העל טבעי של גולבאן
|
|
|
|
|
|
|
ראש חזיר עם תפוח בפיו
|
|
|
|
|
|
|
ציד חזיר הבר נעשה לא רק למטרת ספורט אלא גם כמקור תזונתי, והוא אחד מבעלי החיים הנפוצים והנאכלים ביותר בעולם, גם בצורתו הפראית וגם כחיה מבויתת. בשרו של חזיר הבר נחשב לבשר איכותי, והוא היה קורבן שמש לא יקר במיוחד מאחר והוא חי על מוצרי יער כמו בלוטים ושורשים. מתכון לסעודת חג המולד, עם ראש חזיר ובפיו תפוח, ידוע עד היום במקומות שונים בעולם; התפוח הוא סמלה של אלת האהבה והמוות שבחסותה חיים ומתים הגיבורים, אבל הוא גם מסמל את השמש. במתכונים שונים מעוטר ראש החזיר ברוזמרין, ובאחד הקולג'ים של אוניברסיטת אוקספורד, שם עדיין משתמשים במתכון זה, שרים "מזמור לראש החזיר". כיום, לאחר שחזיר הבר נכחד באירופה, אופים בסקנדינביה לחם ובאסטוניה עוגה בצורת ראש חזיר בר.
אבל מבחינת משמעותו המיתולוגית היה החזיר אחת החיות הרבגוניות ביותר, והיה מקודש לא רק לשמש. בגלל פוריותו הרבה נחשב החזיר כסמל מובהק לפריון, ומודל מצרי מזוגג בירוק מציג חזירה המיניקה שגר חזרזירים (מספר גורים הנולדים יחד).
לחזיר יש קשר עם האדמה, בה הוא מחטט בחטיו הבולטים כדי למצוא מזון, והוא היה מקודש לאלות דגן כמו דימטר היוונית ופרייה הגרמאנית. במקומות רבים בעולם הוא נחשב כ"רוח הדגן", ואף הוקרב בחגי קציר שונים. באוסטרליה ובניו גיניאה נחוג זיווגן של השמש עם האדמה כחג פריון בעת הזריעה הראשונה, בליווי הקרבת חזיר. נשות ניו גיניאה ידועות בכך שהן מטפחות את גורי החזירים ואפילו מיניקות אותם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין כניסה לרועי חזירים
|
|
|
|
|
|
|
ובכל זאת, שלא כבהמות אחרות המסמלות פריון כמו הבקר והצאן, המופיעות בדרך כלל כדמויות נקיות וחיוביות - מלבד התיש, שהעניק את קרניו ורגליו לשטן - יש בדמותו של החזיר גם מימד אפל. ולא רק שהחזיר הוא לא חיה "נקיה" כמו הצאן והבקר, הוא גם אוהב להתפלש בבוץ וניזון משאריות מזון ופגרים. המיתוס משייך אותו לא רק לדימטר, אלת הדגן הצומח על פני האדמה, אלא גם לבתה של דימטר, פרספוני מלכת השאול, אולי בגלל חפירתו בחטיו באדמה.
בתור חיית השאול נקשר החזיר (במיוחד אצל הקלטים, שם הוא נחשב ממילא כיצור על טבעי) גם בנבואה ובכישוף, והדרואידים, כוהני החוכמה הפגאנית, כינו את עצמם בשם "חזירי בר". רועה החזירים נחשב ככוהן בשירות אלת המוות שהחזיר מקודש לה. בהתאם לכך, ניחן רועה החזירים של אודיסאוס אצל הומירוס בחוכמה יתרה - תכונה שגם היא קשורה בשאול - והוא אף נתן לנודד השב לארצו כמה עצות טובות לפני שהנ"ל חזר לביתו. רועי החזירים הקלטיים היו מכובדים ונערצים ונחשבו למעין קוסמים הרואים את הנולד.
במצרים לעומת זאת נחשבו רועי החזירים לטמאים בגלל הקשר שלהם עם המוות. נאסר עליהם להיכנס למקדשים (כשם שלכוהנים יהודיים נאסר להיכנס לבית הקברות), ואיש לא נתן את בתו לאשה לרועה חזירים, או לקח לאשה את בתו של רועה חזירים. בספר 'ישעיהו' (סה 4) מבוטא הקשר של החזירים עם המוות בפסוק: "היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר ופרק פיגולים כליהם". פסוק המבטא את האמביוולנטיות בהתייחסות אל הקשר של החזיר עם המוות בין המזרח התיכון לאירופה: הנביא היהודי, כמו עמיתיו המצריים, משקץ את הקשר הזה, בעוד שהאירופאים מעלים אותו לדרגת קדושה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שלושת אלות הגורל
|
|
|
|
|
|
|
גם אלת הגורל היתה חזירה
|
|
|
|
|
|
|
ב"רומאנס של טאלייסין" הקלטי מכונה רועה החזירים מארבראן, או מורבראן, שם שפירושו "עורב שחור", שהיה נביא השאול ובנה של קרידוון. קרידוון היתה, כפי הנראה, החזירה הלבנה שאכלה את בשרו הנושר של חלו-חלאו-גיפס, לאחר שמת ונשמתו פרחה בדמות עיט. בספרו "האלה הלבנה" מכנה רוברט גרייבס את קרידוון בשם "אלת המוות וההשראה", לה היה מקודש המספר תשע, שאותו מקשרים עם חזיר גם תושבי אמריקה הקדומים. גרייבס מביא בספרו פרשנות על השורש הלשוני המביע את הצבע הלבן, ומבטא דברים שונים הקשורים בו המדגישים במיוחד את האמביוולנטיות הקיימת בהתייחסות למושגים אלה.
נראה שהשורש הבסיסי הוא אל"ב, הקשור כפי הנראה גם לשורש השמי לב"נ. קרובים לו השורשים אלפ, אולוו, וונ, והוא מופיע בשמות הבאים: האלה הלבנה אלבינה; אלביון, שמה הקדום של בריטניה (על שם צוקי דובר הלבנים?); שעורת הפנינה הלבנה אלפיטו; הצרעת החיוורת אלפוס; והאלה קרידוון, שמשמעות החלק "קרד" בשמה הוא "רבת תחבולות" - שם ההולם את המוות.
אלת השעורה דימטר הופיעה לעתים בדמות חזירה; ואלות הגורל פארקות, או פורקידות, נקראו כך על שם החזיר, פורקוס. בסדרת המספרים של פיתאגורס ניתן המספר 13 - המציין את חודש מותו של אל השמש - לקוסם רועה החזירים; בציור של מחול קורבן במערה באוריניאק שבספרד מופיע חזיר שחור בין המחוללות המציינות את עונת המוות של החורף, לפי פירושו של גרייבס.
בתנ"ך קשורה הצרעת, המביעה טומאה, בצבע הלבן, כפי שנזכר בספר ויקרא יג 3: "וראה הכוהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן... נגע צרעת הוא וראהו הכוהן וטימא אותו". אמונה עממית טוענת שהנגיעה בחזיר גורמת לצרעת, והמצרים אסרו על שתיית חלב חזירה (לבן, כמובן), כי הוא גורם לצרעת - החלב, בדומה לשעורה, היה אחד הדברים הלבנים שמשמעותם חיובית והוא קשור במושג הפריון.
לחזיר הבר, הקשור בפריון ובמוות כאחד, יש חטים מעוקלים כמגל הסהר, המציינים אותו כמקודש גם לאלת הלבנה. למעשה, צבעיו הטבעיים משתנים בין לבן, אדמדם ושחור, ומדגישים את הקשר בינו לבין אלת הלבנה המשולשת, האחראית על כל היבטי החיים והמוות. (ראו "טריסטן ואיזולדה א'").
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אל השמש הכנעני
|
|
|
|
|
|
|
"הדבר האחר"
|
|
|
|
|
|
|
הקשר בין החזיר לפולחני הפריון והמוות הקדומים נשמר גם באגדות של ימי הביניים, כפי שהן מסופרות על ידי האחים גרים. באגדת שלגייה, כאשר המלכה המרשעת מבקשת מהצייד להרוג את בתה החורגת, מביא לה הצייד את הריאה והכבד של חזיר בר צעיר במקום את איבריה של שלגייה.
המלכה-המכשפה המרשעת היא שריד לדמותה של אלת המוות הפגאנית, בעוד ששלגייה הצעירה מייצגת את דמותה של "כלת האביב". למרבה הפלא, מדגיש הסיפור את הקרבה הביולוגית בין החזיר לאדם, בה משתמשים היום בהשתלת איברים ברפואה.
באגדה אחרת, המכונה "העצם המזמרת", ממש כמו במיתוס של היראקלס, מתלוננים האיכרים על חזיר בר שהורס את אדמותיהם, הורג בהמות וקורע לבני האדם את קרביהם במלתעותיו. למרות הפרס עליו הכריז המלך בסיפור, שיינתן למי שיצוד את חזיר הבר, איש אינו מעז להתקרב ליער בו הוא שוכן. רק לאחר שהבטיח גם את בתו לאשה, מתייצבים שני אחים למשימה - הבכור שחצן וערמומי, הצעיר תמים וטוב לב. הצעיר מקבל מידי גמד כידון שחור בו הוא הורג את החזיר, אבל הבכור הורג את אחיו, גונב את החזיר וזוכה בידה של בת המלך. לאחר שנים רבות מוצא רועה עצם מגופו של האח המת, ומגלף ממנה פייה לקרן. אך כשהוא נושף בקרן, מתחילה העצם לזמר ולספר את סיפור הרצח. הרועה מביא את העצם למלך וזה מצווה לחפור מתחת לגשר שעל הנהר. הוא מוצא את גופתו של האח הצעיר וגורם להטבעתו של האח הבכור בנהר בעודו בחיים.
הסיפור משקף בדיוק רב את המיתוס הקדום על מותם החילופי של האחים היריבים, אף כי החזיר עצמו - שלא כמו במיתוס - אינו משמש גורם במוות הזה. הקשר עם בת המלך הוא שריד לקשר של האחים עם האלה שלכבודה הם רוצים לצוד את החזיר.
לסיכום, מורכבות דמותו של החזיר במיתוס, לעומת יתר החיות/הבהמות המקבילות לו, היא שמפרידה אותו מהן באיכותו המשמעותית. מצד אחד החזיר שימושי לא פחות מהבקר והצאן ומחיות הציד השונות, ה"טהורות", המשמשות לאכילה, או מהסוס והחמור המשמשים לעבודה; מצד שני, יש לו קשר ברור עם המוות והשאול, בדומה לחיות שאינן שימושיות לאדם, כמו משפחות החתולים והזאבים (הכלב, שגם הוא קשור במוות, מהווה מקרה מיוחד מאחר והוא כן שימושי לאדם). מורכבות זו גרמה לדמותו שתהיה גם קדושה וגם טמאה בדתות הפגאניות השונות, עד כדי טאבו כולל באזורים גיאוגרפיים מסוימים.
כאשר נפרדה התרבות היהודית מהדת הפגאנית, כל מה שהיה טאבו נותר בטומאתו מבלי שיהיה עוד קדוש. התרבות המצרית העלתה את טומאתו של החזיר, ה"דבר אחר", לדרגה פולחנית של קדושה באכילת הקורבן בחג לידת השמש, ואין כמעט ספק שאצל הישראלים הקדומים היתה התייחסות דומה; טומאה זו חמורה ביותר ביהדות דווקא בגלל קדושתו הקדומה של החזיר.
טלה בר עוסקת בקשר שבין מיתולגיה לספרות. סיפורים ומאמרים של טלה בר ניתן למצוא בכתב העת הספרותי ליטרטורה ובבמה חדשה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
