 |
/images/archive/gallery/198/047.jpg חמסה נגד עין הרע.
 |
|
|
|
|
| שיערות חמור, עין תרנגול או קערות מים ושמן היו נפוצים בעבר הרבה יותר מאשר חוטים אדומים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אסף שרעבי
6/11/2004 23:41 |
|
|
|
|
|
|
|
בתלמוד אנו מוצאים "עין רעה" כמידה הפחותה מ"עין יפה" ומ"עין בינונית", והיא מתייחסת לכוח הנתינה של האדם (אחד חלקי שישים, מסכת בכורות). למרות זאת, עוד מאז ימי חז"ל, המשמעות הרווחת של "עין רעה" וכל שכן של "עין הרע", נושאת אופי אחר לגמרי. אם בנוגע לאימרתו של רבי יהושע כי "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם", אנו יכולים להבין את עין הרע גם כסתם צרות עין שלא ניחנה ביכולת אקטיבית כלשהי, הרי שהתייחסויות אחרות ל"עין הרע" לא מותירות מקום לספק. בדברי חז"ל אנו מוצאים התייחסות ל"עין הרע" לא רק כצרות עין וקנאה אלא בחלק מהמקרים גם כאמונה ביכולתו של האדם להזיק לאדם אחר ו/או לרכושו, על ידי הסתכלות או מחשבה.
הדוגמאות לכך רבות: על רבי יוחנן, שהיה אחרון תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, מסופר שהיה יושב בשערי טבילה כי סבר שבנות ישראל הבאות לטבול יסתכלו עליו ועל ידי כך יהיו להן בנים יפים כמוהו. שאלו אותו חכמים אם אין הוא חושש מעין הרע? ותשובתו היתה שהוא מזרעו של יוסף, ואין עין הרע שולטת בו בשל כך. על האמורא, רב, נאמר, שכאשר בן כותי התחצף אליו, נתן רב את עיניו בו ומת. במדרש רבה מסופר שכאשר הגר הרתה לאברהם, קנאה
בה שרה ושמה בה עין הרע שגרם להפלת פרי בטנה. על יעקב אבינו מסופר שביקש מבניו שעלו ממצרים לא להיכנס לארץ בשער אחד אלא בכמה שערים, מפני שחשש שישימו עליהם עין הרע. סיפורים אלה ואחרים שזורים לאורך ולרוחב דברי חז"ל, ומעידים כי האמונה בעין הרע היתה נחלתם לא רק של פשוטי העם אלא גם של החכמים, אנשי העילית. גם לאחר תקופת חז"ל אנו יכולים שאלות רבות שהופנו לרבנים העוסקים בסוגיית עין הרע ודרכי ההתגוננות מפניה. כמו למשל האם לקרוא לבן הנולד כשם סבו שעודו בחיים, או שיש בכך עין הרע. או אשה הרוצה להסתיר את עיבורה ולובשת בגדי נידות כיוון שכבר הפילה בעבר, ותולה את צרותיה בעין הרע ששמו עליה, שואלת האם מותר לבעלה לבוא עליה באותם ימים. בתשובותיהם של רוב הרבנים המשיבים, הן מקרב הראשונים והן מקרב האחרונים, ניכר כי האמונה בעין הרע היתה נוכחת לא רק בקרב העם השואל, אלא גם בקרב חלק מהרבנים, שלא רק שלא פתרו אמונה זו כהבלים אלא נראה היה שהיתה חלק מהשקפת עולמם.
המתנגד המובהק לאמונה בעין הרע בגרסתה האקטיבית, היה - כמה לא מפתיע - הרמב"ם, שביקש לראות בעין הרע מידה של קנאה שצריך להיזהר בה, אך לא יכולת להזיק או להרע לאחרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כישוף ועין הרע
|
|
|
 |
|
|
|
האמונה בעין הרע אינה נחלתו הבלעדית של העם היהודי. היא התקיימה, ועודנה רווחת, אם כי בצורה פחותה יותר, באירופה, צפון אפריקה, הודו והמזרח התיכון. הפולקלוריסט אלן דאנדס מצא שהיא רווחת בתרבויות בהן, בין השאר, החיים והמוות נמשלים לקיומם או היעדרם של נוזלים. ביהדות אנו נמצא למשל את הקריאה "לחיים" בקידוש, ואת התורה הנמשלת למים חיים.
באזורים אחרים כמו אפריקה אנו מוצאים תופעה הדומה מאוד לאמונה בעין הרע, הלוא היא האמונה בכישוף. במסגרת האמונה בכישוף, ממש כמו באמונה בעין הרע, יש לאדם את היכולת הפנימית להזיק לאדם אחר. אין צורך בפרקטיקה כלשהי (שאז נדבר על קסם, מאגיה), אלא בעיקר במחשבה הגורמת, במזיד או בשוגג, להזיק לאדם אחר. שניים מהמחקרים הבולטים שנעשו אודות הכישוף - אוונס פריצארד שחקר את האזנדה שבאפריקה ופאברה-סעדה שחקרה את האמונה בכישוף אצל הכפריים בצרפת - הצביעו על כך שאין אפשרות להבין את הכישוף ללא ההקשר החברתי. כאשר אסון או דבר מה רע מתרגש על האדם, עולה מיד האשמה שהפעילו על אותו אדם כישוף. האשמה נופלת, בדרך כלל, על אדם אחר שהנפגע מהכישוף מכיר. מדובר באדם אחר שהנפגע מהכישוף לא אוהב, או מצוי ביחסים לא טובים איתו. כך, בעצם, מאפשרת האמונה בכישוף להעלות מעל לפני השטח קונפליקטים רדומים או להניע קונפליקטים קיימים. באותו אופן, אנחנו מאשימים או חושדים בעשיית עין הרע את אותם אלה שאנחנו סוברים שהם מקנאים בנו או רוצים להרע לנו.
האמונה בכישוף, כמו האמונה בעין הרע, גורמת לאדם להצניע את רכושו ואת אשר לו, מחשש שיסבול בשל כך מכישוף/עין הרע. כך למשל אנחנו נוהגים לסייג את מספר הילדים בעין הרע, ונרתעים מלהפגין את הרכוש שלנו בצורה מוקצנת. אצל שבט האזנדה באפריקה ואצל הכפריים בצרפת, זה החש כי הצרה שבאה עליו היא כתוצאה מכישוף, פונה למומחה (מכשף, מאגיקן) שבעזרת פעולה מאגית מבקש להילחם בכישוף. אצל היהודים, יש מבין אלה החשים כי נפגעו מעין הרע הפונים למומחים (רבנים, קבליסטים) על מנת שאלה, בעזרת פעולה מאגית (קמעות, חוט אדום) ינטרלו את השפעתה הרעה.
כשם שהממסד הרבני היה חלוק לאורך השנים בנוגע לאמונה בעין הרע, כך גם הפרקטיקות המאגיות היו שנויות במחלוקת. אף על פי כן, המסורת היהודית העממית הציעה מגוון רחב של פעולות מאגיות (סגולות) שתפקידן להגן מפני עין הרע. הפעולות נחלקות לשניים: אמירה ("בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין") ומעשה (לקיחת עפר מבית קברות, השרייתו במים ופיזורו בפינות הבית).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"וחוט אדום על אצבעו"
|
|
|
|
|
|
|
אחת הפרקטיקות המאגיות להגנה מפני עין הרע היא קשירת חוט אדום על פרק היד. התחקות אחר שורשיו של החוט האדום מגיעה עד ימי חז"ל, שם אנו מוצאים התייחסות שלילית לקשירת החוט האדום. במסגרת הדברים שאין לעשותם כיוון שהם "מדרכי האמורי", כלומר עבודה זרה. עוד מצוין, בין השאר, "וחוט אדום על אצבעו" (תוספתא, מסכת שבת, ז,א ו-ח,ד). התייחסות בודדת זו לחוט האדום עומדת בבדידות מזהרת לצד אינספור הסגולות המאגיות האחרות כנגד עין הרע. הקשר נוסף, אם כי עקיף ביותר לחוט האדום שייתכן וגרם לקבלתה של הפרקטיקה המאגית הזו בקרב חלק מהממסד הרבני, הוא חוט הסיקרא (חוט אדום), שחצה את המזבח בבית המקדש לשני חלקים והפריד בין הדמים העליונים לדמים התחתונים. רמז לקשר בין חוט הסיקרא לחוט האדום שעל היד אנו יכולים למצוא בפרקטיקה הסמלית של הקפת קבר רחל (מזבח סמלי?) בחוט אדום. ההשערה מתחזקת כשאנו נזכרים במנהג הרווח ביהדות לראות דווקא בצבע התכלת צבע המבטל עין הרע. צבעו של החוט האדום הוא כזה כיוון שהוא מתייחס לחוט הסיקרא ולצבע הדם.
בבחירת הצבע האדום ניתן למצוא משמעות סמלית מיוחדת. הצבע הלבן ברוב התרבויות קשור לטוהר, בריאות וחיים. הצבע השחור מסמל בדרך כלל את הרוע, הטומאה, המחלות והמוות. הצבע האדום הוא צבע ביניים, צבע היברידי, שייחודו בכך שהוא מסמל גם את המוות (דמו של המת) אך גם את החיים (דם הווסת).
מיעוט ההתייחסויות לחוט האדום לאורך השנים על ידי הממסד הרבני - בניגוד לשאר הסגולות - מעיד על כך שפרקטיקה מאגית זו לא היתה נפוצה. שיערות חמור, עין תרנגול או קערות מים ושמן היו נפוצים בימים עברו הרבה יותר מאשר חוטים אדומים, ולכן אמצעים אלה שימשו, בין היתר, כחומרי גלם לפעילות המאגית. בימינו, בעידן הסינתטי והעירוני, קל הרבה יותר להשיג חוט אדום. לכן אין זה מפתיע שאנו מוצאים את קשירת החוט האדום, לצד קמע כמו חמסה, כפרקטיקה המאגית היותר נפוצה להגנה מפני עין הרע.
אם כישוף ועין הרע חולקים מאפיינים דומים, נשאלת השאלה מדוע מדובר בסופו של דבר בתופעות שונות עם אזורי מחיה שונים? נראה כי האמונה בכישוף התקשתה להתקיים במקומות בהם התפתחה מערכת דתית עם משנה קוהרנטית וסדורה. במקומות אלה אנו נמצא מעין גירסה של הכישוף, בדמות האמונה בעין הרע. שכן האמונה בעין הרע הייתה חייבת להיות נתונה במסגרת וכפופה לעקרונות הדת. לפחות במקרה של היהדות, האמונה בעין הרע השתלבה לאורך הדורות בתוך היהדות העממית, וכל זאת מבלי לאיים יתר על המידה על היהדות המיינסטרימית. זאת מכיוון שהפרקטיקות המאגיות כמו למשל חוט אדום וקמעות אחרים, בעזרתן ניתן היה להתגבר על עין הרע, עברו תהליך של הדתה כשהן נקשרו לקבלה ולספר הזוהר הקדוש.
הנקודה המעניינת היא שגם בתרבות המושתתת על הדת, ולא רק בתרבות מאגית, יש לאדם את הצורך להסביר לעצמו את הסבל האנושי (מדוע הצרה באה עלי?) ולהגן על עצמו מפני הסבל באמצעות ההקשר החברתי ולא רק בהקשר האלוהי. כלומר גם בתרבות המושתתת על הדת, תרבות בה הסבל מוברר מול האל, אנו מטפלים בסוגיות של סבל וצרות קיומיות גם בעזרת בירור חברתי.
הכותב הוא דוקטורנט לאנתרופולגיה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
