 |
/images/archive/gallery/198/030.jpg לובסאנג, מקלוד גאנג', דרהמסלה.
צילום: שחר שלוח  |
|
|
|
|
| שחר שלוח בסדרת כתבות מדרהמסלה, הודו. והפעם: צ'אי עם לובסאנג שהפך לנזיר בגיל 13 בטיבט, הגיע להודו והיום הוא נזיר ללא מנזר, אבל חופשי ומשוחרר
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח, דרהמסלה
7/11/2004 0:50 |
|
|
|
|
|
|
|
דרהמסלה. מקלוד גאנג', צפון הודו. אנשים מכל העולם נוהרים לכאן בנסיעות רכבת
ארוכות, ג'יפים מקרטעים ואוטובוסים ישנים. כאן נמצא מעונו הרשמי של הדלאי לאמה וזהו גם המרכז הרוחני והפוליטי של הטיבטים הגולים בהודו כבר יותר מחמישים שנה. בצהריים בהירים מאוד של סתיו אני יושבת על גג של מסעדה הודית טיפוסית. המדרונות התלולים של ההימאליה ממלאים לי את העיניים ומהצמרות הירוקות שמכסות את ההרים מבצבצים דגלי תפילה טיבטים צבעוניים, עיטים צפים בשמים ועננים לבנים מסתירים את הפסגות המרוחקות, אלה שכבר הספיקו להתכסות בשלג מוקדם של עוד מעט חורף. "תגיד", שאלתי פליט טיבטי צעיר שישב לידי, זה נראה כאן כמו טיבט?. "לא הייתי בטיבט אף פעם. אני מכיר אותה מהסרטים ומהתמונות. הצילומים מצוינים, תמיד רואים כמה היא יפה. כמו התמונות שאתם מצלמים כאן, אף פעם לא מנמיכים זווית, אף פעם לא תופסים את הביבים ואת הלכלוך ברחובות".
למטה המשיכו להתערבב מבלי להתערבב נזירים בבגדי ארגמן וזהב, תיירים
במלבושים צבעוניים מאוד של הודו-לתיירים, נשים בלבוש מסורתי ובעיסוק מסורתי
פחות - מכירת פיצ'יפקס, קבצנים הודים צנומים וכמה מערביים שעשו את דרהמסלה
לביתם.
כשהכרתי את לובסאנג הוא היה פליט "טרי" מטיבט, נזיר חדש בשכונה, דובר בעיקר טיבטית בניב אמדו. אוסטרלי רחב כתפיים ולב התנדב ללמד אותו אנגלית. המחשבה על נזיר טיבטי מפטפט אנגלית במבטא אוסטרלי ומשגר G-Day מתוך שכמיית הארגמן שלו, היתה משעשעת והזויה כאחד. שנה עברה. לובסאנג לא מפטפט וגם לא משגר G-Day לאף אחד. הוא מדבר בשקט, בורר את מילותיו בקפידה והוגה אותן במבטא טיבטי אופייני.
בחייו החדשים בהודו אין ללובסאנג מנזר ואין לו לאמה. הוא חולק עם שותף חדר גדול וריק למדי בסמטאה הקרובה מאוד לרחוב הראשי של מקלוד גאנג' בדרהמסלה, הדחוס בחנויות לתיירים ובפיתויים זולים שנועדו לעיניים מערביות ולארנקים זרים. בסמטה של לובסאנג, על כל פנים, חולפות רק עיניים מלוכסנות. הישראלים, הצרפתים והאמריקאים הרבים שמשוטטים בדרהמסלה לא מגיעים למבוכי הבטון האלה, שרוחבם לא עולה בהרבה על רוחב כתפיים ממוצע.
גם ללא סדר יום של מנזר לובסאנג הוא איש עסוק למדי. לא היה פשוט לקבוע איתו ראיון. השיחות, ארוכות וקצרות, התפצלו בין מסעדה טיבטית, החדר שלו, מרפסת הגסט האוס שלי ותחנת הריקשות המקומית. הוא ממשיך ללמוד אנגלית, משתתף בקורס מחשבים, פעיל בארגון אירועים קהילתיים ולא זונח את לימודי הדהארמה הבודהיסטיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מקלוד גאנג', דרהמסלה. צילום: עופר שני
|
|
|
 |
|
 |
|
כך הפכתי בגיל 13 לנזיר
|
|
|
 |
|
|
|
הוא נולד ב-1980 בכפר בשם גלוקפה במחוז אמדו בטיבט, קרוב מאוד לגבול הסיני, למשפחת חקלאים. הם גידלו חיטה, שעורה, ירקות ותפוחים. בני המשפחה לא דיברו טיבטית, גם לא בניב אמדו, אפילו לא סינית. השפה המדוברת בגלוקפה היא ניב הייחודי רק לכפר עצמו. משפחתו של לובסאנג בודהיסטית, אבל לא דתית. הנזירים הרבים שחיים באזור נוהגים להזמין את התושבים לפוג'ות (טקסי דת) וזאת בעצם ההזדמנות של התושבים לתרגל את הדת.
בגיל 13 הפכת לנזיר. זאת היתה החלטה שלך?
"כן. המשפחה שלי ענייה מאוד. אנחנו שמונה אחים, זה נחשב למשפחה מאוד גדולה. כשהייתי צעיר רציתי מאוד ללכת לבית ספר. הייתי כל הזמן מתחנן לאמא שלי ומבקש ממנה לא להשאיר אותי בבית".
בכפר גלוקפה ובסביבתו לא היה בית ספר. ללובסאנג היה ברור שהחיים בכפר פירושם סיכויים אפסיים להשכלה ולו הבסיסית ביותר. "תמיד רציתי ללמוד, לא משנה מה, טיבטית או סינית, העיקר ללמוד. יום אחד אמא שלי התרגזה ואמרה: 'לובסאנג, אתה משוגע, לא חושב על המשפחה בכלל. אתה אף פעם לא מרגיש רעב?'".
התשובה של האם שיקפה את המצב של המשפחה. כחקלאים בכפר מבודד פרנסתם היתה תלויה בתהפוכות מזג האוויר. בשנים שהיבול היה מועט, האוכל הספיק בקושי. בנוסף לכך הם נאלצו לשלם מיסים כבדים לשלטונות הסיניים. תשלום עבור לימודים בבית ספר, שממילא לא היה בסביבה, ממש לא עמד על הפרק, בעיקר לאור העובדה שתשלום שכר הלימוד שהשלטונות גובים מהטיבטים גבוה מאוד בהשוואה לסכומים שנדרשים מהסינים.
"למעשה לא הלכתי לבית ספר מימי. כל החינוך שלי הוא מהמנזר. אחרי מה שאמא שלי אמרה לא ביקשתי יותר. המשכתי לעבוד עם המשפחה. עברו מספר חודשים. יום אחד פגשתי כמה נזירים שהגיעו לעזור למשפחות שלהם ואז חשבתי, אולי אני יכול להיות נזיר. לא ידעתי אם להיות נזיר זה טוב או רע בשבילי, אבל ידעתי שזה יעזור לי לרכוש השכלה".
הרעב התמידי של לובסאנג להרחבת אופקים החל לסלול את נתיב חייו. "קצת פחדתי מאמא שלי לפני ששאלתי אותה אם אני יכול להיות נזיר, אבל בסופו של דבר זה שימח גם אותה. כך הפכתי בגיל 13 לנזיר".
אז איך הופכים לנזיר בגיל 13?
"בכפר לא היו כבישים, חשמל או דואר. הלכתי שש שעות מהכפר לדרך הראשית ומשם לקחתי אוטובוס לעיר שנקראת טיו. ישנתי שם לילה אחד ובבוקר לקחתי אוטובוס למנזר".
והם פשוט קיבלו אותך למנזר, בלי לשאול שאלות?
"בשנתיים הראשונות שהיתי מחוץ למנזר, כי השלטונות הסינים מאפשרים רק למי שמלאו 15 שנים להפוך לנזיר. בשלב הזה אמרו לי את כל החוקים – את כל מה שאסור לעשות ושאלו אותי אם אני חושב שאני יכול לציית להם".
מהם החוקים?
"יש ארבעה חוקים עיקריים, שמי שעובר עליהם הוא כבר לא נזיר. זה כמו שולחן עם ארבע רגליים - ברגע שאחת מהן נשברת השולחן הוא כבר לא שולחן. אסור לשקר, אסור להרוג, אסור לגנוב ואסור לקיים יחסי מין, וגם לא להתחתן. בנוסף גם אסור לעשן ולשתות".
היה לך קל לקבל את החוקים האלה?
"ממילא לא רציתי לגנוב, לא רציתי לעשן או לשתות ולא רציתי להרוג. היו לי קצת היסוסים בקשר לקשרים עם נשים, אבל עכשיו זה בסדר, אני מאוד מאושר כנזיר. יש נזירים שהתקשו לשמור על החוקים כשהגיעו להודו, אבל אני מאוד מאושר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גגות מקלוד גאנג'. צילום: עופר שני
|
|
|
|
|
|
|
הפילוסופיה היא המפתח, הדהרמה היא המנעול
|
|
|
|
|
|
|
לובסאנג מספר לי על נזירים רבים שהגיעו להודו והשילו את מלבושי הארגמן, מותירים אותם מאחור, נכנעים לפיתויים הרבים שאליהם לא היו חשופים במנזרים המבודדים בטיבט, שם היו מוקפים אך ורק בשכמותם - נזירים. בהודו, בעיקר במקום מתויר כמו דרהמסלה, לא נדיר להיתקל בנזירים שמתקשים לעמוד במתח המיני שנוצר במפגשים הבלתי נמנעים עם נשים מערביות. רבות מהן צעירות ויפות, רבים מהם נאים למדי ומקרינים גבריות צעירה ובריאה.
לובסאנג שהה כמעט עשר שנים במחיצת המורה הגדול לובסאנג גיילצן רינפוצ'ה שלקח אותו תחת חסותו. רינפוצ'ה לימד את לובסאנג, שהגיע אליו אנאלפבית ודובר רק את הניב המקומי של כפר הולדתו, לקרוא ולכתוב, לדבר אמדו וסינית ובעיקר את הפילוסופיה הטיבטית. "הפילוסופיה היא המפתח, הדהארמה היא המנעול", מסביר לי לובסאנג.
תאר לי את החיים במנזר
"המנזר שאני חי בו מתקיים מתרומות של משפחות טיבטיות וסיניות, אבל הכסף או האוכל שהם תורמים לא תמיד מספיק. כל נזיר מכין לעצמו את האוכל בחדר שלו. קמים ב-6 בבוקר והולכים למקדש לפוג'ה של שעה בערך. אחרי זה כל הנזירים ל-Tzopa (התנצחויות, Debating - ש.ש). בהתחלה
זה היה לי קשה כי לא דיברתי טיבטית ולא ידעתי כלום על הפילוסופיה הבודהיסטית".
ה-Tzopa נועדה לשיפור הלימודים ולשיפור הקארמה והיא נעשית בקבוצות. כל קבוצה מתחלקת לזוגות שמקיימים ביניהם מעין טקס של שאלות ותשובות. הנזיר שתפקידו לשאול עומד, בן הזוג שלו יושב. אחרי כל שאלה שנשאלת השואל מוחה כפיים וממתין לתשובת חברו, שתוביל לסדרה ארוכה של שאלה-תשובה-שאלה. התנצחות סביב נושא אחד יכולה להימשך מספר רב של מפגשי "צופה". לובסאנג מדגים: "יש לך שלוש עיניים?", "לא", אני עונה וחוששת ממה שמצפה לי. "למה, למה אין לך 3 עיניים?", הוא ממשיך ואני בלי להיכנע: "כי אני בת אדם ולבני אדם יש שתי עיניים". לובסאנג מאוד מרוצה עכשיו: "יש לך עין ימנית, יש לך עין שמאלית, נכון?", "כן", אני ממלמלת ומלטפת בדאגה את חלקת המצח שבין גבותיי. "האם זה אומר בהכרח שיש לך שתי עיניים?", הוא ממשיך. בשלב זה התייאשתי וביקשתי שימשיך לתאר לי את סדר היום הנזירי.
"אחרי 30 או 40 דקות של צופה אנחנו הולכים אל רינפוצ'ה לשעתיים של לימודים, משננים מה שכתוב בספרים, כדי שנוכל להשתמש בידע לפוג'ות ולצופות הבאות. אחרי הלימודים שוב פוג'ה של כשעה במקדש, ביחד עם כל הנזירים. ואז שוב צופה. אחר הצהריים שוב הולכים ללמוד אצל רינפוצ'ה, אבל לא תמיד הוא פנוי. אם הוא הוא עסוק עם תלמידים אחרים לנו יש זמן חופשי. לפנות ערב שוב הולכים לפוג'ה ומשם שוב לצופה. אחרי שמחשיך צועדים לאורך הכביש ופשוט משננים במשך שעה את מה שלמדנו במהלך אותו יום. אחד הנזירים המבוגרים בדרך כלל עובר בין החדרים עם לפיד לראות מי התחמק מהצעידה. מי שנעדר נענש במכות. מי שלא הופיע לפוג'ה של הבוקר היה נענש בערב, מי שלא הופיע בערב - היה נענש בבוקר.
חטפת הרבה מכות?
"כן, בטח. לפעמים היה מתחשק לי לישון. בקיץ כולם היו חוטפים הרבה מכות כי היום כל כך ארוך והלילה קצר והצופה היתה נגמרת מאוחר ולא היה מספיק זמן לישון. בעיקר כשהייתי צעיר. הנזירים העצלנים היו חוטפים הרבה מכות".
הרבה חברים שלך עזבו בגלל סדר הים הקשה?
"בטח. הרבה שינו את דעתם. לחלק היה קשה במנזר, חלק רצו סקס".
התגעגעת הביתה?
"בשנתיים-שלוש הראשונות התגעגעתי מאוד, אבל אחרי זה כבר התרגלתי. הייתי בא הביתה לעשרה ימים פעם בשנה-שנתיים, לפעמים שלוש. לפעמים הייתי מתארח אצל משפחות של רועים-נוודים שהיו מזמינים אותי אליהם לערוך פוג'ות. זה היה נותן להם תחושה של מזל, ברכה וביטחון".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הבית של הדלאי לאמה בדרהמסלה
|
|
|
|
|
|
|
לובסאנג יוצא להודו
|
|
|
|
|
|
|
אחרי 10 שנים החלטת לעזוב את טיבט
"ב-1999 המורה שלי לובסאנג גיילצן רינפוצ'ה חלה. חודשיים אחר כך באותה שנה הוא נפטר. בעקבות מותו החלטתי לעזוב".
כמו יתר חבריו הנזירים גם על לובסאנג הוטלו עבודות. מכיוון שהיה תלמיד מצטיין הוא מונה לטפל ברינפוצ'ה שהיה זקן וחולה. העבודה היתה קשה מאוד. המורה המפורסם משך אליו מאמינים רבים שרצו לבקר אותו לפני מותו. לובסאנג היה צריך לארח את זרם המבקרים הבלתי פוסק ובנוסף לסעוד את רינפוצ'ה. חודשי הסתיו של 1999 הכריעו את לובסאנג גיילצן רינפוצ'ה וגם את הנזיר הפשוט לובסאנג. רינפוצ'ה נפטר בתחילת דצמבר ומיד אחר כך לובסאנג חלה מאוד. הוא לא מייחס שום מימד רוחני לקשר בין מותו של האדם שהיה לו כאב לבין המחלה שתקפה אותו מיד לאחר מכן. הוא פשוט עבד עד אפיסת כוחות. במשך שבעה חודשים לובסאנג היה מרותק למיטת חוליו. החשש שלא יזכה לראות את הדלאי לאמה לפני מותו החל לכרסם בשלוותו ולא נתן לו מנוח. כשסוף סוף החל תהליך ההחלמה, החלה במקביל להתגבש בראשו של לובסאנג ההחלטה לברוח מטיבט להודו. "ככל שהתחזקתי התחזק בי הרצון לבוא להודו", הוא מספר.
אחרי שידעת שאתה רוצה לעזוב, מה היה השלב הבא?
"לא אמרתי להורים שלי. אם הייתי אומר לאמא שלי היא היתה אומרת: 'לובסאנג אל תלך, כי אני רוצה למות לפני שתלך להודו'. אז לא אמרתי לאף אחד, רק לעצמי".
ובכל זאת היה אדם אחד שכן ידע על תוכניותיו של לובסאנג. במנזר חי הטולקו טלה רינפוצ'ה (Tulko Thele Rinpuche). "טולקו" משמעו שאותו אדם הוא גילגול של לאמה גדול. במקרה הזה גילגול חמישי. טלה רינפוצ'ה הוא אדם מלומד מאוד ובעל יכולת נבואית. לובסאנג רצה לספר לו על התוכנית לעזוב, כדי שיוכל לומר לו האם זאת החלטה טובה. הוא המתין שלושה חודשים לטלה רינפוצ'ה שנעדר מהמנזר באותה תקופה. כשחזר, התקיימה פוג'ה. טלה רינפוצ'ה טלטל קוביות משחק מעל ראשו של לובסאנג והטיל אותן לכף ידו. הוא הביט בצורה בה נערכו הקוביות ואמר ללובסאנג שהוא יעבור את המסע להודו בשלום, אם כי הוא לא יכול להגיד שחייו העתידיים בארץ החדשה יהיו טובים. "באותו רגע מאוד שמחתי", נזכר לובסאנג, "ידעתי שאני מוכן לעזוב, זה הדבר היחיד שחשבתי עליו".
ללובסאנג היה סכום כסף השווה לכ-70 דולר. הוא לקח איתו טסמפה (דייסת שעורה) וחמאה ויצא לדרך. את הספרים שלקח איתו נאלץ להשאיר בלהאסה, בירת טיבט, למרות שידע שלא יוכל להשיג כמותם בהודו. המסע ללהאסה ארך שבוע. כשהגיע לעיר הוא שהה בה חודש במהלכו חיפש מורה דרך. זה לא היה פשוט, כי לובסאנג לא דיבר בשעתו את ניב אוטסאנג השגור בלהאסה. בסופו של דבר הוא הצטרף לקבוצה של 33 טיבטים שהשאירו את מולדתם "טיבט ארץ השלגים" מאחור: 2 נשים, 14 נזירים וכל היתר גברים. "החודש היה נובמבר, חורף, הזמן הטוב ביותר. בקיץ מאוד מסוכן. יש שני נתיבי בריחה: באחד מהם יש סכנת היחשפות לעיני החיילים הסינים. הדרך השנייה מסוכנת מפני שבקיץ הקרח דק ושביר ואם מניחים רגל במקום הלא נכון, הקרח נשבר ואותו אדם יכול יפול לתהום ולמות. בחורף השומרים הסינים מעדיפים להסתגר בחדריהם המחוממים וגם הקרח עבה ובטוח למעבר. אבל הקור עז מאוד", לובסאנג נזכר, מחייך ומצטמרר. גם לו קשה, במבט לאחור, להאמין שהוא עבר בשלום את המסע הזה.
הם הלכו לקטמנדו בירת נפאל בדרך שארכה 27 ימים. יחסית לקבוצות אחרות, זו של לובסאנג לא נתקלה בקשיים מרובים, חוץ מאחד: "איש אחד חלה מאוד בדרך. בכל פעם ארבעה מאיתנו סחבו אותו, מחזיקים בידיים וברגליים שלו. כשמצבו החמיר היה צריך להחזיר אותו ללהאסה. החולה ואדם נוסף שנשאר ללווות אותו נאלצו לחכות במשך יומיים בנקודה על הדרך כדי שאם יחשפו לא יתגלו בעקבותיהם יתר חברי הקבוצה". כשלובסאנג כבר היה בהודו נודע לו לשמחתו שהשניים הגיעו בשלום ללהאסה ושהחולה הבריא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הדלאי לאמה ה-14
|
|
|
|
|
|
|
נזיר בלי מנזר
|
|
|
|
|
|
|
הקבוצה המשיכה, כשמורה הדרך לא מפסיק להאיץ בהם. במשך ימי המסע, שלדברי לובסאנג היו מפחידים ומדאיגים מאוד, הפליטים חלקו ביניהם את הטסמפה והחמאה שלקחו איתם מטיבט. שלושה ימים לפני שהגיעו לגבול נפאל אזל המזון. למזלם מזג האוויר הלך והתחמם והם יכלו למסור את הבגדים החמים שעטו על עצמם כשעזבו את להאסה למקומיים ולקבל תמורתם מזון. הם הגיעו לנקודת מעבר הגבול תשושים ומורעבים. הם נזקקו לעזרת השומרים הנפאלים כדי להגיע אל הדרך הראשית, מרחק 5 ימי הליכה משם. השומרים הנפאלים התקשרו למשרד קליטת הפליטים הטיבטי בקטמנדו כדי להתמקח על המחיר עבור כל "ראש" שיגיע אל הדרך. זה לקח יומיים. במשך היומיים האלה, הפליטים המותשים והרעבים אחרי ארבעה שבועות של הליכה הכניסו אל פיותיהם רק תה וחבילת ביסקוויטים שאחד מהם קנה. לא היתה להם דרך לתקשר עם הנפאלים, הם לא דיברו את שפתם. לבסוף, מלווים בשישה שומרים הם צעדו אל הדרך הראשית ומשם נסעו במשך יממה אחת לקטמנדו והתקבלו במשרד קליטת הפליטים הטיבטי.
אחרי 16 ימים בקטמנדו, הרגע המרגש ביותר בחייו של לובסאנג כבר היה בטווח ראייה - הפגישה עם הדלאי לאמה, האיש שהיה אחת הסיבות העיקריות לעזיבתו של לובסאנג את המנזר ואת המולדת. הפלטים הוסעו לדרהמסלה וכעבור ארבעה ימים נפגשו עם האיש, הנזיר, המנהיג והמורה הנערץ מכל.
איך היתה הפגישה עם הדלאי לאמה, אחרי כל מה שעברת בדרך לשם?
"בפגישה עם הדלאי לאמה לא הבנתי כלום, כי הוא דיבר בניב אוטסאנג ואני דיברתי רק בניב אמדו. התאכזבתי מאוד. כל מה שהצלחתי להבין זה שהוא אמר שאין מה לכעוס על הסינים ושנדרשת סבלנות. אין טעם להילחם בסינים, הם חזקים מאוד, צריך לדבר איתם. כל הנוכחים בכו, גם אני בכיתי מאוד. כל אחד מאיתנו ניגש אל הדלאי לאמה לקבל ברכה, שרוך אדום ותרופה (הטיבטים משתמשים בכמוסות שנרקחו על ידי רופאים טיבטים ובורכו על ידי לאמות – ש.ש). כשניגשתי אליו הוא אמר לי רק: 'אל תבכה'".
לובסאנג לא הצטרף לשום מנזר בדרהמסלה. הוא שכר את החדר בסמטה ועשה אותו לביתו מאז שהגיע להודו.
איך זה להיות נזיר ללא מנזר?
"אני מאוד מאושר. חופשי ומאושר. אני לא צריך להישמע לכל החוקים של המנזר. במנזר שממנו באתי החוקים היו מאוד נוקשים".
לובסאנג הוא נזיר פרילאנס. לומד אנגלית, משתתף בשיעורים (הנדירים) שמעביר הדלאי לאמה, עבר קורס מחשבים ומיודד עם פליטים ומערביים, בולט ביניהם בראשו המגולח ובבגדי הנזיר שלו. למרות שהוא חופשי ומאושר, לובסאנג ייצטרף בקרוב למנזר במדינת קרנטקה, בדרום הודו. כמי שנולד וחי כל חייו במקום קר, הוא חושש מהחום במדינה הדרומית הזאת. אם לא יסתגל הוא יחזור לטיבט, לראות את משפחתו לאחר שש שנים בהן לא ראו אותו ולא שמעו ממנו ואולי גם לנסות להביא אותם להודו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
