 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על האבן שתמיד חוזרת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
7/11/2004 8:30 |
|
|
|
|
|
|
|
הטלפון צלצל ואני הרמתי את האפרכסת. קול מתוק בדיבור מהיר שאל אם אפשר לדבר עם עדית. אמרתי שאפשר ואני מדברת. עברו שלושים שניות של שקט גמור. ואז המשיך הקול המתוק ואמר: מדברת תמר. תמר יחזקאל. את זוכרת אותי?
עברו עוד שלושים שניות של שקט לפני שאמרתי לה שמעולם לא שכחתי אותה. בתוך שנייה אחת ראיתי אותה מולי אבל נדרשו לי עוד עשרים ותשע שניות כדי לגמור להתרגש.
תמר? זאת את באמת?
כן היא מיהרה להגיד, פשוט רציתי לחדש את הקשר וגם לבוא לדבר איתך על כמה דברים, אם אפשר, כי אני ממש צריכה לעשות קצת סדר וחשבתי שאולי תוכלי להיפגש איתי.
לא ממש האמנתי, אבל היה ברור לי שאני גם לא טועה.
תמר הקטנה שלי. ילדה אמיתית שהיתה בין ידי בעודי בתחילת הדרך. אמא ואבא שלה נתנו אותה בידי. כמו כל מטפלת צעירה עשיתי שגיאות כאלה ואחרות, והם, למרות הכל, נשארו איתי. ההורים של תמר זיהו את הדרך שבה בחרתי ושמו את לבם בלבי, נותנים בי אמון שרק שנים רבות אחרי התחלתי להבין.
אבא ואמא של תמר נתנו לי את הזכות לגעת בה, לגעת בהם, לגעת בנשמתם,
להיות איתם כמו שהם, בשמחתם, בכאבם, באהבתם, להצטרף אל הדרך שלהם. לתמיד.
לא הבנתי את זה אז, אבל חשתי את אהבתם ואת אהבתי שלי. נבהלתי מעוצמת האחריות. הייתי בוגרת לגילי וצעירה בדרכי כמטפלת.
הם לא ויתרו לי. הם העבירו לי את ילדיהם בזה אחר זה. ילד אחרי ילד. נחושים ברגישותם ובהחלטתם. נגעתי בכל שלושת ילדיהם. באהבה רבה ובתחושה עצומה שניתנה לי זכות השמורה למעטים.
על הדלת הישנה, שפעם היתה הדלת לחדר הטיפולים שלי, עדיין צמודים בנעצים חלודים ציורים בצבעי פסטל רכים של תמר ושל אחיה.
על לוח לבי עדיין שמור נייר לבן, כמעט שקוף מרוב שנים. חוזה אהבה אמיתי בו אמא ואבא של תמר הפכו אותי למטפלת בזכות האמונה שהם נתנו בי. עמוק בתוכי נשארתי חייבת להם התנצלות. בקשת סליחה על סיר מרק חם ונפלא שאמא של תמר טרחה להביא לי בחוליי, ואני התעקשתי אז על גבולות טיפוליים. וגם לא הספקתי אז להודות לאבא של תמר, על שיעור שעזר לי לאורך כל הדרך, בעודי לומדת להפקיד את ילדי שלי, בלב לבו של העולם, בידי אחרים, מתוך אמונה שלמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כל אחד והנהר שלו
|
|
|
 |
|
|
|
כל השנים הם חלק מחיי, אבל שנים שלא החלפתי איתם ולו מילה אחת. שנים שאני רוצה ליצור איתם קשר ולהגיד משהו. כמו תודה למשל. ולא עשיתי את זה.
ים החיים הוא הים של כולנו. אבל לכל אחד מאיתנו יש נהר משלו. כל הנהרות הולכים לים. זה נכון. אבל האבן שאותה אנחנו זורקים לנהר שלנו תמיד תחזור אל חיינו. לא תמיד אנחנו מודעים לעוצמת התנועה המעגלית שחוזרת אלינו בדרכה שלה תוך שנייה או שנה או שנים. בין אם התכוונו לטוב אבל פגענו בלי דעת, בין אם התכוונו לפגוע או היטבנו ללא כוונה, בין אם השלכנו אבן לנהר חיינו מתוך כוונה עמוקה או בהתעלמות מוחלטת ממעשינו, האבן שלנו תהיה תמיד שלנו והיא תמצא את דרכה חזרה אל חיינו.
תחשבו עלינו, עומדים על שפת הנהר הפרטי שלנו וזורקים לתוכו אבן כזאת או אחרת. האבן שוקעת במים ויוצרת מעגלים קטנים שהולכים ומתרחבים בדרכם. ברגע מסוים המעגלים נעלמים מעינינו. קל להאמין שהם פשוט יצאו מחיינו. לפעמים גם נוח יותר להאמין שהאבן שזרקנו לנהר שלנו פשוט שקעה לנצח והמעגלים שהיא יצרה נעלמו בים החיים.
אבל האמת היא שהאבן שקעה והגלים שהיא יצרה ממשיכים לנוע בדרכם. הם נעלמים מעינינו אבל לא נעלמים באמת. יום אחד, מעגל אחד, שנוצר מאבן אחת, שנזרקה לנהר אחד, ברגע אחד שקיווינו שייעלם מחיינו, מגיעה אל חוף רחוק או נתקלת בסלע, נשברת על דופן אונייה שטבעה או שונית מיותמת, ומתחילה לחזור במעגלים המופלאים של דרך הטבע.
ואז, כאילו פתאום, מעגל שנוצר אי אז, מאבן שזרקת לנהר חייך, עושה את כל הדרך חזרה עד אליך. אותו גל בטוח שתכיר בו כמו שמכירים בבן אובד אחרי שנים של כאב או חיפוש, התעלמות או התנכרות ופשוט תצא מדעתך מרוב שמחה לפגוש בו מחדש.
אבל זה לא תמיד ככה. כל כך הרבה פעמים בחיינו הגל שחוזר אלינו לא זוכה לתרועת השמחה שהוא ציפה לה אחרי המסע המפרך שלו בים החיים. אנחנו פשוט מסרבים להכיר בו. זה לא הילד שלנו, אנחנו מתעקשים. לא התכוונו באמת. זאת לא האבן שלנו. לא אנחנו זרקנו אותה. וגם אם כן, מה פתאום היא חוזרת עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן? אולי שכחנו את האבן ההיא, אבל היא לא שכחה אותנו. ילד תמיד חוזר אל הוריו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין יקר יותר ממה שיש
|
|
|
|
|
|
|
הטלפון מצלצל. באופן מפתיע אבל לא מקרי אני גם לא עסוקה וגם נינוחה.
הלו?
ואותו קול מתוק שואל: אפשר לדבר עם עדית?
אפשר, אני עונה, עדית מדברת.
שלושים שניות של שקט.
מדברת תמר יחזקאל. את זוכרת אותי?
כן. כן. כן. אני אומרת בלבי. שלושים שניות של שקט ואז אני חוזרת אליה, אל עצמי, אל אותם ימים שמעולם לא שכחתי.
תמר?
אני כמעט דומעת מהתרגשות.
כן? היא אומרת או שואלת.
בת כמה את?
בת תשע עשרה, היא עונה לי ואני נחנקת בתוכי.
תמר?
מה?
רק רציתי לשאול אותך, אם לא אכפת לך, בת כמה היית אז, כשבאת אלי?
בת חמש, היא אומרת, ואותו קול מתוק חוזר אלי כמו כל דבר שאהבנו אז וחוזר אלינו בדרכו, רק כדי להזכיר לנו שוב ושוב שיש סדר בכאוס. מה שהיה הוא שיהיה. לכן אולי אין יקר יותר ממה שיש. המעגלים כולם שלנו והם חוזרים אלינו בדרכם. אם רק היינו זוכרים את עצמנו בכל פעם שאנחנו משליכים אבן קטנה אחת לנהר הזורם של החיים.
תמר? אני שואלת אותה, את זוכרת איך שכבנו יחד על המזרן וציירנו חלומות?
כן, היא אומרת, צחוק קטן שלה מתרפק על אפרכסת הטלפון ועושה לי דמעות של שמחה בדיסק של הזיכרון.
קבענו פגישה ליום שלישי הבא. לעשות קצת סדר בכאוס. חיבקתי אותה אז ואני אחבק אותה כעת. זמן הוא לא גורם בשנות הלב.
תמר? אני שואלת
מה? היא עונה
את מתרגשת? אני שואלת
שלושים שניות של שקט.
קבענו? היא שואלת. כן, אני אומרת.
שלושים שניות של שקט.
ואז פתאום נזכרתי באירוע שקרה אז, בערך באותו זמן שבו תמר הקטנה שלי היתה מגיעה אלי פעם בשבוע בשעה קבועה. גמרתי לעבוד במקום אחד ועליתי לאוטובוס כדי להגיע למקום עבודה נוסף. האוטובוס היה עמוס. אלה לא היו הימים בהם חרדנו מפיגוע. כולם נסעו באוטובוסים ורק קיוו שיהיה להם מקום ישיבה. אני עמדתי שם מותשת לגמרי, אחרי שנתתי את מקומי לאיש מבוגר, ובעודי נאחזת במוט שמעלי, מנסה לשמור על שיווי משקל, הרגשתי כאב חד ומפתיע כאילו נשברה לי צלע. בפנים מעוותות מכאב עוד הספקתי לראות את המרפק שנתקע בי ונסוג, ובעודי מפנה את פני לאחור לראות למי שייך המרפק הזה שכיווץ את גופי בכאב, נתקלתי בעיניים שלא התכוונו לשום דבר רע, להפך.
סליחה הוא אמר בעודו תומך בי שלא אפול, זה היה לא בכוונה.
כנראה שלא נותר בי אז כוח להיות סבלנית להתנצלויות כאלה. אני זוכרת שהסתובבתי אליו, נעצתי את עיני בעיניו ואמרתי לו בקול קשה וגס: זאת בדיוק הבעיה אדוני.
מה עשיתי, הוא שאל, ביקשתי את סליחתך, לא? מה קרה לך?
לא קרה לי כלום, מלמלתי בעודי נדחפת מצד לצד באוטובוס העמוס שרוב נוסעיו כבר היו קשובים לגמרי לשיחה הקולנית שלנו ואפילו התחילו להביע את דעתם ולתפוס עמדה ברורה של בעד ונגד האירוע הקטן והטיפשי הזה.
בתוך שניות כבר היו שם כאלה שהיו בעד השמאל שלי והימין שלו ולהפך.
האיש היה נבוך באמת. הוא לא באמת הבין מה קרה שם לכולם ולמה אני בוכה. בסך הכל, הוא תקע לי מרפק בצלעות, קיפל אותי מכאב, הוא באמת לא היה אשם שאני אחרי יום מתיש שטרם הסתיים. הוא גם התנצל ואמר שזה לא היה בכוונה.
זהו! זה בדיוק הסיפור כולו! הסתובבתי אליו בעיניים דומעות. אתה מבין? במקום לבקש סליחה על משהו שעשית בלי שהתכוונת, אמרתי לו, פשוט תתכוון למעשים שאתה עושה ואז לא תצטרך לבקש סליחה מאף אחד.
במקום לתקוע לי מרפק בצלעות "לא בכוונה", פשוט תתכוון מראש שזה לא יקרה.. אתה מבין? אם היית מתכוון לא לפגוע בי באמת וגם משתדל שזה לא יקרה, לא היית צריך להתנצל שפגעת בי לא בכוונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוד שלושים שניות של שקט
|
|
|
|
|
|
|
עדית? הקול המתוק שלה מחזיר אותי אל כאן ועכשיו.
כן. אני עונה לה.
את זוכרת את החלומות שציירנו יחד?
בטח שאני זוכרת.
חלומות שתמיד זוכרים.
שלושים שניות של שקט.
סיפרתי לה אז על הים הגדול. על כל הנהרות שהולכים אל הים. ציירנו את האבן שזורקים סתם ככה, בלי לחשוב, בלי שום כוונה, ככה סתם. דיברנו על הכוונות שלנו. על הדרך שלנו לראות דברים בלי לראות מה זה עושה לאחרים ולמה זה בכל זאת משפיע עלינו לתמיד וגם על כל מי שקרוב לנו.
היא היתה בת חמש. היא הבינה הכל. רק אני לא הבנתי כלום.
זרקתי אז אבן לנהר שלי. כל כך הרבה שנים עברו מאז. תמר הקטנה שלי חוזרת אלי בדיוק כמו האמון שהוריה נתנו בי כבר אז, בראשית הנהר של חיי כמטפלת. איש כבר לא דוחק בצלעותי בלי כוונה. זאת אני שלומדת בדרכי איך לחיות עם הכאב שהזמנתי לעצמי, וגם איך להשתחרר ממנו.
בעוד ימים ספורים תמר הקטנה שלי תבוא אלי שוב.
תמר בת תשע עשרה. ואני נרגשת.
שלושים שניות של שקט.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
