 |
/images/archive/gallery/148/425.jpg נינה האגן מחופשת לקאלי. עבודה של ז'יל וג'ים.
 |
|
|
|
|
| אלי אשד נובר ברבדים הפחות פציפיסטיים של המיתולוגיה ההודית: אלת המוות קאלי וכת התאגים הרצחנית. לא לבעלי קיבות רגישות
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אלי אשד
21/11/2004 10:29 |
|
|
|
|
|
|
|
לאמונה ההינדית יש גם צד אפל. בהינדואיזם עד כמה שזה ישמע מפתיע
אין התנגדות עקרונית להקרבת קורבנות אדם, בפרט בין מאמיני האלה קאלי - אלת המוות וההרס ובת זוגו של אל החורבן שיבא. תפקידה הוא להשמיד את השדים המאיימים על הסדר הקוסמי, אבל תאוות ההרס שלה גדולה כל כך שהיא מהווה איום גדול אף יותר מהם לסדר הקוסמי. קאלי נחשבת לחזקה יותר מבעלה, אחד משלושת האלים הראשיים במיתולוגיה ההינדית, ומאמיניה הקנאים ביותר רואים בה את האלוהות העליונה, השולטת בזמן והאחראית לכל השינויים החלים בעולם. הם מאמינים שקאלי תביא להרס העולם ולפי האגדות היא אף איימה לעשות זאת ורק בקושי הצליח שיבא להרגיעה.
סביר להניח שקאלי היא גלגול של האלה האם ששלטה בדת הפרימיטיבית בהודו לפני הגעת השבטים האריים, וייצגה את צידה האפל של האישה: יוצרת חיים אבל יש בכוחה גם להשמידם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קאלי דורכת על גופה מתה
|
|
|
 |
|
 |
|
אוסף הגולגלות של קאלי
|
|
|
 |
|
|
|
בציורים היא מתוארת כיצור רב ידיים (ארבע, עשר ואף שמונה עשרה) עיניים אדומות, שיער פרוע, לשון ארוכה ומאיימת, שפתיה מכוסות בדם, יש לה שלוש עיניים וציפורניים ארוכות. היא עונדת מחרוזת של גולגלות אדם או ראשים כרותים. כל גולגולת מייצגת אחת מאותיות הא"ב. סביב מותניה חגורת ידיים כרותות והיא עונדת עגילים המורכבים מתינוקות מתים. בידה האחת היא מחזיקה חרב נוטפת דם ובשנייה ראש כרות. לעתים קרובות היא מצוירת כמי שרוקדת על גופתו נוטפת הדם של בעלה שיבא. בתמונות מתונות יותר, שבהן הם עסוקים רק בפעילות מינית - קאלי היא זו שתמיד למעלה.
קאלי מוצאת את סיפוקה אך ורק בדם. המקומות החביבים עליה הם שדות קרב, שם היא אוכלת את בשר יריביה ושותה את דמם, ובתי הקברות שם אפשר למצוא אותה לעתים קרובות יושבת על גופה וזוללת אותה לתיאבון מוקפת במשרתיה. בניגוד לאלים אחרים שהסתפקו בקורבנות של בעלי חיים, הוקרבו לקאלי גם קורבנות אדם. על פי האמונה קורבן אדם אחד יכול לשכך את זעמה לאלף שנים. צד אחר של פולחן קאלי הקדום אפשר למצוא גם בתופעת הזנות המקודשת. נשים המתמסרות מרצונן לכוהנים ולמאמינים במקדש. מקדשיה של קאלי היו על פי רוב מרוחקים ממרכזי ישוב ונמצאים בשוליים, כמו האלה שאותה ייצגו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החונקים
|
|
|
|
|
|
|
קאלי היא אלה המייצגת את הכאוֹס ומאיימת על היציבות אם כי גם מגינה עליה במאבקיה כנגד השדים. קאלי היא בעצמה סוג של שד מסוכן אבל מכיוון שהחיים אינם אפשריים בלי המוות, גם האנושות אינה יכולה להתקיים בלי קאלי. כתוצאה מאמונות אלה ידוע פולחן קאלי במנהגים האיומים הקשורים בו ובראשם אלה של כת ה"תאגים" או החונקים. המילה תאג נכנסה לשפה האנגלית כ-thug - בריון.
קשה להצביע בדיוק מתי וכיצד נוצרה כת "החונקים". יש הטוענים שהם קיימים מימי קדם והם אף מוזכרים אצל ההיסטוריון הקדום הרודוטוס. על פי סיפור מהמאה ה-13 הם הוגלו לבנגל על ידי שולטן מוסלמי. בכל מקרה נראה שהחלו לפרוח בעיקר בתקופת הוואקום השלטוני בהודו במאה ה-17, כאשר אנגליה וצרפת הרחיבו בה את כיבושיהם. כל מה שידוע לנו עליהם הוא מתקופת הכיבוש הבריטי. ב-1816 כתב דוקטור ריצ'רד שרווד מאמר שלם על התאגים שניתח את ארגונם והזהיר מפעילויותיהם אך השלטונות התעלמו מטענתו כי מדובר בארגון נרחב של רוצחים.
התאגים היו הרבה יותר מסתם מאמינים, הם היו גם כוהנים שהקריבו לקאלי (או בוואני כפי שהעדיפו לכנותה) את קורבנות האדם שלהם הייתה זקוקה האלה לשם המשך קיומו התקין של העולם. על פי הערכות מסוימות היו כעשרת אלפים "תאגים" בהודו בראשית המאה ה-19 שהשתייכו לכל המעמדות והגיעו מכל האזורים בהודו, כולל המוסלמים, וכך גם קורבנותיהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תאגים. מתוך הסרט "אינדיאנה ג'ונס"
|
|
|
|
|
|
|
מחניך לחונק
|
|
|
|
|
|
|
מסורתם הסודית של התאגים הועברה בעל פה מאב לבן. על מנת להפוך לתאגי היה על המאמין הצעיר לעבור תקופת אימון ארוכה כדי ללמוד כיצד בוחרים קורבנות בשיירה ואיך הורגים אותם כהלכה בחבל חניקה, לצד החרב, אחד הכלים הקדושים של אמונת התאגים, בלי שזה יספיק להשמיע ולו אנחה קלה.
לאחר שנות אימונים ארוכות היה המתלמד מקבל את התואר "קובולה" (שוליה) ומצטרף לקבוצות החונקים הגדולות. שם היה התאגי הצעיר עולה בדרגה ל"שומשיה" - מחזיק הידיים - ולבסוף לדרגה העליונה - הבורקות - שרק להם היה מותר לחנוק אדם בצווארו. נערים יכלו להיחשב כתאגים מלאים כבר בגיל 16 והיו יכולים להמשיך בכך עד גיל 70 ואף מעבר לכך. נראה שהיו ביניהם גם נשים, אם כי מספרן היה מועט. התאגים מעולם לא שפכו דם. הרצח התבצע אך ורק באמצעות חניקה.
התאגים גם שמרו תמיד על כללי זהירות חמורים. התאגים מעולם לא הרגו אדם ליד מקום מגוריו ומעולם לא נפטרו מהשלל קרוב למקום הרצח. לעתים קרובות שיתפו אתם פעולה אנשים בדרגות גבוהות, כולל נסיכים שעזרו להם ללכוד קורבנות ובתמורה קיבלו נתח מהשלל.
התאגים הרגו עשירים ועניים, ברהמינים וטמאים, מבוגרים וילדים. בעת הצורך הם לא היססו גם לרצוח נשים אף שהדבר נחשב לחטא. היו תאגים שלא היססו לרצוח אפילו פאקירים שנחשבו לקדושים בכל רחבי הודו. בכמה מקרים הם הרגו אפילו שומרי פרות, החיה הקדושה לכל ההודים.
בנוסף לתאגים ה"רגילים" שפעלו בדרכים היו גם תאגים שונים במקצת שפעלו בנהרות ה"פונגווס" ונהגו לשוט בנהרות הודו במסווה של נוסעים או עולי רגל. עוד סוג של תאגים שפעלו בדרכים היו ה"מגפונאס", שרצחו נוסעים לא רק למען רכושם אלא בעיקר למען ילדיהם שאותם היו מוכרים כעבדים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבריטים נגד החונקים
|
|
|
|
|
|
|
הממשלה הבריטית פעלה נגד התאגים בין השנים 1808-1826 אך בלא הצלחה רבה גם מכיוון שלא ידעה עליהם הרבה, וגם מכיוון שפעילותם לא היתה בעיקרה אנטי בריטית, בניגוד לקבוצות אחרות באוכלוסייה. ב-1826 החל לפעול נגד התאגים הקצין הבריטי וויליאם הנרי סלימן שניהל נגדם מלחמה של ממש בשנים 1828-1837. ב-1830 לכד סלימן את אחד ממנהיגי התאגים החשובים, פארינגאה, שהסכים לגלות לבריטים מקומות שונים שבהם קברו אנשיו אנשים שנרצחו על ידם. בין השאר הוא הראה לסלימן כי תחת אוהלו היו קבורות 13 גופות. רק בשלב זה החלה הממשלה הבריטית להאמין כי אכן קיימת כת של מאות ואלפי רוצחים והיא החלה להילחם בתופעה.
תמורת הבטחה לשחרורו, עזר פארינגאה לבריטים ללכוד את אנשיו לשעבר. לכידת התאגים התגלתה כקשה ביותר בגלל יכולתם להתמזג באוכלוסייה ולהעמיד פני אנשים מהישוב, כמו גם בזכות העזרה שקיבלו מגורמים חשובים בממשלות ההודיות האזוריות. סלימן גייס בהצלחה מרובה תאגים רבים לעבוד בשירותו בלכידת אחיהם לשעבר. התאגים נרדפו ונצודו בכל פינה בהודו.
בסך הכל חיסל סלימן מאות תאגים ולכד יותר מ-3,000 שמתוכם נתלו 412 והשאר הוגלו או נשלחו למאסר עולם. מאז חוסל ארגון התאגים, אם כי התפרצויות שונות של פעילויות פשע בהודו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 יוחסו להם מדי פעם, קרוב לוודאי שבטעות. סביר להניח שגם הופעת כלי תחבורה מודרניים כמו הרכבת פגעה אנושות בשיטות הפעולה הישנות שלהם ללכידת אנשים ורציחתם.
למרות כל אלה, גם כיום נפוץ פולחן קאלי בהודו וקיימות עדויות שהקרבת קורבנות אדם ממשיכות גם בהודו המודרנית אף שהדבר נעשה כמובן בניגוד לחוק, כמו מנהג שריפת האלמנות, שגם הוא עדיין קיים אף כי הוצא באופן רשמי מחוץ לחוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התאגים בתרבות הפופולארית
|
|
|
|
|
|
|
התאגים השאירו רושם רב על הדמיון הוויקטוריאני והמערבי, דבר שגרם להישרדותם בספרות הפופולארית ובקולנוע. סופרים בריטיים כתבו סיפורי מתח ידועים שהתבססו על כת החונקים ועל יכולתם לבצע מעשי טבח המוניים מבלי להשאיר עקבות. הם זכו לאזכורים בספרו של ז'ול ורן "סביב העולם בשמונים יום" ובסיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל.
סופר ההרפתקאות האיטלקי הידוע אמיליו סלגרי העמיד אותם כיריבים הראשיים והמסוכנים ביותר של גיבוריו הקבועים, ההודי האמיץ טרמאל נאיק והפיראט המָלֶזי הנועז סנדוקאן שסדרה מצוירת על הרפתקאותיו הוקרנה בישראל בערוץ הילדים. שלושה מספריו, "מסתרי הג'ונגל השחור " (1895) "נקמת ההודי" ו"שני הנמרים" (1897) הופיעו בתרגום עברי.
גם בקולנוע מופיעים התאגים כהתגלמות האולטימטיבית של "הסכנה ההודית". בסרט המפורסם "גונגה דין" משנות ה-30 המבוסס על פואמה של רודיארד קיפלינג מתואר מאבקם של החיילים הבריטיים בתאגים. סיפור דומה מופיע בסרט משנת 1988The Deceivers בכיכובו של פירס ברוסנן. אבל התיאור הידוע מכל שלהם הוא בסרטו של סטיבן ספילברג "אינדיאנה ג'ונס ומקדש הדמים" מ-1989 בכיכובו של האריסון פורד - הארכיאולוג הבלתי מנוצח הנלחם בכת תאגים רצחנית ששרדה במאה העשרים ומטרתה היא השגת שלטון עולמי לאלה קאלי וחיסול כל האלים המתחרים. כל הסרטים האלה וספרים רבים היוצאים לאור בשנים האחרונות מחזקים את המיתוס של התאגים ככת אוריינטלית של אלת המוות השטנית שנוצחה לבסוף בידי כוחות הסדר אך שרידיה הבלתי נראים קיימים ומאיימים לתקוף מחדש בכל רגע ולהביא על העולם תוהו ובוהו.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר האייל הקורא
קישורים נוספים: האלה קאלי
מאמר של מרק טויין על החונקים
מאבק הבריטים בתאגים
הקרבת קורבנות אדם בהודו המודרנית
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
