 |
/images/archive/gallery/206/035.jpg בוב מארלי. הסטלן האוניברסלי.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אורי לוטן צולל למעמקי הסחיות הכפויה בניסיון להבין איך בכלל התחילה המלחמה המיותרת במריחואנה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
18/11/2004 19:27 |
|
|
|
|
|
|
|
בימים טרופים אלה כאשר החגיגת עומדת בפני סיום, ואפילו עיתונאי מכובד כמו ירון לונדון (שלהאשים אותו בעידוד לשימוש בסמים זה כמו להאשים את ברוך מרזל בעידוד ילודה ערבית) מביע מעל דפי העיתון של הדמוקטטורה היחידה במזרח התיכון את דעתו הלא-חיובית בדבר הדרך שבה נלחמות הרשויות בנגע הסמים בארץ, כדאי אולי להיזכר איך החגיגה התחילה.
השימוש הפופולרי במריחואנה או חשיש במערב התחיל באופן רשמי ב-1964, אלפי שנים אחרי שימוש עקבי במזרח, כאשר בוב דילן נתן לג'ון לנון את הג'וינט הראשון שלו. האמת, אם להשתמש במילה קונטרברסלית לתיאור נושא עוד יותר קונטרברסלי, הסיפור הזה על לנון, הוא קרוב לוודאי לא מדויק, שלא לומר לא נכון, אם כי למען השקט הנפשי שלי אני מעדיף לחשוב שהוא כן.
הרבה יותר נחמד לי לחשוב שג'ון קיבל את הידע מבוב, מאשר מהנרי קיסינג'ר למשל. בתור מי שעישן פעם בשירותים של משרדי הרבנות הצבאית הראשית (ב-1969 – אי מניח שחוק ההתיישנות חל אפילו
על פשעים חמורים מהזן הזה) מתאים לי לחשוב שגם הסיפור על הג'וינט שעישנו הביטלס בשירותים של ארמון באקינגהאם הוא נכון, אם כי טרחו להכחיש ולאמת אותו לסירוגין כבר אלפיים וחמש מאות פעמים לפחות.
נכון לעכשיו, מיליוני אנשים מבוגרים משתמשים במריחואנה ברחבי העולם. כמיליון מהם מתגוררים, לדברי מפלגת "עלה ירוק" בישראל. מבחינה מספרית יבשה זוהי קבוצת הפושעים הגדולה ביותר בארץ, והיא כוללת אנשים מכל הסוגים. נהגי מוניות, פוליטיקאים, זונות, רופאים, דתיים, חילוניים, מתנחלים, מורים, אמנים, ואפילו מפקדים בצבא. פשעם היחיד הוא שימוש במה שנחשב עד לפני פחות משבעים שנה לצמח מרפא, אחד העתיקים בעולם, למטרות נפשעות כמו מנוחה ממוראות היום והנפש, השראה, שחרור ממתח או כאבים, והכי גרוע, סתם פאן.
אין כל הוכחה מדעית רצינית ששימוש מזדמן במוצרי קנביס גורם לנזקים בריאותיים חמורים, בטח לא יותר מהשימוש בסמים החוקיים אלכוהול וטבק, והטענה החביבה על מתנגדי ה-THC (החומר הפעיל במריחואנה) שהשימוש בו מוביל לכולירות האמיתיות, היא מגוחכת לא פחות מהטענה ששתיית בירה בשעה חמש, גורמת לאלכוהוליזם בשבע וחצי.
נכון שכל, או רוב, מי שמשתמשים בהרואין התחילו במריחואנה וחשיש, אבל זה נכון כמו לומר שלכל חמור יש זנב, ולפיכך כל מי שיש לו זנב הוא חמור. בשנת 2004, יותר משבעת אלפים שנה של שימוש במריחואנה, הגיע הזמן להגדיל ראש בשיח הציבורי בסוגיה הזו. אני יודע שזה לא יעזור אם אציין שאנשים רציניים כמו שר החוץ האמריקני לשעבר ג'ורג' שולץ, המדען המיתולוגי קארל סאגאן, שלא לומר חבר הכנסת המיתולוגי רומן ברונפמן הביעו בגלוי את דעתם בעד לגליזציה או לפחות דה-קרימינליזציה של החומר המרושע.
גם נשיאנו לשעבר, ביל לא-קיימתי-יחסי-מין-עם-האישה-הזו קלינטון אמר בראיון הפרידה שלו מהבית הלבן שלו הייתה לו קדנציה שלישית היה פועל למען לגליזציה. צר לי שביל לא אמר את הדברים שמונה שנים מוקדם יותר ואין לי אשליות לשינוי רדיקלי בעתיד הקרוב למרות שבאחת ממערכות הבחירות הרבות שמהן סבלנו בשנים האחרונות יותר אנשים הצביעו עבור עלה ירוק מאשר עבור הדרך השלישית של אביגדור קהלני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קלינטון, לא לוקח לריאות. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
העשב של השטן
|
|
|
 |
|
|
|
אני נוהג לציין לעתים קרובות את העובדה המצערת שמדינת ישראל ודרום אפריקה הישנה היו שתי המדינות היחידות בעולם שלא הותירו את כניסת הביטלס לתחומן, ואף לתהות אם העובדה שלולא נמנעה חווית הביטלס מילדי ישראל של אתמול, היו מבוגריה היום נראים אחרת, אז לשם האיזון הקדוש אני חייב לציין את הדבר היחיד שתרמה ארצנו למהפכת הסיקסטיז, לפחות מבחינה מדעית. THC, החומר הפעיל בחשיש ומריחואנה, בודד לראשונה בארץ, על-ידי ד"ר רפי משולם במכון וייצמן בשנת 1964, באותה שנה שבה פלשו הביטלס לאמריקה וארבע שנים לפני מעצר המריחואנה הראשון של ג'ון לנון.
במשך 162 השנים הראשונות בהיסטוריה של מולדת החופש היה צמח המריחואנה (הָמפ באמריקנית דאז) חוקי לחלוטין, אבל במהלך שנות השלושים החלה הממשלה הפדרלית בסיועה של התקשורת במסע תעמולה שקרי הנמשך בצורה כזו או אחרת עד עצם היום הזה, אף שבין המדינות יש מחמירות ויש מקלות באכיפתו. המניעים שמאחורי הקמפיין הזה לא היו קשורים בשום צורה לבריאות או חינוך אלא היו תוצאה של אינטרסים מסחריים וגזעניים שהרסו במשך שבעים השנים האחרונות יותר חיים וקריירות מאשר אלפי שנות שימוש חוקי.
עצם השימוש במילה מריחואנה, שמו הספרדי של הצמח, שעד אז לא הייתה קיימת בלקסיקון האמריקני הלבן, היה חלק מהקמפיין ונועד ליצור את הרושם המוטעה שלא מדובר בהֶמפ, צמח שאבות אבותיה של המדינה ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, עודדו את גידולו, אלא בתועבה שהחדירו מהגרים מקסיקנים לאמריקה הלבנה. כותרות העיתונים ("מריחואנה – עשב השטן ששורשיו בגיהינום", "מריחואנה גרועה מהמפלצת של פרנקנשטיין") התחרו זו בזו, ולא סתם.
מאחורי הקמפיין עמד וויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות ששימש השראה לסרטו של אורסון וולס, "האזרח קיין", הנחשב כמובן לסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם. הרסט, שזכה לתואר המפוקפק אבי העיתונות הצהובה, היה גם בעל מפעלי נייר מהגדולים והעשירים באמריקה, ומטרתו הייתה להשמיד את תעשיית ההמפ, מקור פורה וזול יותר מאשר עץ לנייר.
הרסט לא היה לבד במלחמתו. משפחת דו-פונט עם תעשיות הפלסטיק והניילון הצעירות שלה ראתה בהמפ פוטנציאל מסוכן לשליטתה העתידית בעולם, וב-1936 הצטרפה אליה תעשיית האלכוהול, שלא שכחה שלא כל כך מזמן היא עצמה הייתה אחותו של השטן, ומימנה את ייצורו של אחד מסרטי הקאלט המגוחכים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקני, "Reefer Madness", שבין השאר מתאר אדם שבעטיו של ג'וינט אחד נוטל גרזן ורוצח את כל בני משפחתו. פחד של ממש התעורר מחוף לחוף, פחד שהיה גורם משמעותי לחקיקת האיסור על מריחואנה ב-1937.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שתילי מריחואנה. צילום: אנ'צו גוש
|
|
|
|
|
|
|
המזימה הקומוניסטית
|
|
|
|
|
|
|
אחרי סיום תקופת היובש האלכוהולי ב-1933 הצטמצמה במידה ניכרת זרימת הכסף ל-FBN, הסוכנות הפדרלית לנרקוטיקה, ומנהל הסוכנות הנרי ג'יי אנסלינגר שזכה לכינוי "צאר הסמים", היה זקוק למקור הכנסה חדש. הנה כמה פנינים מצוטטות מנאום של אנסלינגר בפני הקונגרס ב-1937: "מריחואנה גורמת לאלימות יותר מכל סם אחר בהיסטוריה", "מרבית המעשנים הם דרום אמריקנים, פיליפינים, כושים ובדרנים. המוזיקה השטנית שלהם, ג'ז, היא תוצאה של עישון מריחואנה", "המריחואנה הזו גורמת לנשים לבנות לרצות יחסי מין עם כושים".
לא עבר זמן רב ו-"Reefer Madness" הפך לסרט תעמולה נפוץ ואמריקנים שעד אז ראו בצמח ההמפ גידול מקובל ורב-שימושי, נתקפו היסטרייה שהמרוויחים העיקריים ממנה היו תעשיות האלכוהול והסיגריות. עולם הבידור היווה מטרה נוחה. השחקן רוברט מיצ'ם, מטובי השחקנים בהוליווד, היה אחד הקורבנות הראשונים, עובדה שהזיקה במשך שנים לקריירה שלו. אנסלינגר ששנא ג'ז לא פחות ממריחואנה, השקיע מאמצים ניכרים להכניס כמה שיותר מוזיקאים לכלא. בין קורבנותיו היו לואי (סצ'מו) ארמסטרונג וג'ין קרופה, מתופף הג'ז האגדי.
אנסלינגר סיוג כמובן את המריחואנה כמזימה קומוניסטית, והצליח לשכנע את ליגת העמים (הארגון שקדם לאו"ם) להטיל איסור בינלאומי על מריחואנה. מבחינה מדעית חלה כתוצאה מכך הפסקה מוחלטת במחקר בתכונותיו הרפואיות של הצמח, מחקר שחודש רק בשנים האחרונות והוכיח את יעילותו בטיפול במחלות רבות, ביניהן סרטן, איידס וטרשת נפוצה.
מורשת אנסלינגר לא השתנתה באופן רשמי, עדיין אין מעמד חוקי למריחואנה בארצות הברית, אף שבעשרים וחמש השנים האחרונות היו מדינות ששינו פעמים אחדות את יחסן. הנשיא היחיד שהיה בזכות דה-קרימינליזציה היה ג'ימי קרטר שהיה חסר את הכוח הדרוש ליישם את דעותיו. הנשיא הנוכחי - לשעבר משתמש קבוע בקוקאין – אינו מראה סימנים שילך בעקבותיו.
המלחמה נמשכת, הכסף נשפך כמו מים, ואיש בחלונות הגבוהים אינו מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שבפגיעה בפרה כל כך קדושה. אף שהעולם היום אינו דומה לעולמו של ויליאם רנדולף הרסט, מורשת העיתונות הצהובה עדיין ניזונה מאותם שקרים שהמציא אנסלינגר, הגורמים לנזק הרבה יותר למטרה האמיתית: מלחמה בסמים הקשים. מצד שני כולם יודעים שהשימוש במריחואנה לא ייפסק לעולם, ולעולם לא יהיו מספיק שוטרים כדי לבצע את המשימה.
לכלול מריחואנה באותה חבילה עם הרואין, קוקאין ודומיהם הוא לא רק שקר. זהו מעשה בלתי אחראי שסופו להחריף את הבעיה האמיתית. אין ספק שקיימת בעיית סמים, ויש לפתור אותה. אבל לא בדרכים שלא הוכיחו את עצמן, לא כדי להניח את דעתם של פוליטיקאים נבערים או בעלי אינטרסים זרים, רובם ככולם פליליים, אלא כדי ליצור עולם שפוי יותר, דורסני פחות, ובעיקר כדי להוכיח שמשהו בכל זאת השתנה מאז תרומתו של הד"ר רפי משולם ב-1964.
עד שזה יקרה מי שיכול להרשות לעצמו לנסוע לאמסטרדם, ציריך, ברצלונה או כל מקום אחר שבו לא צריך לשבור את הראש כדי לתפוס קצת ראש, וימשיך לממן את חברות התעופה. השאר יסתפקו במה שיש (או לפעמים אין) וימשיכו לממן את עולם הפשע במקום את קופת המדינה.
|
|
|
|
|
|
|  | | המדינות שבהן מותרת המריחואנה לשימוש רפואי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
