 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על דברים שלא מדברים עליהם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
21/11/2004 11:01 |
|
|
|
|
|
|
|
תמיד יש דברים שלא מדברים עליהם.
לא מדברים עם אבא על דברים שמדברים עם אמא.
לא מדברים עם אמא על דברים שמדברים עם אבא.
יש משפחות שבעיקר לא מדברים עם כולם ביחד.
דיברו איתי על אחי הצעיר או על אחי הבכור.
דיברו עם אחי הבכור על אחי הצעיר או עלי.
דיברו עם אחי הצעיר עלי או על אחי הבכור.
דיברו עם דודה ציפורה על דוד גרשון, בעלה.
דיברו עם דוד גרשון על אחותו אבל לא דיברו על אחיו.
דיברו עם אחיו, דוד יוסף, על אשתו הקודמת.
לא דיברו עם אשתו הקודמת, כי היא הלכה לעולמה.
לא הספיקו לדבר אתה על הילדות שלה וכמה היא סבלה.
דיברו עם הילדות הקטנות שלה בלי להזכיר את הכאב.
דיברו עם הילדות שבגרו בלי לגעת בזיכרונות.
דיברו על המדינה בלי לדבר עם השכנים שלה.
דיברו עם ראשי
המדינה בלי להזכיר את הלב האנושי.
דיברו על ענקי תרבות בלי להזכיר כמה קשה ללמוד אותם בכוח.
דיברו על ביאליק. הס פן תעיר.
דיברו בשקט. ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר.
דיברו על הכל ולא אמרו כלום.
אבל כשהייתי קטנה, בעיקר לא דיברו איתנו.
אבא שלי לא דיבר איתנו. הוא לא דיבר איתי. וכשהוא דיבר איתי הוא דיבר על אמא שלי.
אמא שלי לא דיברה איתנו. היא לא דיברה איתי. וכשהיא דיברה איתי היא דיברה על אבא שלי.
אבא שלי לא דיבר באמת עם אמא שלי או איתנו. הוא צעק או שתק.
אימא שלי לא באמת דיברה עם אבא. אלא אם כן היא באה בטענות.
כשהם דיברו ביניהם, הם דיברו על זה שהם לא מדברים ביניהם.
היה שקט. לפעמים היה רעש גדול ולעתים נדירות היו דיבורים. אבל אף פעם לא דיברו עם שלושתנו ביחד על הכל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לחם טוב לא צריך חיזוקים בין הפרוסות
|
|
|
 |
|
|
|
הקסם הגדול הוא גדול באמת אבל לא מדברים עליו. למשל, איך קורה ששלושה ילדים גדלים באותו בית אצל אותם הורים וכל אחד מהם בטוח לחלוטין בחוויות הרגשיות שספג, עד שנדמה שכל אחד מהם גדל בבית אחר אצל הורים שונים.
הבכור בטוח שדיברו עליו אבל לא דיברו איתו באמת, אף פעם.
האמצעי לגמרי בטוח שדיברו נגדו אבל מדי פעם ניסו גם לדבר איתו.
הצעיר בטוח שדיברו איתו כל הזמן ולא זוכר על מה.
הבכור גדל בתוך מערכת שקטה, מאשימה ומבקרת ולמד לברוח. הוא לא הספיק לסלוח להם או לעצמו. האמצעי למד את חוקי ההישרדות, כלומר לפחד מהעולם אבל לרכוש את ליבו באהבה. הצעיר נעשה אהוב מעצם קיומו אבל גם בעיקר בזכות היכולת שלו לשכוח.
הבכור התייאש ונדם. הצעיר הפך לאח בכור. האמצעי הפך לילד סנדביץ'. מין ממרח מתוק או חריף בין הפרוסה העליונה לפרוסה התחתונה. זאת שנמחצת בין השכבות אבל גם מעניקה להן את הטעם.
נכון שבלי ממרח פיקנטי אין טעם ללחם. אבל למען האמת, לחם טוב באמת, לא צריך חיזוקים בין הפרוסות.
אז שלושתנו שתקנו בדרכים שונות.
אחי הבכור שתק את בחירתו ויצא מחיינו.
אחי הקטן שתק את בחירתו ולמד לדבר.
ואני, בין שתי פרוסות אהובות, צרחתי את הכאב ולא ויתרתי על טעם החיים. על השמחה שנותנת חשק לחיות, על הסקרנות שנותנת חשק לגדול ועל הכאב ששומר על פרופורציות.
אמא שלי, בערוב ימיה, דיברה על הכל ולא אמרה דבר.
אבא שלי, בערוב ימיו, אמר הכל בלי לדבר.
אחי הגדול לא הצליח לדבר. הוא כתב והלך בדרכו.
אחי הקטן הפך את המילים שלו לשולחן פתוח והאכיל בתבשיליו המופלאים את כל מי שנאלם דום עד אליו.
הוא בחר לו אשה מדברת. והיא מדברת כאילו לא היו לה הורים שגם הם לא דיברו.
הילדים של כולנו מדברים. הישג לא מבוטל, בהיותם דור שלישי לשואה.
ההורים שלי אמנם נולדו בארץ וזכו לכינוי המופלא "צברים". אולי זה רמז לקוצים קשים בחוץ ומתיקות מופלאה שעושה עצירות מבפנים, אבל אני אף פעם לא הרגשתי שאני דור שני בארץ. בדרכי, הייתי דור שני לשואה. כי בשבילי, לא לדבר, היה סוג של שואה.
דיברתי המון. דיברתי על הכל. דיברתי עם כולם. דיברתי יותר מדי. דיברתי בלי הפסקה. דיברתי מהלב. דיברתי בלי פחד. דיברתי למרות הפחד. דיברתי גם עם אלה שלא הקשיבו.
דיברתי ודיברתי ודיברתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא תמיד אומרת אבל מדברת
|
|
|
|
|
|
|
הייתי אמא צעירה מבחירה. יום אחד, כשהילדים שלי למדו לדבר, הם השתתקו.
ביקשתי מהם שיגידו לי מה מציק להם. שידברו איתי.
אז הם אזרו אומץ לקחו נשימה עמוקה ודיברו.
הם אמרו לי שאני מדברת יותר מדי.
הם אמרו לי שלפעמים צריך לדבר, זה נכון, אבל לפעמים צריך פשוט לשתוק.
אני זוכרת את הבוקר ההוא כמו שזוכרים שיעור שאין דרך לגדול דרכו, אלא אם כן מפנימים אותו עמוק עמוק.
לרגע שתקתי מולם. מול הילדים הקטנים שלי, שהביטו לי בעיניים כמו שמביטים במראה.
הייתי אז ערה כבר יממה שלמה. באותו יום לימדתי אחרים לצייר ובלילה ציירתי בעצמי. בשש בבוקר אחרי 24 שעות של ערות מלאה, ירדתי למכולת להביא לילדים שלי לחמניות טריות לבית הספר. חתכתי, מרחתי, עטפתי, הערתי אותם וישבתי במטבח בעיניים בוהות מעייפות רק כדי להגיד להם בוקר טוב ולנשק אותם לפני שהם יוצאים מהבית.
ואז, הקטן מביניהם, הביט בי בעיניים ירוקות ותמימות ואמר לי: אמא, אולי די, את מדברת המון, אולי פשוט תלכי לישון כי הפרצוף שלך כל כך עייף.
והיא בעיני תכלת מלוכסנות הוסיפה: נכון שזה מאוד חשוב לדבר אבל לא חייבים לדבר כל הזמן על כל דבר. וחוץ מזה, היא אמרה, אנחנו כבר גדולים מספיק להכין לנו סנדביצ'ים לבד.
לרגע שתקתי. חשבתי על הורי שלא דיברו ביניהם באמת. על המשפחה שלי שלמדה להיעלם בשקט בלי מילים. ופתאום הבנתי שגם אני לא תמיד אומרת אבל מדברת המון.
ובכל זאת, הם, הילדים האמיצים שלי, למדו גם לדבר וגם להפריד טפל מעיקר. אפילו אם צריך להגיד לאמא מה באמת חושבים עליה.
לילה אחד, שנים רבות מאז אותו בוקר, הייתי לבד. היה חושך מיוחד במינו בבית. לא היה לי עם מי לדבר. הילדים בגרו ויצאו לדרכם, הורי עזבו מזמן, ההורים של ההורים שלי ומרבית הדודים והדודות שליוו את ילדותי כבר מזמן אינם. זה היה רגע קסום. על רגעים כאלה לא מדברים כי החוויה הרגשית חזקה מכל מילה. כמו ידיעה פנימית או הבנה עמוקה ששוטפת את הלב באהבה. כל חיי חלמתי לשמוע את המילים שיעזרו לי להפסיק לפחד מהשקט הגדול של חרדת הנטישה.
אני רוצה שתזכרי שני דברים, קראתי שוב ושוב את המילים שהוא השאיר לי על פתק קטן שנשען על הקומקום: מה שלא יקרה בינינו, האופציה של עזיבה לא קיימת.
גם אם נריב, נריב יד ביד.
לא הוצאתי הגה. סוף סוף שתקתי כי לא היה לי מה להגיד. פתאום הכל נאמר. חיבקתי את עצמי והכאב חיבק אותי בתוכו. חיבקתי את כל מה שהכאיב לי כל חיי בחמלה נעימה. חיבקתי את כל אלפי המילים שאמרתי מרוב פחד. בלילה חלמתי על כולם. היה לי קל להתפייס איתם. עם כל הקולות האלה שליוו אותי כל חיי. בשתיקה אמיתית. בלי מילים.
בלילה חלמתי את חיי. בחלומי הבנתי איך בונים זיכרונות ילדות מבחירה. איך שלושה ילדים יכולים לגדול באותו בית ובכל זאת לכל אחד מהם יש חיים משלו וזיכרונות אחרים.
באותו לילה הבנתי כמה אנחנו שבירים כילדים ואיך המילים, גם אלו שלא נאמרו, חורטות בנו תבניות נצחיות עמוק בגוף. עמוק בנשמה.
פתאום היה כל כך נעים לשתוק. אבל בעיקר היה מותר להפסיק לדבר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
