 |
/images/archive/gallery/213/067.jpg ראמש בלסקאר.
מתוך האתר הרשמי.  |
|
|
|
|
| תשע בבוקר, בומביי. ראמש בלסקר, מורה רוחני מוערך, נכנס לסלון ביתו. כבשאר הימים מחכה לו שם קבוצה של כ-20-30 אנשים. גם עומר יריב היה שם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב, בומביי
29/11/2004 10:04 |
|
|
|
|
|
|
|
תשע בבוקר,
בומביי. ראמש בלסקר (Ramesh Balsekar) אחד ממורי האדוואיטה ודנטה המוערכים והחשובים בעולם, נכנס לסלון ביתו. כבשאר הימים מחכה לו שם קבוצה של כעשרים-שלושים אנשים שבאו לשמוע אותו מדבר. הסאטסאנג מתחיל.
אדוואיטה ודנטה (Advaita Vedanta) או בתרגום חופשי "תורת האי-שניות" היא זרם רוחני ששמר על
אופיו לאורך אלפי שנים בהצלחה מפתיעה, והשפיע רבות על זרמים חשובים אחרים מהזן בודהיזם ועד
לסופיזם המוסלמי. בבסיס האדוואיטה עומדת התפיסה שאין שניות בעולם. כלומר, אין "אני" ו"הוא", או "אני" ו"לא אני". כולנו אחד, ויותר מכך. מתחת לאשליה שהיא חפצים, גוף ומיינד, כולנו בעצם תודעה קוסמית אחת שהמוח המוגבל שלנו אינו מסוגל לקלוט בכלל את מימדיה. טבענו האמיתי הוא לא אחר מאותה תודעה מושלמת וחסרת שם, שיש שיקראו לה, אולי מחוסר במילים אחרות, "אלוהים". השחרור, הנירוונה, על פי גישה זו, הוא ההכרה בטבענו האמיתי, לא רק כהבנה אינטלקטואלית, אלא כחוויה אישית בלתי פוסקת המשפיעה על כל מעשינו.
אחרי שהשלמנו חוסרים, ולפני שנגיע לסאטסאנג (מפגש עם מורה בסנסקריט) עם ראמש, זה המקום לספר את סיפורו האישי של, שהוא יוצא דופן בתחום.
למרות שמאז ומתמיד שמר הקשיש בן ה-87 פינה חמה בלב לענייני הרוח, הוא החל להתעסק בהם רק בשלב מאוחר בחייו. בצעירותו ניווט את חייו בכיוונים אחרים לגמרי. הוא היה ספורטאי ומרים משקולות, ולאחר מכן גם פתח בקריירת בנקאות משגשגת. תוך כדי הוא הקים משפחה והפך לאביהם של שלושה ילדים. רק לאחר שפרש מתפקידו כמנכ"ל "בנק אוף אינדיה", לא פחות, הוא התמסר לעולם הרוחני (צעד שנתמך במסורות אסיאתיות לפיהן יוצא האדם למסעו הרוחני רק לאחר שסיים את תפקידו בחברה) ראמש פנה למורה הרוחני ניסרגדטה מהראג' (Nissargadata Maharaj) ודי במהרה למתורגמן האישי שלו. תוך מספר חודשים כבר עודד אותו ניסרגדטה להתחיל וללמד בעצמו. מאז ועד היום לוקח ראמש את תפקידו כמורה רוחני במלוא הרצינות תוך שהוא שומר על סטנדרטים גבוהים הן בהתנהגותו והן ברמת הידע שהוא מעניק לתלמידיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ראמש בלסקאר בתפקידו הקודם כמנכ"ל בנק אוף אינדיה
|
|
|
 |
|
 |
|
אין בחירה חופשית
|
|
|
 |
|
|
|
מדי יום ביומו, מזה שנים רבות, מקבל ראמש בסלון ביתו שבבומבי, ללא תשלום, את כל מי שמעוניין לבוא לשמוע אותו. האנגלית המצוינת שבפיו, הפשטות שהוא מפגין, הידע הרחב שלו והיכולות האינטלקטואליות שלו הפכו אותו לחביב על מערביים רבים, משום מה בעיקר כאלה שבאזור גיל הפנסיה, שרבים מהם מוכנים לסבול את התלאות של הודו ובומביי במיוחד בשבילו. ליאונרד כהן אגב הפך כבר מזמן לחבר קרוב.
בשעה תשע בבוקר, בדיוק נמרץ, הוא נכנס לסלון ביתו לבוש בבגדים לבנים. בסלון כבר מצטופפים האנשים שהגיעו לראותו, כשני שליש מהם מערביים. ללא גינונים מיותרים הוא מתיישב על כסאו, מצמיד את ידיו לברכת נמסטה וניגש לעניין. הוא אינו מרצה אף פעם אלא מנהל שיחות הנובעות משאלות שאותן שואל הקהל. פעמים רבות מתחיל ראמש את המפגש מהנקודה בה נקטע המפגש ביום קודם, או שהוא פשוט יושב ומחכה לשאלות. בזמן שהוא עונה לשאלה אחת הוא מסוגל לתת להערת ביניים לסחוף אותו לשיחה אחרת, אך ברגע שאותה השיחה מסתיימת הוא חוזר לשואל המקורי ולשאלה המקורית ללא היסוס ובדיוק מפתיע. השאלות המשתנות של הקהל הם שקובעים את אופיו המשתנה של כל מפגש. הנושאים מגוונים וכל שאלה שנשאלת מקבלת תשובה עניינית, תוך שהיא משמשת אותו במקביל ככלי לתהות על קנקנו הרוחני של השואל.
כל מורה רוחני מיישם את הדרך הטובה בעיניו על מנת לסייע לתלמידיו להגיע להכרה בטבעם האמיתי, לשחרור. הדרך שבה הולך ראמש עשויה אולי להישמע מוזרה, אך היא הופכת הרבה יותר הגיונית וטבעית כשקוראים את ספריו או פשוט שומעים אותו.
אחד הנדבכים העיקריים בה הוא השלילה הכמעט מוחלטת של קונספט הבחירה החופשית. בחירה חופשית נראית לנו טבעית כל כך. הרי ברור לנו שאנחנו עושים החלטות כל הזמן, החל בנושאים פשוטים כדוגמת "מה ללבוש" ועד לעניינים מסובכים יותר כמו בחירת בן/בת זוג. ראמש "לוקח" את הזכות הלכאורה בסיסית הזאת. הוא מכריז שאם נבחן לעומק כל החלטה והחלטה שאנחנו עושים נראה שא' כל החלטה שאנחנו עושים וכל מצב הדורש החלטה, הם תוצאה של החלטות קודמות שנעשו (בין אם על ידינו או על ידי אחרים), שעליהן לא היתה לנו שליטה בכלל. ב', שאם ניקח בחשבון את הגנים שאיתם נולדנו (ובהם לא בחרנו) ואת ההתניות שאנחנו פועלים לפיהן (ושגם בהן לא בחרנו) נותר לנו מרחב תמרון אפסי לבצע בו החלטות שחורגות מהשפעת שני גורמים אלו. ו-ג' - גם לאחר שהחלטנו, תוך שימוש במה שנראה כמו רצון חופשי, הרי שהיישום והתוצאה של ההחלטה שלנו גם הן מושפעות על ידי גורמים רבים שאינם בשליטתנו.
ברגע הראשון הקונספט הזה מרתיע: חוסר יכולת בחירה נראה מגביל במיוחד, וההכרזה שאין לנו יכולת לבחור נדמית כנוגדת את הניסיון שלנו. ברגע השני, הקונספט של ראמש משחרר: יחד עם היעלמותה של הבחירה החופשית נעלמת גם האחריות הצמודה אליה. להתראות אשמה, שלום גאווה. העולם מושלם כמו שהוא, אומר ראמש, ושום מעשה שאנחנו נעשה לא יכול להיות שגוי. למה? כי זה המעשה היחיד שיכול היה להיעשות.
לא קשה לי לדמיין את מבול התגובות הזועם על חוסר האחריות שברעיון. האם רוצח לא אחראי למעשיו? ראמש היה אומר שלא, הוא אינו אחראי, אך הוא חי בחברה, וגם אם המציאות האבסולוטית היא שגם רוצח לא פוגם במושלמות של העולם, הרי שבעיני החברה הוא ביצע פשע וצריך להיענש. וגם זה מושלם. וגם התגובות הזועמות הן מושלמות.
אנחנו איננו הגוף, מחבר אותנו ראמש בחזרה לאדוואיטה, אנחנו המודעות עצמה, מודעות קוסמית, וכל אחד מאיתנו עושה את תפקידו בעולם בעצם זה שהוא חי את הסרט שלו. המיינד יכול לחשוב שהוא בוחר ומחליט, וזה תפקידו. הגוף יכול להרגיש כאב ועונג, וזה תפקידו. אנחנו, טבענו האמיתי הוא, לא זה ולא זה, אנחנו המודעות שמודעת לכל זאת, ובעצם היותה מודעת מפיחה חיים בעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אין עשייה ואין עושה בעולם"
|
|
|
|
|
|
|
בשעה עשר וחצי מסיים ראמש את הפגישה היומית. כולם מוזמנים לשתות מים, להצטרף לצ'אנטינג (שירה) או פשוט לשבת במרפסת הבית ולצפות בים שמבצבץ בין גגות הבתים. ראמש מתפנה למנוחה, ואולי לכתיבת ספר נוסף (הוא פרסם כבר יותר מעשרים), בו אולי יכתוב עוד משפט כמו: "כל מה שקורה הוא התרחשות אלוהית הקורית דרך כלי אנושי. אין עשייה ואין עושה בעולם". ומחר בבוקר, בתשע בדיוק, הוא שוב יתיישב על כיסאו הצנוע וימתין לשאלה הבאה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
