 |
/images/archive/gallery/216/290.jpg עובר.
צילום אילוסטרציה.  |
|
|
|
|
| מני ברזילאי מסביר איך דמויות מפתח יכולות לשמש כלי להעצמת הדימוי העצמי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
מני ברזילאי
7/12/2004 10:58 |
|
|
|
|
|
|
|
כל אדם נושא בזיכרונו דמויות חיקוי שהשפיעו ומשפיעות עליו בעיצוב התנהגותו, אופיו, תפיסת עולמו וכו'. כך ניתן למצוא במוחו של כל אדם את דמויותיהם של אבא, אמא, אחים, ומכרים. אלו מהוות חלק ממארג הדמויות הרבות אותן אנו מחקים באופן לא מודע.
מרגע לידתנו, אנו עסוקים בחיקוי של התנהגויות ותכונות אופי, מחשבות ושפות של האנשים שסובבים אותנו. עם השנים אנו מדחיקים את מקורם של דברים רבים שרכשנו כתוצאה מתהליכי חיקוי, ומנכסים את מה שלמדנו לעצמנו, כאילו אנו אלה ש"פיתחנו" אותם.
דמויות החיקוי שבמוחנו מנהלות "דיונים"
כמעט על כל דבר ועניין. דיונים שאנו מפרשים כדעות שונות שאנו מגבשים על כל נושא. הבחירה החופשית שיש לאדם באה לידי ביטוי בצורך בהכרעה בין הדעות שמציגות הדמויות השונות. כשאנו מתלבטים בבחירת בני זוג, למשל יש לדמויות השוכנות במוחנו - אמא, אבא, אחים, אחיות, חברה שהערצנו בתיכון - מה "לומר" בנושא.
קיימות דמויות נוספות שעיצבו את חיינו ושקשה לכנותן "דמויות חיקוי" משום שמדובר בכאלה שאפשרו לנו חוויה הפוכה בתכלית. כדי לעמוד על טיבן של דמויות אלה נידרש לדרך שבה העובר מתפקד ברחם בחודשים שלפני לידתו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עובר בצילום אולטראסאונד. צילום: אלי דסה
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
ברחם האם, לפחות בחודשים האחרונים שלפני הלידה, ניתן לזהות בעובר את ראשיתם של דפוסי התנהגות פיזיולוגיים, אם לא תודעתיים, כמו יכולת תגובה, תזוזות, התהפכויות וכד'. התינוק ברחם אינו עסוק בחיקוי. הוא מתחיל לחקות רק עם לידתו. זאת, מהטעם הפשוט שברחם לא היה לו את מי לחקות, לפחות לא במובן הסימביוטי של החיקוי. מהו אם כן השוני בין התנהגות הנובעת מחיקוי והתנהגות שאיננה נובעת מכך? מה קורה לתינוק ברגע לידתו וכיצד הוא מתמודד עם שינוי זה?
לעובר ברחם אמו אין משמעות למושג של חסך, צורך או מחסור. כל דבר שהעובר רוצה ונזקק לו - הוא מקבל באופן מיידי. עובדה רפואית ידועה היא כי העובר משיג את כל מחסורו ברחם אמו, גם במצב של פגיעה באם (למשל במקרה של תזונה לא מספקת).
יתרה מכך, לעובר ברחם אין שום צורך ללמוד דבר, משום שכל למידה, באשר היא, היא ביטוי לצורך כלשהו, למחסור ולחסך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
בדתות רבות מתואר העובר כיצור יודע-כל, היודע את כל העבר, ההווה והעתיד. המסורת היהודית למשל טוענת שהעובר ברחם יודע את כל סודות היקום, וברגע הלידה מופיע מלאך מיוחד המשכיח את כל הידע ומשאיר סימן למפגש עמו בצורת הקווים שמעל לשפה העליונה.
מה קורה לעובר שידע זה נשכח ממנו באחת? ברגע הלידה, באותו הרגע בו מאבד התינוק את זכרונו וידיעותיו, הוא איננו נפרד מ"זיכרון" אחד ומשמעותי - תחושת ה"אני יכול הכל" ו"אני יודע הכל" שנבעה ממידע זה.
מרגע לידתו ואילך, חווה התינוק אינסוף תסכולים שנובעים מהמוגבלות שלו לבטא את עצמו מול הסובבים אותו בטרם הוא לומד כיצד לתקשר עמם. לכן, בשלב הראשון, וכנגד כל הציפיות, חש התינוק שהדמויות אותן הוא פוגש מונעות ממנו לבטא את עצמו. התינוק מפתח תפיסה היררכית של הדמויות שהוא פוגש, החל מהדמויות שמפריעות לו במידה הרבה ביותר לבטא את עצמו ועד לדמויות שהפרעתן היא הקטנה ביותר.
התינוק מפתח תלות, ומאוחר יותר חיבה, לדמויות שיכולות לפצות אותו על תחושת היתמות הנוראית שהוא חש מאז ניתוקו מחבל הטבור. כמעט כל דמות שהוא פוגש נתפסת מבחינתו כדמות המגבילה אותו ביחס לידיעת המסוגלות הבלתי מוגבלת שהיתה לו ברחם. אם ברחם ידע באופן מוחלט שהוא "כל יכול", מעתה יפגוש דמויות שבמקרה הטוב ידגישו יתרון אחד שלו. דמויות שיאמרו לו, למשל כמה הוא יפה, בעוד שהוא חושב שהוא גם הכי יפה וגם הכי חכם, הכי חזק וכו'. הדימוי העצמי החדש של התינוק מתעצב כסוג של ממוצע כלל "המשובים" שהוא שומע בסביבתו ביחס אליו.
בגיל הנעורים, כשנער מעריץ דמות כלשהי של שחקן טלוויזיה או ספורטאי, אותה הדמות והחיקוי שלה מגבילים אותו. אפילו אם ההערצה דוחפת את הנער לבחור בקריירה מסוימת, הרי שגם אז ניתן לומר שהדמות שהנער בחר לחקות מגבילה אותו, משום שהוא יכול היה לבחור לעסוק בכל תחום אחר, או בהרבה תחומים יחד במקום לבחור בעיסוק מסוים אחד בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: סידי בנק
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
בשלב זה, אני מציע להפנות את תשומת הלב לסוג אחר של דמויות, לדמויות שלא גרמו לנו לחקות אותן אלא גרמו לנו "לחקות" את עצמנו ולבטא משהו שטמון בנו ושנוכחותן אפשרה לנו לבטא אותו. דמויות אלה לא גרמו לנו לרצות "להיות" משהו מסוים, אלא להאמין שאנו יכולים הכל ומסוגלים לרכוש למשל כל מקצוע שנרצה.
ויקטור פרנקל, מייסד האסכולה הלוגותרפית, הנחשבת לאסכולה הרביעית בפסיכואנליזה, ומחברם של רבי מכר רבים ביניהם "האדם מחפש משמעות" ו"האל הלא מודע", טוען שהאהבה בין אנשים נוצרת כשאדם מסוגל לראות את הפוטנציאל הטמון בזולתו.
על פי הגדרתו של פרנקל את מושג האהבה, ניתן לומר שכל דמות שמאמינה בפוטנציאל הטמון בנו ומאמינה שאנו מסוגלים להגיע לכל הישג שנרצה, בהכרח גם אוהבת אותנו. אחד המפתחות להבנת האהבה שאנו מפתחים כלפי דמויות שאנו פוגשים, נובע בדיוק מעניין זה. אנו נוטים לאהוב דמויות המגלות בנו יכולות שהסביבה שהכרנו עד כה לא ייחסה לנו.
דמות שתראה באדם פוטנציאל להגיע ולהיות כל דבר, תזכיר לו את אותה תחושת ה"אני יכול הכל" שהיתה לו ברחם, ובמובן זה תהיה לדמות חשובה יותר בהשפעתה מכל דמות אחרת שיפגוש בחייו.
אם חשוב לטפח באדם את יכולתו לעצב בעצמו את עתידו, תוך מזעור השפעות הסביבה והנורמות החברתיות, הרי שמתבקשת מכך הנחיה ברורה הנוגעת לשאלה איך לדרג את הדמויות שאנו פוגשים בחיינו - מהדמויות שמאמינות שאנו מסוגלים להיות הכל עד לדמויות שלא מאמינות בנו כלל.
כל אדם יכול להעצים את הדימוי העצמי שלו, את אמונתו ביכולתו ואף את יכולותיו "האובייקטיביות" אם ייתן יותר משקל לדמויות שהאמינו בו באופן בלתי מסויג, ובמקביל, אם יחליש ככל שניתן את אותן דמויות שהגבילו, זלזלו ולא האמינו ביכולתו. אפשר אף לומר שאדם עם דימוי עצמי נמוך הוא בהכרח אדם שלא פגש מספיק דמויות שהאמינו באופן בלתי מסויג בפוטנציאל הטמון בו.
גם אם אדם כלשהו ייווכח שלא היו לו מספיק דמויות שהעריכו את יכולתו, בידו הדבר לתקן זאת. כשפוגשים כמות מספיק גדולה של אנשים שונים, גדל הסיכוי להכיר אנשים שיכולים להעריך אותנו בלי דעות קדומות - וכך להאיר בנו יכולות שלא היינו מודעים לקיומן. הגורם שיקבע יותר מכל את ביטוי יכולותיו של כל אדם הוא בראש ובראשונה הדימוי העצמי שלו. דימוי עצמי גבוה אינו מספיק כדי להגיע להישגים, אך הוא בכל מקרה מהווה תנאי הכרחי לכך.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
