 |
/images/archive/gallery/233/519.jpg שי טובלי.
 |
|
|
| "הפתיחה לאינסוף: קריאה להתעוררות רוחנית מלאה" |
|
| טעימה ראשונה מהספר החדש של שי טובלי
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שי טובלי
3/1/2005 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
מהו ההקשר הרחב ביותר שבתוכו מתקיימת למידה עצמית? מהי התכלית העמוקה והסופית של למידה כזאת? בעיניי, התשובה פשוטה: אנו לומדים את עצמנו כדי להיעשות פנויים מעצמנו.
חשוב להגדיר זאת כך. מדוע? משום שאם אנו מעוניינים ברוח דתית אמיתית, משמעות הדבר היא שאנו מעוניינים בתודעה פנויה. רוח דתית אינה דומה כלל לרוח המסורתית, זו שמצטטת רבנים או כתבי קודש. להפך: זוהי רוח שכל עיסוקה הוא שחרור עצמה מכל סוג של כבילה. רוח זו לבדה היא שמסוגלת לגלות את הדבר הענק שהחיים הם, ורק היא יכולה לבוא במגע עם החיים בהקשר הרחב ביותר שלהם; בהקשר האולטימטיבי, ההוליסטי, חובק- הכל.
כך שאנו לומדים את עצמנו כדי להתפנות מעצמנו, מפני שרק על ידי התפנות עצמית, עשויים שערי החיים להיפתח ולחשוף את החיים עצמם כהתגלות שלמה, בלתי ניתנת לחלוקה.
אך תחילה יהיה עלינו לשאול: מדוע איננו פנויים? אחרי הכל, אין הרבה טעם לחלום או לפנטז על להיות פנויים; וגם אין כל משמעות בניסיון להיעשות פנויים. פה ושם פגשתי אנשים שדיברו על הצורך להיעשות פנוי - כדי לאפשר למשהו אחר לעבור דרכנו – אך היה ברור שהם עצמם אינם מתכוונים להתפנות באופן יסודי על מנת לאפשר כזאת התרחשות. לכן, כדי שהדבר לא יישאר בגדר משאלת לב ילדותית, "רוחנית", אנו חייבים להיכנס דווקא אל תוך השאלה מדוע איננו פנויים.
אם כן, מה עושה אותי לא פנוי?
ומה פירוש "לא פנוי"? פירוש הדבר: לא פנוי למרחבים העצומים של החיים; לא פנוי להתבונן על החיים כמכלול, כשלמות אחת, כתהליך ענק, כתהליך שאני כלול בו אך אינני המרכז שלו.
מדוע אינני פנוי להביט באנשים ובתופעות החיים בצורה דוממת? מדוע אינני פנוי ללכת בעולם הזה, להתבונן בפניהם של בני האדם ולתהות איך זה שכולנו סובלים כל כך? כיצד קרה שאינני זמין כלל כדי לשאול שאלות שהן גדולות יותר מעצמי? איך זה שלא פורחת בתוכי אכפתיות אדירה ביחס לחיים בשלמותם - ביחס לכל מה שיש ולא רק לדבר קטן זה או אחר?
יש לנו כל האנרגיה כדי לעסוק בשאלה האם נמצא את בן הזוג האידיאלי שלנו. כמובן, בשביל דברים כאלה יש לנו אנרגיה אדירה! אנחנו משקיעים בנושאים כאלה - "אהבה", זוגיות וסקס - כל כך הרבה מחשבה, יצירתיות ולהט, ולעולם לא עולה בנו השאלה מהיכן נמצא אנרגיה כדי להתעסק בהם. ויש לי תחושה שהסיבה שבגללה דברים אלה הפכו לחשובים כל כך היא דווקא מכיוון שאיננו פנויים.
אם היינו פנויים והיינו עסוקים בתפישה רחבה בהרבה מעצמנו, האנרגיה של תפישה זו היתה לוקחת אותנו איתה הלאה, ודברים שנראים לנו, בתוך המימד הנוכחי של התפתחותנו, חשובים ומהותיים ביותר - מצב הרוח שלנו, התחושות שלנו, הרגשות שלנו, העונג שלנו - כל זה היה הופך לשולי כל כך. אבל כדי להתחיל לקבל פרופורציות, אני חייב להיעשות פנוי; זה הפרדוקס.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
כמה מוזר: האדם סובל מכיוון שהוא לא מעסיק את עצמו בדברים שהם הרבה יותר גדולים ממנו. בגלל אותה הרעבה עצמית, דברים הרבה פחות גורליים הופכים למשמעותיים לנו ביותר, ממש בנפשנו.
ומכיוון שאין כוח גדול שלוקח אותנו הלאה להתבוננות הרבה יותר מקיפה, אנחנו נשארים עם מה שיש: עם הדאגות הקטנות שלנו, הטרדות הקטנות שלנו, העניינים הקטנים שלנו, ההתלהבויות הקטנות, האקסטזות הקטנות וההישגים הקטנים.
הבינו, מדיטציה היא הרבה יותר מהשקטה של מחשבות, מהירגעות, מסיפוק הצורך להרגיש יותר בנוח עם עצמנו, להרגיש פחות מסוכסכים וכן הלאה. כל עוד זוהי התכלית של המדיטציה שלנו, מדיטציה זו תישאר בגדר הדחקה ותו לא: אנחנו פשוט מדחיקים את הסיבה שבגללה המחשבות שלנו לא שקטות; מדכאים את הסיבה שבגללה מוחנו מצוי בכאוס.
אך אם אנו מעוניינים במדיטציה אמיתית, עלינו להבין שמדובר בעניין גדול בהרבה; לפני הכל, הוא קשור בהתבגרות ובתנועה שלנו הלאה כבני אנוש. מדוע? משום שמדיטציה היא סוג של אמירה – האמירה שיש משהו הרבה יותר גדול משטף המחשבות, הדאגות, הנוירוזות והעיסוקים הקטנים. אך כדי לגלות את אותו משהו שהוא הרבה יותר גדול מסך כל הידוע של חיי, אני חייב להתפנות מעצמי. כשזוהי צורת ההסתכלות שלנו, מדיטציה הופכת לאמירה אמיצה ביותר.
אם כן, האם אני יכול לזהות את הדבר? האם אני יכול לראות שהתכלית של מדיטציה היא לא הירגעות עמוקה יותר בשביל עצמי אלא התפנות מעצמי?
אז האם אני יכול להיות פנוי? האם יתכן בכלל מצב שבו התודעה תהיה פנויה לחלוטין, כך שהיא יכולה להקשיב לכל ולא רק לחלק, לא רק למשהו מסוים? התודעה המותנית מעסיקה את עצמה ללא הרף באובייקטים ובדימויים, וכך לעולם אינה לומדת לבדות מהי. אולם לבדות היא הדבר החשוב ביותר במישור התודעה. כל עוד התודעה אינה לומדת להיות לבד - ופירושו של דבר להיות ללא דימוי וללא אובייקט - היא נותרת תודעה מוכת פחד, אכולת פחד. ותודעה אכולת פחד אינה יכולה לעשות כלום, נכון? היא אינה יכולה לשאול בלהט ובחופשיות "מה זאת אהבה?" או "מהו שחרור?"; והיא אינה יכולה לגלות עניין אמיתי בדממת המעמקים החבויה בתוכה.
כך שאנו חייבים לפגוש את הפחד הזה, ובעצם פגישה זו לתת לו ללכת. אנחנו יכולים לעשות זאת: פשוט הביטו פנימה, ראו את הפחד ותנו לו ללכת באופן מיידי. אל תגידו "מחר", "עוד שבוע", "עוד שנה", "אני עדיין צריך לעבור תהליכים". עשו זאת עכשיו, ברגע זה, ללא כל התערבות של זמן או תגובה מנטלית. פשוט סלקו את הפחד, מתוך הראייה שהתודעה עסוקה אך ורק מכיוון שהיא פוחדת. זו הסיבה שבגללה היא לא יכולה להתפנות. ומשום שהיא לא יכולה להתפנות, אין באפשרותה להיות זמינה בכלל לענקיות של החיים ולגילוי שהם תופעה שלמה, בלתי מחולקת; תופעה הכוללת את כולנו בבת-אחת, ואינה מצומצמת רק להתרחשות האישית, המחניקה והמבודדת כל כך של תודעה אישיותית הצופה בכל השאר מתוך בונקר של עולם פנימי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
התודעה חייבת להשתחרר מן הפחד להיות לבד. בתוך החיים יש השתקפויות של פחד התודעה מפני לבדותה. למשל, העובדה שאנחנו כל הזמן מחפשים אחרי בני זוג או אחרי חברה; או שברגע שמישהו משאיר אותנו לבד באוטו, אנחנו מיד מפעילים את הרדיו, רק כדי שהרצף יישמר, שיהיה במה להתעסק (ואם אין רדיו, אנחנו משוחחים עם עצמנו). כל אלו הן השתקפויות של פחד עמוק בהרבה. פחד זה לא התחיל ביום שאמא שלנו נטשה אותנו לראשונה או בכל נקודה אחרת בזמן שבה חווינו חוויית נטישה טראומטית. הפחד להיות לבד הוא הפחד הראשוני ביותר של התודעה להיות רק מרחב, ללא נקודות יחוס, ללא שום נקודת אחיזה או עוגן כלשהו; פשוט מרחב. ובתוך מרחב לא יכול להיות עצמי. אני מקווה שזה מובן - זה כל כך פשוט: כדי שיהיה עצמי, כבר חייב להיות יותר ממשהו אחד במרחב הזה; לכן, אם התודעה היא לגמרי לבד לא יכול להיות בה גם עצמי, לא יכולה להיות בה שום זהות. זהות היא כבר משהו אחד נוסף שאפשר לזהות. כשיש אחד ויחיד, אין כל מקום לזהות.
זוהי מדיטציה: להרשות את אותו מרחב של לבדות גמורה. במדיטציה אמיתית אנו מאפשרים לתודעה להיות כל-כולה רק מרחב, להשתרע בלי קצה, עוגן או גבולות, ובלי קירות של מודעות עצמית שיבלמו אותה.
מובן מאליו שאם אתם מסכימים להיות לבד מבפנים, כל פחד מפני נטישה או בדידות בתוך החיים ייעלם. מדוע? מכיוון שהבעיה שלנו היא תודעתית ולא חיצונית. אין צורך לנסות להשתחרר מהתלות בבני זוג, משפחה או חברים - פשוט נסו לראות האם מבחינה פנימית אתם יכולים להיות לבד.
בתוך המסורות ניסו להיות לבד באופן חיצוני; להתמודד עם הבעיה באופן חיצוני. כך, האדם שם לעורו חיתול או שק בלבד, לקח מקל והתחיל לנדוד, או שהוא מכר את כל רכושו, עזב את אשתו, אם היתה לו כזאת, והלך לחיות לבדו בהרים. אבל בין אם אתם בהרים ובין אם אתם כאן, הבעיה נותרת אותה בעיה: הפחד שלנו מפני ריקות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
.
|
|
|
|
|
|
|
אך למה איננו יכולים להתפנות? אחרי הכל, הדבר אפשרי ברגע זה. פשוט עשו זאת, תנו לזה לקרות: הרשו לאותו מרכז שעסוק ללא הרף בהכוונה, בבחירה, ברצייה, בעשייה ובניתוב מתמיד של האנרגיה להתפוגג ולהתחלף במרחב טהור. תנו לזה לקרות - למה זה כל כך מסובך?
זה כל כך מסובך כל עוד אנחנו נצמדים, נכון? אם אני לא רוצה, אני לא ארשה זאת. בסופו של דבר, אם אני עוקב אחרי מה שנאמר כאן מתוך דאגה, מתוך אכפתיות עמוקה, אני פשוט אשחרר את כל זה, ובו-ברגע ישתרר מרחב. זה לא עניין של זמן; זהו רק עניין של הרשאה מצדכם, של נכונות מצידכם שלא להיצמד.
אז מדוע הפכנו את הדבר למסובך כל כך? מפני שהאדם לא באמת רוצה להשתנות. כך שהכל תלוי בנכונות של כל אחד ואחת מאיתנו להשתנות. אם היתה נכונות מלאה להשתנות, השינוי היה מיידי, לא היה נחוץ כל פער של זמן. אולם הבעיה שלנו היא שבמהותנו אנחנו נצמדים.
אבל נניח שאיננו נצמדים, נניח שאנחנו רואים את כל זה ומאפשרים ברגע זה לדבר לקרות. אז יתגלה בתוך ובתור תודעתנו מרחב שלם, בלתי מחולק, חסר זהות, אשר נפרש בלי קצה - ודבר שאין לו קצה או שוליים, גם אין לו כל נקודת מרכז.
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר. הוצאת אלאיה | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
