 |
/images/archive/gallery/236/519.jpg עמית, אוד ואנאבל עם חוליו הסוס.
צילומים: אלכס רוזקובסקי  |
|
|
|
|
| האבא ישראלי, האמא צרפתייה, הילדה כבר הולכת, והמסר הוא שלום. ביוני 2003 הם יצאו מצרפת על עגלה עם סוס. בדצמבר 2004 הם הגיעו לישראל. סיפור מסע אופטימי במיוחד
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אייל לוי
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה קשה. הרבה יותר קשה ממה שזכרתי", מילמל עמית ויסברגר תוך כדי מבט מודאג קדימה. "תחזיק אצבעות". למה ? ממול היתה עלייה שהרכב שלכם, גם כשהוא מעשן ומשתעל, לוקח אותה בהילוך רביעי, כמעט בזלזול. שיפוע קטן בכביש, כמעט לא מורגש. "אוד, אנחנו לא נצליח", הוא פנה לאשתו, שבחנה את המכשול הקשה, והמשיך להפיק משפטים שכולם פסימיות מזוקקת. 4,500 קילומטר עשה הזוג עם תינוקת, עגלה, סוס וכלבה, מהכפר בוס שבצרפת ועד לנמל בפיראוס, משם שלושה ימים באונייה עד חיפה. שנה וחצי בדרכים עם שלג, גשם, בוץ וחמסין. בפסח הקרוב, אם ירצו איתני הטבע, הם מתוכננים להגיע לירושלים. לא רק הרפתקה מטורפת, יש במסע אמירה. הם יצאו לחפש את השלום ומצפים לחזור עם תשובה. "קודם כל אנחנו נעים מאהבה", מסביר עמית. "לא היינו יכולים לעשות את הדרך רק מהמוטיבציה 'הפוליטית'. כשיש מטרה נעלה זה נותן את הכוח ברגעים הקשים, כוח לא לזרוק הכל לעזאזל, לקחת טיסה ראשונה הביתה. יש איזו התחייבות יותר גדולה מהאינטרס הקטן האישי שלי, כי אנשים מצפים מאיתנו. וכמו שאתה רואה את העלייה הזו לפנינו, אם הייתי יודע, לא הייתי עושה, אבל אנחנו פה ואין דרך חזרה. עכשיו תרד ותדחוף".
לא עזרו האישורים לגב תפוס כרונית. אני, אלכס הצלם ואוד, בחורה כלל לא מפונקת, עמדנו על כביש קטן מתחת לנופית, לא רחוק מיקנעם, ודחפנו את האמ-אמא של העגלה השמנה. "לופיו, אתה חייב לעשות את זה, אתה שומע", התחנן עמית בפני סוס המשא הנאמן. "אל תעשה לנו בושות". אחרי שלוש עצירות, עם הרבה חרחורים והתנשפויות, הגיע לופיו למעלה הגבעה. עמית חייך כאחד שכרגע זיהה פלוס
בחשבון הבנק. "אני אזכור את ראס עלי יחד עם העלייה ההיא בבלקן. עשינו את זה בכבוד. אני מאושר, מסופק, שמח".
עמית ויסברגר, 29, מעיד על עצמו שהוא רומנטיקן ללא תקנה. אמו, לילי, מספרת שעוד כשהיה ילד תכנן מסעות מהירח ועד יבשות אבודות, הכל עם שרטוטים ותכנונים מדויקים. היא ידעה שהוא מיועד להליכה. כשהשתחרר מהצבא נסע לאנגליה, שם התחבר לחקלאות אורגנית והתאהב בעבודת האדמה. הוא נדד באירופה, ניסה לחזור לארץ, אבל כשלא מצא את עצמו, חזר לצרפת והצטרף לחיים בקומונה בקהילת "נון ויולנס", ששואבת השראה ממהאטמה גנדי וחיה בתנאים מינימליים. את האדמה חורשים עם סוסים, מנותקים מהעולם. בקומונה הכיר את אוד, צרפתייה שסיימה לימודי קולנוע בפולין. אחרי שנה וחצי הם החלו לנדוד, התקשו למצוא מנוחה. כשאזל הכסף, ולא היה להם כיוון, החליטו לשוב לצרפת והשתקעו בבית הוריה של אוד בעמק הלואר. רק שאז, בבית, אחרי שהיה אאוט לחלוטין לאורך זמן, עמית נחשף למראות הקשים בטלוויזיה.
זה היה אביב 2002, תקופת הפיגועים בישראל, הצבא נכנס לערי הגדה. הצרפתים לא חסכו במראות, ולידיו נפל ספרו של מירון בנבנישתי "הקלע והאלה", שנתן את הבום הסופי. "האסימון נפל", הוא מסביר. "מה שהראש ידע, הלב עיכל. הספר נכתב לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הוא מתאר את היחסים של ישראל עם השטחים הכבושים ובעצם אומר שאם דמיינת שאנחנו דמוקרטיה, אז תשכח מזה. הרגשתי שאני חייב להפסיק להפנות גב למקום שממנו באתי ולקחת אחריות, אפילו סמלית, למה שמתרחש שם. הבנתי שאני לא יכול להישאר בצרפת. רציתי לחזור, אבל לא בידיים ריקות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הקראוואן. המושבים נהפכים למיטות ויש גם מקלחת
|
|
|
 |
|
 |
|
.
|
|
|
 |
|
|
|
הוא החליט ללכת ברגל לישראל, אפילו לבד, ובכל מקום שאליו יגיע יצעק את קריאת הזעם נגד הכיבוש וינסה לעורר דעת קהל. למחרת הגיעו הוא ואוד ללאבל, העיר הסמוכה לכפר מגוריהם, והכינו רשימת מצרכים לדרך הארוכה, מתרמיל ועד נעלי הליכה. אחרי יומיים סיפרה אוד לעמית שהיא בהריון. אם הוא הולך, הוסיפה, היא באה איתו. היה ברור לשניהם שזה הגורל ולא משנים תוכניות בגלל התינוקת שבדרך, רק שבמקום הליכה הם ינסו כלי תחבורה צנוע. "אז התחבר רעיון העגלה", מספר עמית. "חשבנו איך לשמור את הצעדה, אבל עם נוחות מינימלית לילדה. להביא את הבית איתנו". השלב הבא היה להתייעץ עם עגלונים ותיקים ומומחי רכיבה. הם צחקו על עמית. רק אחד מהם ריכך את דבריו. "אני בחיים לא הייתי יוצא למסע כזה", אמר, "אבל אתה, שלא יודע כלום, בתמימות שלך, תצא וגם תסיים". ואז עלה נושא המימון. הויסברגרים עמדו בפני פרויקט מסובך והיו די מרוששים. "באותו שלב", נזכר עמית, "היתה לי רק חתיכת נייר שעליה כתוב 'עגלה לשלום ונגד הכיבוש. מסע מצרפת לירושלים. לא לטרור ולא לתרבות של פחד ושנאה. כן שלום, כן לחלוקה צודקת של האדמה, כן לכיבוד החוק הבינלאומי'. כשאני חושב על זה היום, הרבה אנשים חשבו שאנחנו מטורפים ולא היה להם נעים להגיד את זה, כי הצרפתים יותר מנומסים".
הכסף בא בסופו של דבר מקרן "דניאל מיטראן" הצרפתית, שתומכת במטרות כמו אלה. "הגעתי אליהם לפריז תמים כמו שאני, עם תמונה של סוס, ואמרתי להם שזה הסוס שאני רוצה לקנות. אמרו שאם זה אכן הפרויקט ואם התנאים הפוליטיים המינימליים שאנחנו מייצגים זה סוף לכיבוש וירושלים כבירה משותפת, הם בפנים. אחת הבקשות היתה שעל העגלה תהיה מצוירת מפה של ארץ ישראל עם גבולות 67'. לא היתה לנו בעיה". עכשיו צריך למצוא סוס כמו בתמונה. עמית ידע שלמשימה צריך לא סתם אחד יפה, אלא חיית עבודה אמיתית. רק שבצרפת ישנם תשעה סוגים של סוסי עבודה, כל אחד מתמחה במטלה אחרת. בסוף אמרו לו שילך על "קומטואה", שגדל באזור הגבול עם שווייץ. עמית נסע מזרחה עם אביה של אוד ושילם 2,700 יורו עבור לופיו בן השלוש וחצי.
"חיפשנו סוס בעל אופי שקט, שלא יהיה צעיר מדי ולא מבוגר מדי", עמית מתאר את הבחירה. "רגליים טובות, פרסות בלי בקיעים וסדקים".
איך התפתחו היחסים ביניכם?
"בהתחלה היה קשה, עכשיו אלה יחסי עבודה. אם יש לנו ויכוחים, הם רק על רקע מקצועי. בחודשים הראשונים זה היה משחקי כוחות. הוא ניסה אותי, ואני הייתי חסר ניסיון ופחדתי ממנו. זו חיה גדולה מאוד. אם היא רק רוצה, אתה לא יכול עליה. בעצם זו מניפולציה. כל עוד הוא חושב שאני יותר חזק ממנו, זה בסדר. זה סוד. אחרי זה יש עניין של אמון הדדי, שמתפתח לידידות".
מה חלקו במסע?
"הוא המנוע, חלק בלתי נפרד מהצוות. למה לא נעשה את הדרך עם אופניים, משאית? הוא הקסם. לא הייתי זוכה לחשיפה כזו ולמפגשים מיוחדים בלי הסוס. הוא א-פוליטי. אמירה כמו 'די לכיבוש' שהיתה נאמרת באחת הדרכים הרגילות היתה נבלעת בתוך השיח הפוליטי המגעיל. אם רותמים אותה לסוס, עושים דבר שלא עשו לפני כן ונותנים במה לדבר חשוב". לופיו סוחב עגלה ששוקלת בערך טונה, ושהכנתה היא פרויקט בפני עצמו. הכל שם בנוי באופן מינימליסטי. המושבים הם בעצם גם ארונות שהופכים למיטות. יש תנור לימי החורף הקרים, וגם מקלחת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יוני 2003, צרפת
|
|
|
|
|
|
|
במשך שלושה שבועות עמלו על עיצוב הפנים שני מומחים, שאחד מהם חי 17 שנה בעגלה, ועוד 25 חניכים מתנועת הנוער "סולידריטה ז'נס", שנרתמו לפרויקט. הם התמקמו בטירה במרכז צרפת ועבדו עם הפטישים והמסורים. בסוף היתה חאפלה גדולה עם מוזיקאים פלשתינים, זמרת ישראלית, חומוס וקבב. בינתיים החל עמית ללמוד מפות של המסלול. כחובב גאוגרפיה מושבע, אין לו בעיות של התמצאות. "היו לא מעט תנאים", הוא מפרט. "היינו צריכים לבחור דרכים שלא יהיו הרריות מדי, כי לופיו לא יוכל לעלות. דרכים שלא יהיו סואנות. בתנאי יובש צריך לנוע במקביל לנחלים. התברר שבחרנו בלי כוונה את המסלול הקלאסי של מסעי הצלב". אוד , מצדה, החלה לעבור על רשימת הדברים שצריך לקחת. עמית היה פנאט בנושא. הוא הרשה להכניס לעגלה ארבעה ספרים, שלושה מזלגות, שני זוגות מכנסיים. כמה שפחות. "פה גרם, שם גרם ואתה עם 40 קילו יותר", הסביר את המחשבה שמאחורי המעשה. החישובים שעמית עשה בימי התכנון הראשונים התגלו כמנותקים מהמציאות. הוא חישב שתוך חודשיים הוא יוצא לדרך, הסוס יעשה 40 קילומטר ביום, שישה ימים בשבוע, ותוך תשעה חודשים הוא בירושלים. הפמליה יצאה לדרך רק אחרי שנה, ועתידה להשלים את המסע אחרי כמעט שנתיים. וכך התגלגלה לה עגלת השלום עד כה.
ב-21 בחודש נערכה החתונה של עמית ואוד. באה המשפחה מישראל, חברים. זאת לא היתה סתם מסיבה בכפר הצרפתי הקטן, זאת גם היתה פרידה לתקופה בלתי ידועה. למחרת הם יצאו לדרכם הארוכה. שש עגלות ליוו אותם ביומיים הראשונים, אבל עד מהרה הם היו לבד בדרכים עם אנאבל, שהיתה אז בת חצי שנה. "זו לא היתה בעיה", מספרת אוד. "היא ינקה, ישנה. היום, כשהיא כבר הולכת, זה סיפור אחר. היא כל כך ידידותית, אין מקום שהיא לא מוצאת חברים". השמועה על העגלה התגלגלה ברחבי צרפת. פעילים פוליטיים צעדו לצדם. אין כמעט מקום שלא רצה לארח אותם ללילה. "ליד העיר טור במרכז צרפת הזמנו אנשים לצעוד איתנו", נזכר עמית. "תוך כדי צעדה התחלתי לדבר עם מישהו. התברר שהוא מתרשיחא, שנמצאת שני מטרים מכפר ורדים, שם גרה אמא שלי. הבן אדם, שחי יותר מ-20 שנה בצרפת, סיפר לי איך סילקו אותם מהאדמות. אירוע כזה קשה לספר בלי זעם, ובכל זאת בתור ישראלי אני מייצג את האויב. נוצר רגע מיוחד, הלכנו בשביל לאותה מטרה. דווקא כל כך רחוק, נוצר דיאלוג".
אלה היו ימים של תחילת הקיץ, הנופים של צרפת מדהימים. את רוב הדרך מהכפר עד עכשיו הם עשו בהליכה לצד העגלה. עמית עלה רק כשהיה צריך לנווט ובירידות מסוכנות. הלכו לאיטם לאורך הנחלים ועצרו לא פעם. המים הצלולים שימשו לרחצה וגם לכביסה. אוד נוהגת להתרחץ בתוך העגלה, אנאבל בגיגית. לעמית אין בעיה להתרחץ בטבע. בימים הקרים הם מחממים מים, ויש להם שפריצר. שירותים הם מעדר שיוצר בור בחיק הטבע, לא משאירים אחריהם סימנים. נכון, לא בדיוק מלון המלך דוד, אבל עמית אף פעם לא היה כזה. לפני שעברו את הגבול לגרמניה הם פגשו את ברונו, נגן חמת חלילים ואקורדיון שנודד עם עגלה ברחבי אירופה. ברונו הוקסם מהפרויקט. לפני כמה שנים הזמינה אותו הקונסוליה הצרפתית בירושלים לנגן בשטחים, ומאז המצב לא מניח לו. כששמע על הזוג ויסברגר, הוא החליט לתת כתף והצטרף אליהם בעגלתו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הקראוואן מקורקע בגלל החורף. במפה מצוירת ישראל לפי גבולות 67, כדרישת הקרן הצרפתית שמימנה את המסע
|
|
|
|
|
|
|
ספטמבר 2003, גרמניה
|
|
|
|
|
|
|
החורף התקרב, ועמית ואוד למדו על בשרם שאי אפשר להתקדם בקור האירופי. הם הסתבכו בהרים שלא הכירו וביערות האפלים שכיסו אותם. הטמפרטורה המשיכה לצנוח, ובתחילת אוקטובר נוסף גם השלג לתנאים הקשים. הם לא היו מוכנים, לופיו ברח, ורק בזכות ברונו, הצליחו להדביק את החיה המבוהלת. החבורה התמקמה בשדה, רצתה להעביר שם את הלילה המקפיא, אבל מהר מאוד התוכניות השתבשו. האיכר שבשטחו נחו העגלות, הגיע כועס ודרש שיעופו משם, אחרת הוא קורא למשטרה. לא עזרו הבקשות וההסברים שיש תינוקת בעגלה. עמית נזכר ביערן שפגשו יום לפני כן, שהיה מאוד נחמד והציע עזרה. זה היה הרגע המתאים. הרימו טלפון, היערן מיהר להגיע. האיכר העצבני הסכים להקשיב, ובסוף הגיעו לפשרה: העגלות יישארו והסוסים ייצאו אל מחוץ לשדה כדי לא לפגוע ביבול ועל הבוקר הם יתקפלו.
צחוק הגורל, את המנוחה והנחלה מצאו דווקא שני קילומטרים ממחנה הריכוז דכאו. אנשי חווה אורגנית הממוקמת שני קילומטרים מהאתר המצמית הזמינו אותם להעביר איתם את החודשים הקפואים. "כל החיים שלי ניסיתי כמו הרבה ישראלים לברוח מהשואה אחרי הטראומה שמערכת החינוך עשתה לנו", אומר עמית. "ממש לא רציתי לקרוא ספרי שואה. ודווקא לי יצא להעביר חמישה חודשים בדכאו. במובן מסוים כל המסע הזה סמלי, ולעצור דווקא שם זה יכול להזכיר לנו מה בני אדם מסוגלים לעשות לאחרים, עד כמה אפשר להיות לא אנושי". בדכאו סוף סוף היה לנודדים מקום מסודר. מקלחת, שירותים. עמית עזר לבעל המקום בבניית אולם רכיבה ואוד עזרה בניקיון ובבישול. את התקופה שלהם שם ניצלו גם לסידורים. עמית התבשר שקיבל אזרחות צרפתית ומיהר לנצל את העובדה לגיחה קצרה לשגרירות סוריה בפריז. המטרה היתה אישור מעבר בדמשק. מסע לשלום, לא?
"חבר של חברה של אוד, שהיא ממוצא סורי, אירגן לנו פגישה עם מישהו חשוב שם", משחזר עמית. "חשבתי שהם בעניינים ויודעים במה מדובר. מתברר שהיתה אי הבנה. ברגע שהם שמעו שאני יליד ירושלים, הם אמרו לא. התעקשתי, רציתי לדבר עם הקונסול. היתה לנו שיחה מאוד מעניינת. נראה לי שהוא היה בעדנו, אבל המסר שהעביר לי, אפילו בלי להזכיר את המילה 'ישראל', היה שאפילו שאנחנו עושים דבר נעלה, אנחנו לא חיים בעולם שיכול לאפשר דבר כזה. הוא כמובן אמר שיעביר את הבקשה שלי לדמשק, אבל הבהיר שאין סיכוי. הייתי מוכן לזה. אמרתי שאני עושה את המקסימום ולא התכוונתי להיכנס לסוריה ברמאות. לא רציתי לגמור את החיים שלי בכלא בדמשק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפריל 2004, אוסטריה
|
|
|
|
|
|
|
כשהרוח שככה והשלג נמס, המשיכו הויסברגרים בדרכם. הכניסה לאוסטריה היתה חלקה, כמעט פסטורלית. הם מצאו לאורך הדנובה שביל רכיבה מסודר. אין מכוניות, יש שקט. לא פעם פגשו בית קפה יפה, קצת שונה מדרך הייסורים שעליה חשבו. "זו היתה החופשה שלנו", צוחק עמית. "היה אביב, עשב בשפע. לא רמזור ולא מכונית שתפריע. כל הזמן נוף מקסים. אני, אישית, התביישתי. נזכרתי במשפט שאמר לי הסופר והעיתונאי סייד קשוע כששמע על המסע: 'אז מה, החלטת לטייל בעולם על חשבון הפלשתינים', והנה אני באוסטריה, והכל היה טוב ונעים ואף אחד לא התעניין בפוליטיקה. הרגשתי שיש משהו בדברים שלו".
ניסית לעניין את האנשים במסר?
"בשלב הזה לא ניסיתי, ראיתי שיש בורות עצומה. אנשים התעניינו יותר בסוס. לא היתה שום שאלה בנושא, והרי כתוב בגדול 'פיס קראוון'. בשלב הזה עלו בי ספקות: האם המסע הזה הוא באמת אפקטיבי והאם הוא ראוי לשמו 'מסע לשלום' ואולי הוא סתם מסע משפחתי". מצב הרוח נע בין מרומם לירוד עד שבפארק בכניסה לוינה, הם שוב חזרו למקורות. עברית, שלטים בשפה המוכרת. עמית בכלל לא זכר שבאותו יום חל ל"ג בעומר. אנשי חב"ד ארגנו הפנינג גדול לכל הקהילה עם בלונים ושירים. הוא רצה להתחכך קצת, אבל זכה לצינה לא מובנת לו. "הם בהתחלה כאילו התעלמו מאיתנו. אולי על העגלה היה כתוב משהו שלא מצא חן בעיניהם, הצורה שבה המפה היתה מצוירת?", הוא מנסה גם עכשיו לפתור את התעלומה. "הם שאלו אם אנחנו יהודים, מניחים תפילין. כשקלטו שאוד נוצרייה, היתה קרירות. הם ביקשו שנזוז כי אנחנו מפריעים להם לשחק כדורגל. ישבתי כמו טמבל. חיכיתי שיזמינו אותנו, כי הם אכלו סנדוויצ'ים. לא הרגשנו בנוח. אוד ממש נעלבה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משם יצאנו ולשם נגיע
|
|
|
|
|
|
|
יוני 2004, הונגריה
|
|
|
|
|
|
|
הונגריה כבר היתה הרבה יותר ידידותית. קודם כל פיזית: שטוחה, נוחה לנסיעה. וגם אנושית: לאורך כל הדרך הוזמנו לגולש מחמם. בכלל, במהלך המסע הם כמעט לא קנו אוכל. הכל תרומות. הדבר היחיד שפגם בתענוג ההונגרי היה היתושים. "זה היה סיוט", נזכר עמית. "היו לילות שהסוס השתגע כי היה מעליו ענן של יתושים. לא יכולנו לשבת בחוץ בשביל לעשן סיגריה. הדלקנו מדורות, חשבנו שאולי העשן יסלק אותם, וכלום. נסגרנו בתוך העגלה. לא יודע איך הם חיים שם".
העגלה נמלטה במהירות האפשרית לכיוון היעד הבא: רומניה. ככל שהתקרבו לגבול הזהירו אותם יותר ויותר אנשים לא להמשיך או למצוא דרך חלופית. "זה היה מצחיק. לאורך כל המסע, בכל מדינה, כששמעו מה היעד הבא, הזהירו אותנו. הגרמנים אמרו שהאוסטרים אנטיפתים. כשהאוסטרים שמעו 'הונגריה', אמרו שמסוכן שם. בהונגריה השתוללו כששמעו רומניה. אמרו שירצחו אותנו. ברומניה אמרו שהבולגרים מושחתים. בבולגריה העירו הערות גזעניות על הטורקים. ביוון שמחו שהטורקים לא נתנו לנו להיכנס, ופה, בישראל, כששמעו על הכוונות לעבור דרך יישובים ערביים, כמובן הוסיפו שלא כדאי לנו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יולי 2004, רומניה
|
|
|
|
|
|
|
ככל שהתקרבו לגבול הרומני השתנתה התמונה: יותר ויותר סוסים ועוני. אחרי שחצו אותו, ההלם היה כמעט מוחלט. "אתה בפועל ברומניה, וזה בכלל מזכיר טיול בהודו", מתאר עמית. "תיירים נוסעים בערים הגדולות, אנחנו נסענו בכבישים צדדיים. קלטנו שחוקי המשחק השתנו. התחרות על מרעה הפכה להיות גדולה. לכולם יש בהמות. הדרכים משובשות. פגשנו צוענים. אין סיכוי שתעבור ליד מישהו והוא לא יעצור את האוטו או הסוס וינג'ס לך. בהתחלה זה נחמד, אבל בסוף אי אפשר להתקדם, כי תוך עשר שניות קבוצה גדולה היתה חוסמת את הדרך". לא המסע לשלום הוא שמשך תשומת לב אלא לופיו. כזה דבר עוד לא ראו שם. "היו משתגעים ממנו. זו ארץ של סוסים, ודבר כזה הוא פלא. מבחינתם הוא רולס רויס. אף אחד לא נשאר אדיש. לפעמים לא היו רואים אותנו. באו מרחוק רק בשבילו. הציעו לי להחליף אותו תמורת הסוסים שלהם, מכונית. מישהו אפילו הציע לי את הבית שלו. הוא אמר, 'קח כל מה שיש לי, תן את הסוס'. בא עם דמעות".
לא חשבו שאתם צוענים בגלל העגלה?
"לא היה סיכוי. העגלה שלנו היא כמו ארמון בורגני. יש להם כרכרות שהן סתם ארבעה גלגלים שבכלל לא תואמים, ולרוב אחד מהם מפונצ'ר. על איזו פלטה מלבישים מעין ברזנט, וסוסים רזים מושכים אותה. בפנים יש שמונה ילדים וזה גם הבית. הם לא ישנים בעגלה עצמה כי היא מלאה בדברים שהם מוכרים, שקי נוצות וסירים".
התחברתם איתם?
"בשבוע הראשון מאוד פחדנו, בגלל הסיפורים. פגשנו שלוש משפחות, לאחת העגלות שלהן נשבר הגלגל. הם ביקשו עזרה. בהתחלה חשדתי שאולי זו מלכודת, אבל ברונו חולה על צוענים. הוא אמר לי 'חייבים לעזור'. הוא צדק. הם היו אנשים תמימים, פשוטים. העזרה שלנו היתה לתת להם פטיש, מברג. זו היתה בשבילם מתנה אדירה. בלילה הם הזמינו אותנו לחנות יחד איתם, למרות שאנחנו נחשבים ל 'גאג'י', שבתרגום מדויק זה 'לא צועני' ובתרגום חופשי 'לא בן אדם'. ישבנו סביב המדורה ואכלנו מרק דוחה באמת, מעין אטריות מבושלות בשומן חזיר. לא משנה כמה תגיד שאתה לא רעב, הם ימלאו את הצלחת". הצוענים הידידותיים הזהירו אותם שחלק מהסיפורים על חבריהם נכונים. הם המליצו לקנות מנעול מיוחד וגם לימדו את עמית כיצד לקשור את הסוס לעגלה. הם נפרדו לשלום ועמית המשיך לפקוח שבע עיניים. הוא לא רצה לאבד את לופיו, בעיקר בשלב כל כך קריטי במסע. כעבור יומיים, כשהתמקמו, הוא שם לב לחבורה של נערים חשודים שלא הפסיקה לרחרח מסביב. הלילה ירד והוא היה על המשמר. הם החלו לשאול אותו שאלות: אם הוא חמוש, אם הכלבה נושכת. הוא לא היה רגוע. לקראת חצות ביקש מהם בנימוס להתפזר. הם הלכו, אבל עמית הרגיש שזה לא סוף הסיפור. הוא זיהה בין הנערים כמה צעירות מחבורת הצוענים שאליה חברו יומיים לפני כן. הוא שיער שגם הם בסביבה, זירז את אוד לקפל את המחנה, ובאישון לילה יצאו לאתר את ידידיהם.
באותם רגעים לא הפריעה לעמית מנה כפולה של אטריות בשומן חזיר, והוא גם בלע רוק כששמע שבכפר הזה, כפי שחשש, שולטת כנופיה של גנבי סוסים. למחרת בבוקר מיהרו להתרחק מהאזור המסוכן. "בשבילי רומניה היתה הארץ הכי מרשימה במסע", אומרת אוד. "בכל מקום אנשים רק רצו לארח אותנו, ולמרות שאין להם, הם היו מוכנים לתת גבינות, חלב, ביצים. הכל טרי, הרגשה של בריאות. זה קצת הזכיר לי את הסיפורים על החיים לפני 50 שנה, כשהמודרניזציה עדיין לא שלטה ואנשים חיו בתוך הקהילה".
ב-15 באוגוסט הגיעו לעיירה סגרצ' ה, דרומית לקראיובה, בדיוק בחג מריה הבתולה. אחרי שכיבדו אותם בעוגות ובפירות הם הבינו שהאטרקציה המרכזית לאותו ערב תהיה העגלה. ראש העיר בכבודו ובעצמו הגיע אליהם והודיע שהם אורחיו. "היתה שם תזמורת כמו בסרטים של קוסטריצה, דחפו שטרות לתוך הטרומבון", מחייך עמית. "24 שעות היינו מוקפים באנשים, ולצוענים יש חוצפה. הם נכנסים מבלי לשאול. קופצים, יוצאים וצריך להשגיח כל הזמן. קצין משטרה מקומי התלבש עלי והזמין אותי לשתות, ושם שותים בשילוב ידיים ועד שמסיימים את הכוס לא מפסיקים. 'עכשיו נשתה לחיי אשתך. מאיפה אתה? ישראל? עכשיו נשתה לחיי ישראל'. ואחר כך שתינו לחיי רומניה ובסוף הייתי גמור. למזלי הצלחתי לקשור את הסוס, ובבוקר עם הנגאובר רציני עשיתי איזה פרזול חפיף, כדי שנוכל לעוף משם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספטמבר 2004, בולגריה
|
|
|
|
|
|
|
הכניסה לבולגריה הכניסה את אוד למצב רוח עגמומי. היא הרגישה את עייפות המסע, את הגעגועים לקצת נוחות, והסוף לא נראה באופק. עמית דחף אותה להמשיך, ותורה לדרבן אותו ברגעי משבר הגיע גם הגיע בהמשך הדרך. הוא הרגיש קצת שאנן כשהם פגשו את הרי הבלקן. חשב שאחרי שעברו את הקרפטים הדרומיים ברומניה הם לא יישברו בבולגריה. במקום לעקוף אותם, הוא תכנן ללכת ישר, להיכנס בהם חזיתית. עד מהרה גילה שלופיו לא עומד בשיפועים, הפרסות מחליקות. הוא תקוע.
"פעמיים הסוס לא עלה. כמה שהצלפתי וכמה שדחפתי, לא זז", הוא נזכר ברגעים הקשים. "היינו צריכים להוריד ממנו את העגלה, לקשור אותו בשדה ולבקש עזרה. אנשים תמיד הפתיעו אותנו לטובה. הבן אדם אומר'אני מגיע מחר בבוקר', ועל הבוקר מופיע, ואחרי קשירת מקגיוור מוזרה כזו, מעלה אותנו למעלה ההר". הם הגיעו לגבול ורצו להיכנס לטורקיה, רק ששם הבינו שהמלאך ששמר עליהם לאורך כל הדרך, יצא להפסקת צהריים. "עד אז לא היו לנו בעיות בגבולות. אפילו לא הסתכלו על הניירות של הסוס, ויש לו פספורט, פנקס חיסונים", משחזר עמית. "הגענו לשער היבשתי הראשי בין אסיה לאירופה, עברנו את רוב המחסומים, וכשהגענו לאחרון שאלו אותנו: 'את הווטרינר כבר ראיתם?'. אמרנו שלא, אבל לא חשבנו שתהיה בעיה. הווטרינר ראה את הניירות ואמר, 'תחזרו לבולגריה'. נשארנו שבוע כדי להבין למה. שמנו את העגלה במגרש חניה בלי עשב, עם רעש של מנועים ופרוז'קטורים. כל הזמן שמרנו על תקווה. הרגשנו כמו בסיפור של קפקא, עד שבסוף טרחו והסבירו מה הבעיה. רצו מאיתנו מסמך בריאותי של הסוס מארץ המקור, צרפת, אבל שהונפק מקסימום שלושה שבועות לפני. זה היה בלתי אפשרי כמובן, כי עזבנו את צרפת 16 חודש קודם לכן. הבאנו מסמך סניטרי מבולגריה, אבל הוא לא היה תקף מבחינת הטורקים. פגשנו הרבה אנשים שהיו מאוד בעדנו, אבל דווקא אז, הווטרינר, מהרגע שראה אותנו, היה אנטי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנאבל משתלבת בסביבה, חוליו מכרסם. צפון יוון
|
|
|
|
|
|
|
אוקטובר 2004, יוון
|
|
|
|
|
|
|
המחסום הטורקי הוביל אותם אל גבול קרוב אחר, זה עם יוון, והכניסה היתה חלקה. אחרי שניסו להיכנס לטורקיה מכיוון אחר וכשלו, החליטו להישאר ביוון. בעל חווה באלכסנדרופוליס, שעל חוף הים האיגאי, הזמין אותם להיות אורחיו. הם גרו אצלו חודש וחצי. הפחד מהביורוקרטיה החל להכות בעמית, שהבין שהוא צריך לארגן מסמכים כאלה ואחרים כדי להכניס לישראל, התחנה הבאה, סוס ועגלה. "כבר אמרתי שזה לא היה שווה את המאמץ. נורא פחדתי מהתגובה הישראלית, איך יקבלו את פנינו, יעשו בעיות. לא הייתי בטוח אם יש לי בכלל מסר להעביר. אני ואוד, באותם ימים, עודדנו אחד את השני שחייבים להמשיך".
כדי לעבור את הביורוקרטיה, הוא הריץ בראש רשימת אנשים שעשויים לעזור לו. השם האחרון שעלה היה של אביו דב, שעדיין לא הופיע בסיפור, ולא בכדי. ההורים של עמית גרושים, ובעוד אמו תמכה בו לאורך כל הדרך, אביו לא חסך ממנו הערות ציניות וגרם לו להרגיש שאין לו גב. "אבא שלי הוא יותר סקפטי", מסביר עמית, "פחות מפרגן באופי, ולגבי הפרויקט היה מאוד מסויג. המסע נראה לו חסר אחריות ותלוש מהמציאות. כשהגעתי לנושאים הביורוקרטיים חשבתי שהוא היחידי שמספיק רציני בשביל לסדר הכל. הוא באמת התרוצץ המון. היה בינינו מתח, יחסים מאוד מורכבים, אבל הוא הוכיח את עצמו. רק עכשיו הוא ראה את אנאבל בפעם הראשונה". לא היו הרבה אופציות להובלת העגלה ודייריה מיוון לישראל. חברת "סלאמיס" היא היחידה שעושה את הדרך לחיפה מפיראוס דרך לימסול. עמית כתב להנהלה מכתב יפה ובו הסביר את חשיבות הפרויקט. הם ענו שלא רק שהם בעדו, הם גם מוכנים לקחת אותו ואת לופיו חינם, אבל הם לא לוקחים ילדים.
אז, בפעם הראשונה במסע נפרדה משפחת ויסברגר, ואנאבל ואוד טסו לישראל. אחרי שעלה לאונייה, בירך עמית על כך שאשתו ובתו לא נמצאות איתו. הצוות הורכב מאוקראינים ומצרים והאווירה היתה קשוחה ומאצ'ואיסטית, מרחק שנות אור מספינת האהבה הקלאסית. "שלושה לילות מפיראוס עד חיפה. היה קשה", הוא נזכר. "לופיו היה קשור בבטן האונייה ליד המנוע. אור פלורסנטים, 24 שעות. הוא היה על סמי הרגעה. פחדתי שהוא ישתגע. הייתי יורד אליו כל הזמן. בלילה הראשון ישנתי איתו. זה היה גיהינום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חוליו בבטן האוניה בפיראוס. עבר את הדרך על סמי הרגעה
|
|
|
|
|
|
|
דצמבר 2004, ישראל
|
|
|
|
|
|
|
חופי חיפה נראו מרחוק, ועמית, שעזב את ישראל בסוג של טריקת דלת, חזר אליה כמעט בדמעות. "ממש התרגשתי כשראיתי את היבשה. הגעתי לארץ המובטחת. שמחתי להיות כאן, וזה לא קרה לי אף פעם. הישראלים הראשונים שראיתי היו עובדי הנמל, והייתי מאושר לפגוש אותם. פתאום עברית. אמרתי, 'תודה, שלום', רציתי לשמוע מה הם חושבים. הם היו מאוד סימפטים". אחרי חמישה ימים בהסגר לופיו שוחרר והם יצאו שוב לדרך, לא חשבו שכל כך מסוכן כאן. "המקום הכי מסוכן שעברנו היה הצ'ק פוסט. זה טירוף. חמישה מסלולים, היינו צריכים לעבור לכיוון נשר, אמצע הכביש, כשמכוניות שועטות במאה קמ"ש. סכנת מוות".
בגלל זה הם לא מתקדמים על האוטוסטרדות אלא רק בשוליים. לא ישר לירושלים אלא בסיבובים. יש להם זמן. הם רוצים להכיר, לנשום, להסביר. "מבחינתי זה להכיר את ישראל מזווית אחרת. אתמול התארחתי בכפר חסידים אצל מישהו שפגשנו בדרך. הייתי מתארח אצל אבי פיש אם לא העגלה? בטח הייתי בורח ממקום כזה. גיליתי מקום, אנשים. זו דוגמה. כשאתה עם העגלה, נקודת הפתיחה לקשר עם אנשים היא אחרת. אני רוצה לתת לישראל צ' אנס לעשות לי את זה. עד עכשיו ברחתי ממנה. התחלתי את המסע עם המון כעס ואני רוצה להמיר אותו במשהו אחר. כעס לא יכול לשנות דברים".
אין בך נאיביות?
"או שאתה אומר: ממילא אני קטן ואין מה לעשות, או שאתה אומר: מה שאני מרגיש שצריך לעשות אני עושה, בלי לשאול את השאלה הגדולה 'כמותית עזרתי או לא?'. אני רואה את המצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו, אבל נפשית אתה לא יכול לחיות בלי תקווה. אנחנו צריכים קצת להיתלש מהמציאות כדי לבנות מציאות חדשה. במובן מסוים זה כל כך תלוש שאולי יכול לפתוח פתח למשהו אחר. אנחנו מזמינים כל מי שרוצה ללוות אותנו כברת דרך".
חשבת מה עושים למחרת, אחרי שהמסע יסתיים?
"אני אחד שמחפש ריגושים. לאוד זה פחות מתאים, כי היא יותר של בית ומקום אחד. לי יהיה קשה לעצור. אחת הסיבות לסיבוב הגדול שאנחנו עושים עכשיו היא שדברים יקרו, ואולי פרויקט עתידי יקרום עור וגידים. אולי נפגוש מישהו, נעבור במקום שצריך אותנו. העיקר שזה יהיה קשור בעשיית שלום. אני לא מרגיש שיש לי זכות קיום במקום הזה כיהודי אם אני לא עושה משהו בכיוון. אם אני מחליט לחיות פה, אני מתחייב".
"כשהכרתי את עמית", אומרת אוד, "לא הייתי כל כך מעורבת בנושא הפוליטי, אבל ידעתי וקראתי. ההתמקדות שלו גרמה לי להיכנס פנימה. כשאני מסתכלת אחורה זה היה גם אתגר בשבילנו, כזוג, לעבור את המסע. 24 שעות ביחד, אין מקום לפרטיות, זה לא קל".
אולי הכי נרגשת היא לילי, אמא שלו. "לפני שהם יצאו למסע אמרתי לו 'השתגעת? מה אתה רומנטיקן כזה? אתה לא תיסע עם תינוקת. אתה לא נורמלי'. אבל הוא נורא חכם, יודע איך לשכנע. הוא נתן לי לראות סרט על זוג שחי בעגלה עם ילדה, שמדברת היום שש שפות. הדוגמה הרגיעה אותי, הבנתי שהוא לא משוגע לגמרי. חשבתי, מה רע שילדה תטייל כל היום עם ההורים שלה, זה עדיף על מעון של ויצו".
היא ביקרה אותו שלוש פעמים במהלך המסע. מחוברת אליו, אל אשתו, אל נכדתה, שחגגה שנתיים ביום שנפגשנו בו. כל כך שמחה שהוא שב הביתה. עכשיו היא תלווה אותם בהליכה לפחות פעם בשבוע. "אני מאוד גאה בו. הוא מדהים. צריך לזכור שבחיפוש אחרי המשמעות יש הרבה כאב. להיות במצב של חוסר מנוחה, לא לדעת, לחפש, המסע הזה מתחיל מהעם והמדינה, אבל זה העניין החיצוני. כי המסע הוא פנימי, לשלום של עמית עם עצמו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
לאתר האינטרנט שמתעד את המסע | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
