 |
/images/archive/gallery/243/149.jpg
 |
|
|
|
|
| לא פחות מהדתות השונות, גם האתיאיזם הוא צורך אנושי שהתקיים לכל אורך ההיסטוריה האנושית. אלי אשד על הפילוסופיה של היעדר אלוהים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אלי אשד
30/1/2005 10:56 |
|
|
|
|
|
|
|
אתיאיזם היא תפיסת עולם השוללת לחלוטין את מציאותן של אלוהות או אלוהויות כלשהן, בין אם מדובר בישויות ספציפיות כמו באלוהות היהודית־נוצרית־מוסלמית או כל אלוהות שהיא. מקובל להבחין בין וריאציות שונות של אתיאיזם: האתיאיזם החלש מבטא חוסר אמונה בקיום האלוהים וניתן להגדירו כסקפטיציזם, בעוד שהאתיאיזם החזק הוא דווקא אמונה של ממש באי־קיומו של אלוהים.
כמובן
שישנו הבדל לוגי ברור בין חוסר אמונה שדבר מה מתקיים לאמונה פוזיטיבית באי קיומו.
טעות נפוצה נוספת בהגדרת האתיאיזם היא בלבולו עם העמדה הספקנית ("אגנוסטיזם"), שאינה שוללת בהכרח את מציאות האל או האלים, אלא רק את כוחו של השכל האנושי להכריע בשאלת מציאותם - ומכאן השם ''אגנוסטי'', דהיינו מי שאינו יודע, בניגוד לאתאיסט שיודע כי אין אלוהים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גם האלים לא יודעים מיהו הבורא האמיתי של היקום
|
|
|
 |
|
|
|
תוכנו של האתיאיזם משתנה מזמן לזמן וממקום למקום, אבל יש לו בסיס משותף של ערעור על הסמכות, הממשות או התקפות האלוהית. השקפות באוריינטציה אתאיסטית אפשר למצוא כבר בתפילות מסופוטמיות קדומות, מהן ניתן להבין שגם האלים עצמם אינם יודעים מיהו הבורא האמיתי של היקום, ושהם עצמם רק יצורים נעלים יותר מבני האדם אך הם אינם האלוהים בהא הידיעה. השקפה כזאת ניתן לכנות כאגנוסטית, כיוון שהיא מכריזה על אי ידיעה.
השקפות דומות נוספות ניתן למצוא בזרמים פילוסופיים שונים של המחשבה ההודית, ובראש ובראשונה הבודהיזם. במהותו הבודהיזם הוא תורה אתאיסטית שמניחה שגם האלים ההינדואיסטיים עצמם, למרות שהם קיימים, הרי שהם יצורים מוגבלים שזקוקים בעצמם להדרכתו של הבודהה.
גם במחשבה היוונית הקדומה היו פילוסופים שהטילו ספק במציאותם של אלים, כך למשל כסנופנס מהמאה השישית לפנה''ס, שהעיר כי "אילו היו לשוורים את הידיים והכשרונות של בני האדם היו יוצרים את אליהם בצורת שוורים". תפיסה זו נראתה לכמה מבני זמנו "אתאיסטית" מדי, אם כי ניתן גם לראותה (והיו שראוה) כמובילה אל המונותאיזם. פילוסוף אחר מהמאה השלישית לפנה''ס, אוהמרוס, טען שהאלים היו במקורם בני־אדם נעלים שהשאירו רושם כה חזק על בני זמנם עד שעברו "אלוהיזציה" לאחר מותם – קביעה זו הייתה בעלת פוטנציאל אדיר לערער את המציאות ההיסטורית של זמנה כיוון שניתן להשליך ממנה לגבי אופן יצירתם של כלל האלים - אם כי מסיבות שונות זה, כידוע, לא קרה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ניטשה
|
|
|
|
|
|
|
הרבה יותר מעמדה פילוסופית
|
|
|
|
|
|
|
ההיסטוריה מלאה במאבקים על רקע פסבדו אתיאיסטי: את הנוצרים הראשונים האשימו מתנגדיהם הפגאניים באתיאיזם מכיוון שכפרו במציאות קיומם של אלים מרובים; והנוצרים מצדם האשימו את כל מי שלא האמין באל אחד, או שרק העז לבקר את המושג המקובל של האלוהות, באתיאיזם. כך שבתקופות שונות ובהקשרים שונים שימש האתיאיזם כלי לניגוח פוליטי-דתי יותר משהיה עמדה פילוסופית כוללת ומנומקת.
ואכן, עם כל ההיסטוריה העשירה הזו, האתיאיזם מופיע כהשקפת עולם מדעית ומפורשת רק עם התגברות החילוניות בעולם המערבי, החל מהמאות ה-18 וה-19. ניטשה שטען כי "האלוהים מת" ופילוסופים רציונליסטיים כמו וולטר, שבעצמו היה דווקא דאיסט (מאמין בקיומו של אלוהים, אך חושב כי אין לו נגיעה ישירה לחייו) וקארל מארקס המטריאליסט, תרמו לגיבוש האתיאיזם כרעיון פילוסופי שנע בין זרמי הגות שונים - החל מהפוזיטיביזם המדעי ועד לאקזיסטנציאליזם (שגזר תפיסה רוחנית שלמה מ"יתמותו" של האדם בעולם לא מנומק).
אבל דוברו הגדול של האתיאיזם בן ימינו היה הפילוסוף ברטראנד ראסל שראה באלוהים היפותיזה מיותרת להבנת העולם. ראסל הניח כי מדובר בהיפותיזה מיותרת ומפריעה משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שהוא מחוץ לעולם ושלא קשור למציאות. ראסל ייצג תפיסות שונות שהופיעו אצל אנשי מדע, סופרים והוגים שונים, קפיטליסטיים וקומוניסטיים - שטענו שהאדם, על הפוטנציאל האדיר ליצירה הטמון בו, אינו זקוק ומעולם לא היה זקוק לאלוהות כלשהי, וכי בסופו של דבר האדם בעצמו יוכל להפוך, באמצעות המדע והטכנולוגיה, למעין אלוהות.
לרעיון הזה היו הרבה קונים: מדענים כמו פרימן דייסון ופרנק טיפלר, כמו גם סופרי מדע בדיוני שונים, יצרו תיאוריות מדעיות ויצירות ספרותיות שונות שמהן השתמע כי בעתיד יוכל האדם להקים לתחייה את המתים, ליצור עולמות, ולמעשה להיות בעל כוחות שאנו היינו מגדירים כ"אלוהיים". אלו תפיסות אתיאיסטיות מובהקות ובאופן אירוני ניתן לראות בהן חזרה לתפיסות העתיקות של אוהמרוס שראה באלים בני אדם שעלו בדרגה, כמו גם חזרה לתפיסות ההודיות שרואות באלים יצורים נעלים מסיבות שונות אך לא "האלוהות יוצרת הכל" שהיא בלתי ידועה לחלוטין.
בשיאו נוכס האתיאיזם והפך לתנועה חברתית מאורגנת ולחלק דומיננטי בקרב המשטרים הקומוניסטיים שראו באלוהים סוג של תודעה כוזבת המעכבת את מהפכת הפרולטריון. לרוב התברר שהאתיאיזם אכן הפך שם לחלק מהאידיאולוגיה ובהתאמה לא שרד את נפילתם של המשטרים הללו. למעשה בארצות בהן שלט הקומוניזם ניכרת כיום תחייה אדירה של תפיסות דתיות ואף אנטי אתיאיסטיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתיאיזם טהור גם בתנ"ך
|
|
|
|
|
|
|
למרות שהעם היהודי הוא דוגמה לקבוצה אתנית ששמרה על זהותה תודות לאמונה אדוקה באל אחד, אפילו בתנ''ך, יסוד האמונה היהודית, ניתן למצוא דעות ספקניות לגבי האל (גם אם לא אתיאיסטיות במובהק). בספר איוב מוטל ספק בצדקת האל ששולט בעולם, ונשאלת השאלה האם אכן שלטונו טוב כל כך. בספר קוהלת נדמה שהדובר מביע במרומז כפירה גם באל עצמו. כתוצאה מכך ספרים אלה עוררו מחלוקת עזה לפני שהוכנסו לתנ''ך ולוו בפירוש המתאים שיקהה את העוקץ החתרני שלהם. כך מותקף האתיאיזם בספר תהילים: ''אמר נבל בליבו, אין אלוהים'' (תהילים יד, 1). כלומר האתיאיזם הטהור היה ידוע עוד בתקופת התנ''ך.
ספקנים ואפיקורסים יהודיים היו תמיד נדירים. הבולטים שבהם הם הרב המפורסם אלישע בן־אבויה מהמאה השנייה לספירה, שהפך לכופר בעיני היהדות. לא ידוע מה בדיוק היה אופי כפירתו, אך יתכן שחשב שיש יותר מישות אלוהית אחת, מעין "שתי רשויות", וייתכן שהפך לאתאיסט מוחלט. כופר אחר מהמאה התשיעית לספירה היה חיוי הבלכי, שהעז להטיל ספק בקדושה האלוהית של התנ''ך על סמך סתירות שונות שמצא בו. למעשה, היה חיוי הבלכי אבי הביקורת המדעית של התנ''ך, ועל סמך ביקורתו זו מצא את האל המקראי פגום מבחינת יחסו לבני האדם. כמובן שיוצאים מן הכלל נדירים אלו יש בהם כדי להעיד על הכלל של ההיסטוריה היהדות האמונית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בזים לאלוהים ובונים את הארץ
|
|
|
|
|
|
|
יש שרואים בברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי בן המאה ה-17, את האתאיסט היהודי הראשון. למעשה שפינוזה היה פנטאיסט, כלומר טען שהאלוהות נמצאת בכל דבר ואין להפריד בינה ובין היקום, הוא פשוט הפשיט אותה מכל תכונה ספציפית. בכך הובאה באופן אבסורדי לקצה ההיגיון דווקא תפיסתו הפילוסופית של הרמב''ם על האל כבלתי מושג לחלוטין. על אף ששפינוזה לא היה אתאיסט של ממש, הרי שהביקורת החמורה שלו על התנ''ך ועיקרי היהדות מאפשרת לראותו כאבי האתיאיזם ביהדות. אתיאיזם כזה ניתן למצוא מצד אחד אצל הוגים כמו קארל מרקס ומצד שני אצל ראשי כתות כמו שבתאי צבי ויעקב פראנק, שהאמינו כי האדם יכול להתעלות לדרגת האלוהות. בתפיסותיהם של כל אלו היו מרכיבים של כפירה קיצונית עד כי ניתן לזהותם עם אתיאיזם ראשוני.
בתקופה המודרנית הפך האתיאיזם ליסוד חשוב בזרמים סוציאליסטיים יהודיים-ציוניים שונים כמו הקיבוצים, וגם היה אלמנט מרכזי בתפיסה של תנועת העבודה. המנהיגים הציוניים החשובים - הרצל, ז'בוטינסקי ואולי גם בן גוריון (שאם היה קרוב באמת לדת כלשהי מלבד לתנ''ך, הרי היה זה לבודהיזם) - היו כולם אתאיסטים גמורים. תפיסה זו התבססה על האמונה באדם כמי שיכול להתפתח בעצמו, ללא כל התערבות חיצונית, ולהגיע לדרגות הגבוהות ביותר ואף לדרגות אלוהיות. תפיסות דומות היו גם בקרב אנשי התנועה הכנענית שהיו אנטי דתיים גמורים ובזו ליהדות.
אך האתיאיזם, שהיה מרכזי בהשקפות הסוציאליסטיות בעשורים הראשונים של המאה הקודמת ועד לאמצע המאה, החל להיחלש לקראת סוף המאה ה-20 עם התחזקות הדת - התחזקות הנמשכת בישראל גם היום. האתאיסטים מצאו את עצמם תחת אש, ואחת מבעיותיהם העיקריות הייתה העובדה שחילוניים רבים לא ידעו דבר על הדת היהודית, ולפיכך לא ידעו כיצד להתגונן מפני הטענות של נציגיה - מחזירים בתשובה למיניהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתיאיזם מודע מעולם לא פרח פה
|
|
|
|
|
|
|
האתיאיזם המודרני בישראל מורכב מתפיסות שונות של הוגים שונים, כמו חיים כהן שקורא לאתאיסט היהודי להיות "כופר מתוך ידיעה" - מתוך הכרת מורשתו היהודית - וסירב להיקרא ''חילוני''; או כמו הפסל ועורך כתב־העת "סביבות" עזרא אוריון שטוען כי היקום שלנו הוא אקראי, אחד מתוך אינסוף יקומים אקראיים אחרים. אוריון ורעיונות הפיסול הגלקטי שלו מייצגים תפיסה של האדם כבורא ויוצר בפני עצמו, שאינו זקוק לכל התערבות חיצונית. האדם הוא מעין אלוהות "אני יוצר לכן אני קיים".
תפיסות כמו של אוריון הרואה באדם בורא, ושל כהן הקורא לאפיקורסיות יהודית מתוך הכרת המקורות, הן עמדות פוליטיות יותר משהן עמדות פילוסופיות במובן המודרניסטי של המילה וככאלה הן מעולם לא היו נפוצות בארצנו. רוב הישראלים הם מסורתיים או דתיים, או שהם חילוניים מתוך בורות אודות התפיסה הדתית המנוגדת ולפיכך ניתן לראות כי אתיאיזם מתוך מודעות רחבה כלשהי מעולם לא פרח פה באמת.
לפני כמה שנים נעשה ניסיון ליצור בישראל כתב עת אתאיסטי בשם "אפיקורוס", שייצג את עמותת האתאיסטים אותה הקימו עורך הדין רן שלום והתסריטאי אבי גואטה. "אפיקורוס" הציג תפיסה הומניסטית לוחמנית השוללת את כלל האמונה הדתית, ונועד לעבור מ''מגננה'' כנגד הדתיים למתקפה כלפיהם. אבל כתב העת הלוחמני החזיק מעמד רק למשל שני גיליונות בין השנים 1997-1999.
באופן יחסי פרח האתיאיזם בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. כיום הוא נמצא בנסיגה מתמדת. הסיבות לכך הן בראש ובראשונה חוסר ידע על הדת ועל המדע, וייתכן שגם אמונה פוחתת והולכת ביכולת האנושית לפתור בעיות שונות ולהביא לעתיד טוב יותר. כל אלו - במיוחד בתקופה של משברים גלובליים (אקולוגיים, פוליטיים וביטחוניים) הנראים כתוצר ידי האדם - ישפיעו בשנים הקרובות באופן ישיר ביותר על העולם כולו. כאן אצלנו אפשר להבחין כיצד המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים למשל מושפעת רבות מן התפיסה האמונית או היעדרה. בתקופה כזו, הנטייה הפופולארית היא למצוא מפלט בדת ולייחל להתערבות אלוהית כלשהי - כאן יכולה ישראל להיחשב כמשקפת תהליך שעובר על העולם כולו ושמעורבות בו תחושות של שליטה ואמונה במדע המודרני מצד אחד לעומת תחושות מנוגדות של חוסר אונים ואפסיות האדם מול גורמים גדולים יותר שקובעים את גורלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
