'ניו אייג NRG - הסעודה הראשונה

ראשי > ניו אייג' > שי טובלי

הסעודה הראשונה

סיפורה של ארוחה בלתי נשכחת שהפכה לשער לממד תודעתי אחר. מדור חדש של שי טובלי

דפדף בניו אייג'

שי טובלי
9/3/2005 17:17

אני מבקש לספר כאן את סיפורה של ארוחה בלתי נשכחת. סיפור שהוא, בעקיפין, סיפורה של קהילה רוחנית בתחילת דרכה, שנאבקת לחשוף את הפוטנציאל האנושי במלוא הדרו ולהגשים אותו. וגם משל על אנשים חילוניים במערב של המאה ה- 21, שכמהים לקדושה אך אינם יודעים איך לחיות אותה ללא הגיבוי והתמיכה של מסורות ודתות, חוקים אלוהיים ומצוות.

לפני הכל, קצת רקע: לפני שלושה חודשים הגעתי לקיבוץ

מורן (שש דקות מכרמיאל), יחד עם אשתי ובתי ועוד כעשרים וחמישה איש, מתוך מטרה מוצהרת לגבש שם קהילה לעבודה רוחנית טרנספורמטיבית. לקהילה קראנו "דהרמה", מושג שבהקשר המסוים שלנו פירושו "יעוד", ובמהרה יצאנו לדרך חתחתים, השמורה באופן מיוחד לכל מי שזומם על טרנספורמציה רצינית ביקום הזה. הניסיון הבא המתואר במאמר שלפניכם הוא דוגמה לתרגול יוצא דופן, שצץ בתוכי ערב אחד.


	הערב שבו צץ התרגול


	הערב שבו צץ התרגול היה ערב שבו אירחנו כעשרים מבקרים לקבלת שבת. הערב הזה היה דוגמה נפלאה לאיך אסור לקבל אורחים והוכחה חד משמעית שאנחנו קהילה בחיתוליה: השירה המשותפת היתה כאוטית וחסרת כל כוונה; על ארוחת הערב שהכנו התנפלו היעילים שבינינו, ואלה שלא התנפלו נותרו ללא ארוחה, והיתה תחושה כללית שאין קבוצה מארחת. הכל התנהל בסגנון הישראלי המחפף, וכולנו יצאנו עם תחושה מרה. באותו ערב, במהלך מדיטציה, עלה בתוכי הרעיון: ליצור סעודה חגיגית, שנעמול עליה ימים שלמים, סעודה שתתוכנן עד הפרט האחרון ותהיה תהליך מדיטטיבי ארוך ומדויק. למעשה, מאחורי הרעיון כולו הסתתרה השאלה: האם נוכל ליצור ארוחה מקודשת, מבלי שנשתמש בסמלים מוכרים של קדושה? האם גם כחילוניים, שאינם מעוניינים בתשובות מסורתיות, נוכל לחוות ביחד משהו שהוא מעבר לשטחי וליומיומי?


	ההכנות


	תהליך ההכנה היה תהליך מורכב ביותר. העיקרון שעמד מאחוריו היה שלא משנה כל כך מהי המשמעות של כל "טקס" או "מחווה", אלא עצם התזכורת: העובדה שעלינו לעשות משהו תוך כדי תשומת לב לאינספור פרטים קטנים אך חשובים. דבר ראשון, הוקמו צוותים לכל שלב ההכנה והסעודה עצמה. מהילה, שתכננה את התפריט יחד עם עוד חברים, ביקשתי שהארוחה תכלול מזון שגדל במים, מתחת לאדמה, מעל לאדמה, בצורת עשב, על שיחים ומטפסים, על עצים נמוכים ועל עצים גבוהים. ביקשתי שהארוחה תכלול את כל הטעמים האפשריים (מלוח, מר, חמוץ, חריף ומתוק), ואת כל הצבעים האפשריים (מישהו שמע במקרה על מזון כחול?). כל מנה היתה אמורה להיות מוגשת כמו במטבח צרפתי או יפני: מנה מינימליסטית שלא נערמת על הצלחת אלא נחה בצניעות בתוך מרחב ריק וגדול. דיברנו על הקפדה כבירה בעיצוב, במשחקי הצבעים והניחוחות. וכך תוכננה סעודה צמחונית בת חמש מנות, מפוארת אך מעודנת עד כאב. כחלק מהמשחק, בכל פעם שפנינו האחד אל השני בנושא הארוחה, פתחנו במילים "בשם האהבה...". עשינו כל דבר כדי למוסס את הציניות והחספוס הרגילים שלנו ביחס לטקסים, מחוות מקודשות ויראת כבוד. אפילו קניית המצרכים היתה תהליך שארך שעות ארוכות, שבמהלכן הרוכשים צעדו באופן מדיטטיבי, מודע ואיטי בתוך הסופר, ובחרו כל מוצר בקפידה ובדממה - ההפך הגמור מהמנהג הרגיל של השלכת המוצרים בהיסח הדעת אל תוך העגלה. כל מי שהכין מנה בתפריט, התבקש לשאת תפילת הודייה לפני שהוא ניגש להכנה. הוא ניתק טלפונים ובדממה מוחלטת פרש את כל מרכיבי המנה על השולחן ונעמד במרחק מטר מהם כדי לבקש רשות להשתמש בהם. לאחר מכן, הוא ניגש למשש, להריח ולהעריך כל מרכיב ומרכיב. הוא ליווה את כל תהליך החיתוך, ההרתחה והבישול, מתוך מודעות שקטה. לבסוף, הוא סיים בתפילת הודיה קצרה נוספת.


	הארוחה


	טוב, אתם בטח מתארים לעצמכם איזו אנרגיה של ציפייה עמדה באוויר כמה שעות קודם לכן. כולם התרחצו, התגלחו (הגברים), התבשמו ולבשו את מיטב בגדיהם. בפתח עמד איתי וקיבל אחד אחד בקשר עין דומם. כל אחד התבקש להביא איתו מתנה קטנה מהטבע: אבן, ענף, צדף. חדר האוכל של הקיבוץ עבר הסבה מפליאה לאולם ענוג, מקושט ושטוף באור. מוזיקת זן חרישית הגיחה לעתים מתוך הדממה. חלק מהאנשים שימשו כמלצרים ולבשו בגדים בכל צבעי הקשת. כולם התבקשו להישאר בדממה עד לקינוח. יואב כתב קידוש פשוט שהגינו כולנו בקול רם. הכל התנהל בצורה איטית, מרוסנת, עם הפסקות ארוכות. הארוחה עצמה ארכה ארבע וחצי שעות. כאשר אדם קיבל מנה, הוא התבקש להביט בה תחילה ולהטמיע לתוכו את צבעיה, ניחוחה וצורתה. כל ביס שנלקח הושהה בפה במשך כמה רגעים כדי שהטעמים השונים יתפרקו ויציפו את כל ההוויה. אם אדם החל לנדוד במחשבותיו, היה עליו להרחיק את הצלחת, לחזור אל הרגע הזה ורק אז לשוב ולאכול. כאשר הרמנו כוסית של יין ביחד, בפעם הראשונה רק קירבנו את שפתינו אל הכוס. בפעם השנייה הנחנו ליין לגעת בשפתינו. בפעם השלישית הנחנו לטיפה זעירה לחדור אל פינו. מה שהחל לקרות מהר מאוד היה יותר ממרגש: אט אט הרגשנו כיצד יורדת עלינו השכינה. כל ביס מהאוכל היה עולם ומלואו שהתפשט בכל הווייתנו והעביר רטטים כמעט אורגזמיים במעלה גופנו. מפעם לפעם מישהו בכה מהתרגשות, או צחק. מעולם לא אכלנו כך - באופן כזה שהארוחה עצמה הפכה לשער לממד אחר, שער להתנסות באלוהי ובמקודש בתוך אקט כל כך בסיסי וחומרי של אוכל. השפע לא הפסיק לזרום מן המטבח בטפטופים מתוכננים להפליא. למרות הרצון העז לחלוק את החוויה בינינו, הסתפקנו רק בקשר עין שאמר הכל, או לפחות ניסה. בכל פעם שמלצר ניגש לאסוף צלחת שהתרוקנה, הוא ניגש מצדו הימני של הסועד והסועד העביר לו את הצלחת כמו שמגישים מנחה: בתשומת לב ובאסירות תודה. נאמרו שלוש ברכות באותו ערב: בהתחלה, באמצע ובסוף. כל מנה היתה חגיגה של צבעים, ניחוחות וצורות מפתיעות, ועוררה עוד ועוד חלקים מתוכנו להשתאות על היופי הזה.


	הקינוח


	הקינוח הגיע לאחר ארבע שעות. לא סיימנו את הארוחה עם בטן נפוחה, מכיוון ששמרנו על מתח שבין ריקות למלאות, בין שובע רוחני לבין סתם התנפחות פיזית. בנקודה הזאת, כבר יכולנו לחלוק, לדבר, והיה ברור שכולנו היינו שותפים לאותה חוויה. "מה היה שם?", שאלנו את עצמנו. היה ברור שזכינו בהצצה ראשונית אל היכולת שלנו כקולקטיב להוריד את השכינה באמצעות תשומת לב, ריסון ושמירה על המתח שבין דממה ושפע, חגיגה ומדיטציה. היה גם ברור שניתן יהיה מעתה ואילך להחיל את היסודות האלה על כל פעולה בחיינו וכך לקדש גם אותה. כמובן שלא כל יום אוכלים ארוחת ערב שנמשכת ארבע וחצי שעות. גם לא כל שבוע. אבל יכולנו לראות מה קורה כשיצירתיות מפעפעת אל תוך החיים עצמם, כשאכילה הופכת לאקט אמנותי ולתינוי אהבים של ממש, כשלא נותנים לאירוע כמו ארוחה משותפת לחלוף ברעש, בכאוס ובחספוס האופייניים לאווירה החילונית שניתקה את עצמה מכל סממן חיצוני של התקדשות. כמו תהליך מסתורי של חניכה, נכנסנו כולנו ביחד באותו ערב לממד שבו מתגלה באופן המוחשי והרוטט ביותר אנושות אחרת: אנושות שדרכה נפגשים ומתלכדים שמים וארץ, וחומר ורוח הופכים למלים נרדפות; לתנועה אחת, בלתי נפרדת. שי טובלי, מורה רוחני, סופר, עיתונאי וראש קהילת דהרמה.