 |
/images/archive/gallery/110/351.jpg שי טובלי.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
|
|
| סיפור על שתי קהילות רוחניות, אחת מן הגליל, השנייה מלונדון, קופים, אבנים והארה קולקטיבית. המדור השבועי של שי טובלי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בספרות המדעית ניתן למצוא מחקר שמהווה את אחת ההוכחות המרתקות לעובדת קיומו של "מוח קולקטיבי" - מעין שדה תודעה שבו שזורים כל מוחותינו האינדיבידואליים. במחקר זה (שאני לבטח מסלף אותו בשל היעדר פרטים מספקים) עקבו אחר פעולותיה של קבוצת קופים באי אחד. בנקודה מסוימת בזמן, קופה לקחה אבן וביקעה את קליפתו הקשה של פרי מסוים, וכתוצאה מכך שבט הקופים כולו החל לבקע באותה הדרך קליפות של פירות. שנים אחדות לאחר מכן גילו החוקרים שבאי אחר החלו קופים לפתח בדיוק את אותה השיטה. לא היה שום סיכוי שהם למדו לעשות זאת בהשראת חבריהם מהאי האחר שכן בין האיים הפריד אוקיינוס שלם. כך שניתן היה להסיק מהאירוע הזה שברמה כלשהי, סמויה מעין, התפתחות שמתרחשת בקצה אחד של הגלובוס מפלסת דרך להתפתחות דומה שתתרחש בקצה האחר. נראה לי שרק כאשר מבינים עובדה מסתורית זו, מתחילים גם להבין כיצד טרנספורמציה של אינדיבידואל אחד יכולה לשנות, עם הזמן, את פני התודעה האנושית בכללותה.
בהוכחה נוספת לקיומו של מוח קולקטיבי זכיתי אני, כאשר בנקודה מסוימת בהתפתחותי כמורה רוחני יצרתי שיטה שכיניתי בשם "שיחות של טרנספורמציה". אותה נקודה זכורה לי היטב, מכיוון שהיא היוותה עבורי שעת משבר. כמורה, לא יכולתי להימשך עוד לחלוקה הקלאסית שבין האחד ש"יודע" (המוצא) לבין אלה ש"מנסים לדעת" (המחפשים). תרתי נואשות אחר מרחב חדש שבו נוכל
להיפגש כולנו ולנוע יחדיו - לנוע ללא הרף, להתפתח לעולמי עד. קיוויתי למצוא את הנוסחה שתדחוף את כולנו לחשוב בגדול, לחקור ללא מגבלה ולעורר אינטליגנציה רדומה.
יום אחד (לפני יותר משנה) גיליתי שבאקט של שאילת שאלות טמון מנוע בלתי נלאה של התרחבות והתפשטות אינסופית עבור האינדיבידואל ועבור כולנו, כקולקטיב. עלה בתוכי הרעיון הפשוט שנתחיל לשבת ביחד במעגל ונשאל שאלות שאין עליהן תשובה אחת, סופית ומוחלטת. הדגשתי בפני שותפיי למסע שוב ושוב שעלינו להחזיק כל שאלה כזאת בתוך תודעתנו מבלי לחפש אחר תשובה, מבלי לנוע כלל. לא תיארתי לעצמי לאן יוביל בהדרגה הניסוי הזה. גם לא חשתי שעליתי על הנוסחה המנצחת. אך לאחר ההתנסות הראשונה, גיליתי לשמחתי שעליתי על משהו חדש, על דרך חדשה של לימוד והתפתחות שלא דמתה כלל למה שהכרתי כיחסי מורה-תלמיד. המבנה הזה הפך למקור של אינטליגנציה אינסופית ותקשורת אקסטטית מהסוג שמאז ומעולם קיוויתי לו: אנשים לא באים אליי כדי לקבל תשובה שאותה יוכלו לשנן וליישם, אלא חולקים ביחד מסע שאין לו קצה, דוחפים עוד ועוד את גבולות הידוע ומעיזים לשאול שאלות יסודיות באופן כזה שהופך להיות משחרר במקום כובל. במקום לחפש בייאוש אחר תשובה, התמזגנו עם הכוח של השאלה עצמה, וכך השאלה הפכה למעין חור שחור שאל תוכו נשאבנו ושדרכו גילינו ממד אחר לגמרי של מציאות ושל קיום אנושי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אז מה הקשר של כל זה לקופים, אתם שואלים? ובכן, מספר חודשים לאחר שהתרווחנו לנו בתוך המסגרת החדשה של "שיחות של טרנספורמציה", סיפרה אשתי לידידה שלנו על התגלית המרגשת. בתגובה, אמרה הידידה: "אה, זה בדיוק מה שעושה אנדרו כהן בקהילות שלו ובסדנאות שהוא מעביר ברחבי העולם". כך התברר לנו שאנדרו, בלי להעליב, היה הקופה שגילתה איך אבנים יכולות לבקע קליפות קשות. יום אחד הוא הרים אבן וביקע קליפה, וההדף הגיע אלינו והשתלב היטב עם חיפושי האישי אחר דרך חדשה של תקשורת בין אנשים בהקשר של שחרור רוחני.
השיטה שאנדרו כהן - מורה רוחני אמריקאי שמלמד כבר 19 שנה - פיתח נקראת "תקשורת מוארת". היא נולדה כחיזיון בתוכו, כאשר ישב יום אחד וצפה בקבוצת תלמידים שלו משוחחת על האמת של השחרור הרוחני באופן בלתי אישי - באופן שדחף אותם אל מעבר לגבולות האינדיבידואליים שלהם כדי לפגוש ביחד אמת משותפת אחת. לפתע הוא גילה שהוא חוזה בפוטנציאל התפתחותי אדיר שזמין לכולנו, בני האדם: היכולת להביא את ההארה עצמה אל תוך התקשורת בינינו, ובכך לעודד את לידתה של אנושות חדשה לגמרי. הוא קלט שההארה לא חייבת להיות רק בתוכנו, כהתגלות פנימית משחררת, אלא גם בינינו - כנקודת מפגש, אשר הופכת את המסע האנושי הקולקטיבי לכזה שהולך מעבר לכל דמיון אפשרי או תחושת מגבלה.
מאז, אנדרו פיתח אובססיה לנושא הזה. הוא דחף את תלמידיו בכל דרך אפשרית לסוג זה של תקשורת, שהפך בהדרגה לתגלית המרגשת של "תבונה קולקטיבית"; תבונה שמתעוררת רק בתוך השדה הכל כך נדיר שיוצרים אנשים שמתכנסים ביחד, מתוך כוונה להוטה, ענווה ורצון אמיתי לדעת. שדה כזה מעורר לחיים צורות חדשות של חשיבה, התנסות ותקשורת, אשר נובעות מן העובדה המסתורית שהוא שלם גדול יותר מסך כל חלקיו.
כאשר קראתי לשיטה בשם "שיחות של טרנספורמציה", התכוונתי לכך שישנן שיחות שהן לא שיחות בכלל. על פניו צופה מהצד היה רואה אנשים יושבים במעגל ומדברים. אולם כאשר נכנסים למעגל כזה מתוך מצב של פגיעות, החוויה שונה לגמרי: לפתע ניתן לחוש בשדה אנרגיה פלאי לגמרי, כאילו שאנו טובלים בתוך מסתורין עמוק עד לאין חקר (ולפעמים, למרבה השמחה, גם טובעים בתוכו). פתאום נדמה שהשיחה עצמה היא רק 0.001% מתוך התרחשות חסרת קצה וחסרת צורה. 99.999 האחוזים האחרים הם אולי החיים בשלמותם או היקום בכללותו - למען האמת, אין לי מושג. אך החשוב הוא שזוהי התנסות שמשחררת אותנו, שמשנה את כל נקודות ההתייחסות שלנו על המציאות ועל עצמנו ושמעוררת בנו יכולות מפתיעות למצוא פתרונות ונתיבים חדשים לאתגרים עתיקים ומסובכים. החשוב הוא שבאמצעות הטכניקה הזאת, אנו חווים שאין גבול לחקירה שלנו. כך שאלו הן שיחות שעצם קיומן הוא טרנספורמציה. הן לא מובילות לטרנספורמציה; הן השינוי עצמו, הן המהפך. וכשאנדרו קרא לשיטה שלו "תקשורת מוארת", הוא התכוון שאנחנו לגמרי מוארים בזמן שאנו מתקשרים באופן הזה. הוא התכוון שאנו מביאים את ההארה אל תוך רמת השיח בינינו, וזוהי פריצת הדרך הבאה הממתינה לנו בשדה הרוחני של המאה ה- 21.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני כעשרה ימים חזרתי מביקור בקהילה של אנדרו כהן בלונדון. הלכתי לפגוש את הקופה מהאי האחר, כי למרבה המזל בימינו אנו יכולים לדעת באפס זמן על פריצות דרך שקורות בקצה האחר של הגלובוס. נסעתי עם שני שותפים לדרך מהקהילה הגלילית שלנו, ונדמה לי שזו היתה עבורם חוויה משנה-חיים.
מדוע? מפני שהקהילה של אנדרו כבר עשתה דרך ארוכה בעניין התקשורת בממד הבלתי-אישי. כאשר נכנסים לבניין המרשים שיש להם שם בלונדון, חודרים אל תוך שדה אנרגיה מחשמל, אשר דוחף ללא לאות קדימה והלאה ולמעלה - לעבר חקירה נוספת, התגלות נוספת, פוטנציאל חדש. כמעט כל שיחה במסדרון נשאה את הניחוח הזה של ערנות, הקשבה ונכונות לעזוב את הידוע לטובת הלא ידוע. אני לא רוצה לשרטט כאן תמונה אידילית מדי. כראש קהילה אני מפוכח דיי כדי לדעת שגם החבר'ה שם קורעים את התחת לא פעם כדי ללכת מעבר לעצמם. ועם זאת, עבורי לפחות זה היה כמו להיכנס לגן עדן: מקום שבו בני אדם חולקים מסע התפתחותי מרהיב בתוך ההקשר המוחלט של הפרספקטיבה המוארת. זו היתה אינטימיות אמיתית, למרות שכמעט שלא דיברנו על עצמנו אלא רק חלקנו ביחד את נס המודעות המתעוררת.
למי שרגיל להיות עסוק בעצמו, במחשבותיו, בהגיגיו, בדעותיו ובביצור האינדיבידואליות שלו, עשוי מפגש כזה להיות חונק ומתיש. נדרש סוג מסוים של עניין (וגם מיומנות) כדי ללמוד לתפעל תקשורת בממד הבלתי אישי, כך שיהיה לה אפקט משחרר אמיתי. בסופו של דבר, העניין כולו הוא הבאת האינדיבידואליות שלנו במלוא עוצמתה - הבאת היכולת לחשוב בעצמנו, לעשות הבחנות, להיות נוכחים, להיות בעלי רצון מגובש ועצמאי לידיעת האמת ולהיות בעלי רצון מובהק להיפגש באמת, כאנשים בוגרים - אל תוך שדה שבו נוצרת מעין ישות חדשה, ישות שאנו בו זמנית רק חלק ממנה וגם היא עצמה.
בחלק השני של המאמר, בשבוע הבא, אני מזמין אתכם למסע מעמיק יותר אל תוך השדה הזה שעליו אני מדבר. אני מקווה שאוכל לשכנע לפחות כמה מכם, בסוף המסע הזה, שישנה אפשרות שסוג זה של תקשורת הוא-הוא הטכניקה הרוחנית של המאה ה- 21. ואם זה נשמע מוגזם, אז אולי לפחות אפתה אתכם ליצור מעגלים כאלה ולנסות בעצמכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
שי טובלי הוא מורה רוחני, סופר, עיתונאי וראש קהילת דהרמה
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | התודעה עוברת תהליך של אבולוציה מאז ראשית היקום. יכולתנו המתפתחת כבני אדם לדעת את התודעה עצמה, מאפשרת לנו להשפיע על התהליך ולכוונו. לנוכח האצת השינויים בעולם והמשברים שממיטה האנושות על עצמה - יותר מתמיד מתעורר הצורך להשתתף בתהליך באופן פעיל. האם נענה לקריאה מהעתיד? מדור זה יעורר קולות שונים העוסקים בחקירת אותה קריאה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
