'ניו אייג NRG - בשבחי הזאזן

ראשי > ניו אייג' > שי טובלי

בשבחי הזאזן

לא אידיאליזם מוגזם ולא מטריאליזם מוגזם, אלא ריאליזם, קיום מאוזן במציאות המאפשר שותפות מלאה עם היקום המתהווה - שי טובלי נשבה בקסמי מדיטציית הזאזן, מדיטציית זן בעיניים פקוחות

דפדף בניו אייג'

שי טובלי
19/5/2005 12:07

כמו הרבה דברים טובים אחרים, זאזן תמיד היה לידי, רק שאף פעם לא הבחנתי בו. הוא תמיד היה מוטל על אם הדרך, כמין אבן קטנה ופשוטה, אבל נהגתי לעקוף אותו בנימוס רב. לאורך מסעי הרוחני נפגשתי עם לא מעט טכניקות ומדיטציות, ואף אחת מהן לא נגעה בי עד לשורשי נשמתי. זאזן היה רק עוד אחת מן הטכניקות הללו.

וכך הוא חמק מטווח השגתי, צופן בחובו גאונות בלתי נסבלת, עד שלבסוף הפיל גם אותי ברשתו. היום אני שמח לבשר שאני מתרגל זאזן באופן יומיומי, ובמאמר הזה ודאי אנהג כמיסיונר חביב שפשוט חייב - אבל חייב! - להדביק גם אחרים באמונתו.

מי שפיתה אותי חזרה אל תוך עולם המדיטציה היה מורה הזן-בודהיזם גודו וואפו נישיג'ימה, מחבר הספר "לפגוש את הדרקון האמיתי". הספר ראה אור לאחרונה בעברית, ומציג את מחברו כבעל יומרה בלתי רגילה: להציל את העולם באמצעות הבודהיזם ולשחרר את התרבות המערבית במאה ה-21 לעבר השלב הבא בהתפתחותה. עכשיו, מאחר שאני אוהב יומרות מעין אלו, ניגשתי אל הספר בלהט רב.

העיקרון הפילוסופי הבסיסי של נישיג'ימה הוא שתרבות המערב מאז ומעולם התחלקה לשני קטבים מנוגדים ומסוכסכים ביניהם: הקוטב האחד הוא המטריאליזם והקוטב האחר הוא אידיאליזם. במילים אחרות, חומר ורוח, תפישות רומנטיות ומופשטות מול תפישות חומרניות ונהנתניות, דת מול מדע, וכן הלאה וכן הלאה. לטענתו, השסע שבלב התרבות המערבית יכול להתאחות רק באמצעות פילוסופיה שלישית, פילוסופיה של נקודת האמצע המושלמת שבין שני ההפכים, ואת הבודהיזם הוא מחשיב כפילוסופיה האלטרנטיבית הזאת.

יכול להיות, הרהרתי בעודי קורא בספר, דרוך אך מתוסכל. אבל מה יש בבודהיזם שיכול לספק פתרון מושלם שכזה? אחרי הכל, עליכם לדעת שנישיג'ימה משוכנע שהבודהיזם האמיתי טרם הוצג במערב. הוא אפילו - נועז שכמותו - דוחה את התרגום והפרשנות המקובלים לארבע האמיתות הנאצלות של בודהא. ברוח מהפכנית זו, הוא רואה בזאזן את לב הבודהיזם. יוצא מכך שהוא פחות או יותר טוען שאילו אנשים בני המערב של המאה ה-21 היו יושבים לתרגול זאזן - בתוך ההקשר החדש שהוא מציע לתרגול - הם היו לא רק מוצאים מנוחה לנפשם ושחרור מסבל, אלא גם מוצאים דרך קיום חדשה, חלון חדש של הזדמנויות שדרכו תוכל הרוח המערבית לחמוק למימד חדש של מציאות.

וואו! ומצד שני, כך הוספתי והרהרתי לעצמי, זה לא נשמע משכנע במיוחד. באיזה אופן בדיוק יכול התרגול הקלאסי של "רק לשבת" לשנות את פני החברה המערבית? כיצד יכול תרגול של מדיטציה להוות תשתית לדרך קיום חדשה? הנחתי את הספר בצד ולא שאלתי יותר שאלות, ויום אחד ירד האסימון.


זן מאסטר גודו וואפו נישיג'ימה


	להשתתף באמת


	הסוד טמון, קודם כל, בעיניים הפקוחות. זאזן הוא מדיטציה בעיניים פקוחות. עכשיו, מהמקום שממנו באתי - מהסביבה הרוחנית המוכרת לי - נהוג לראות מדיטציה כישיבה בעיניים עצומות. הדבר עשוי להישמע טריוויאלי, אך בהדרגה תפשתי שמדובר כאן בפילוסופיה אחרת לגמרי. העובדה שמרבית המדיטציות מתקיימות בעיניים עצומות מקפלת בחובה פילוסופיה, ולא רק טכניקה. לא ניתן להפריד באמת טכניקות מפילוסופיות החיים שעומדות מאחוריהן. אם כן, מהי הפילוסופיה של מדיטציה בעיניים עצומות? פשוט מאוד: האמת מתגלה בכניסה פנימה. כולנו שמענו לאורך מסענו הרוחני את המושג "להיכנס פנימה", וכיום ברור לי שזו היתה ההסתייגות הבסיסית שלי ממדיטציה. באופן אישי, התרגול הרוחני שלי מעולם לא עסק במציאת האמת שבפנים אלא להפך: בהתפרצות שלי מתוך המרכז הפנימי הדמיוני כלפי חוץ, כלפי עולם שהיה הרבה יותר אמיתי מכל הפרשנויות והתפישות שהיו לי ביחס אליו. כאשר אני נסוג פנימה, כרוכה בכך פילוסופיית חיים שלמה. במובנים רבים, אני שואף למצוא את ה"עצמי" שבפנים ולזנוח את "עולם האשליה" שבחוץ. לעומת זאת, כאשר אני נותר עם עיניים פקוחות, כרוכה בכך פילוסופיה הפוכה: אני שואף לזנוח את ה"עצמי" הדמיוני, את ה"פנים" שלי, ולצאת סוף סוף אל העולם האמיתי, אל היקום האחד והיחיד שבאמת ישנו. לכן בזאזן יש אמירה עמוקה: זוהי האמירה שרוחניות אמיתית היא לא הכניסה פנימה כי אם היציאה לגמרי החוצה. זוהי האמירה שברוחניות אמיתית אנו סוף סוף נעשים מעורבים לחלוטין - במאת האחוזים שלנו - בתהליך החיים, והישיבה הפשוטה הזאת למדיטציית הזאזן היא האקט הראשון של הבעת נכונות מצדנו להשתתף. להשתתף באמת.


	להישפך החוצה


	בעידן ובחברה כמו שלנו, אנו זקוקים נואשות לתפישות רוחניות מן הסוג הזה. מדוע? מכיוון שאין זה הגיוני שבתרבות המערבית של המאה ה-21 אנו נשאף להתמסר לעצמי המופשט שלנו, בנפרד מן היקום המתפשט והמתפתח. אין זה הגיוני שהמדיטציה ודרך החיים שלנו יהיו עד כדי כך נפרדות. מניסיוני, מה שקורה בדרך כלל הוא שאנו עשויים לחוות חוויות עזות בעיניים עצומות, להתנסות בעצמיות טהורה ובדממה ובשחרור, אך אז אנו שבים ופוקחים עיניים, והפער בין העולם המתהווה-תמידית שלנו לבין אקט המדיטציה הוא תהומי. לכן אנו זקוקים לתרגולים רוחניים אשר ממקמים אותנו בדיוק באמצע. תרגולים רוחניים כאלה יפשרו ויגשרו בין הצורך במציאת איזון מושלם בתוך עצמנו לבין דרישת החיים הנוכחיים להשתתף בהם בטוטאליות ולהשתנות יחד איתם, ללא הרף ולנצח נצחים. זוהי בדיוק הסיבה שפרשתי כאן לפני כמה שבועות תיאור נלהב של טכניקת "תקשורת מוארת" או "שיחות של טרנספורמציה". אני מאמין בכל לבי שהתרגול הרוחני כבר לא אמור להיות נפרד מהחיים עצמם. הוא אפילו לא אמור ליצור תשתית לחיים. הוא אמור להיות פעולה נוספת בתוך החיים עצמם. הוא אמור לשבור את קו הגבול המפריד בינינו - בין הפנימיות שלנו - לבין התנסות החיים, ובכך לגרום לנו ממש להישפך החוצה, להיות נוכחים במלואנו ולהיענות בכל לבנו לאתגרים החדשים שצצים מכל עבר. זאזן הוא בדיוק מדיטציה מהסוג הזה. מכל המדיטציות, זאזן הוא שמאפשר לנו להפוך לחלק מנהר החיים עצמו. הוא מאחד אותנו עם החיים, בכך שהוא מראה לנו שאין הבדל בין ה"עצמי האמיתי" שלנו לבין המציאות כמות שהיא. העובדה שאנו נותרים בעיניים פקוחות מטבעה ממקמת אותנו באמצע - בין הוויה לבין חיים, בין רוח לבין חומר. לפי נישיג'ימה, זהו האיזון הנדרש לנו כעת: לא אידיאליזם מוגזם ולא מטריאליזם מוגזם, אלא ריאליזם, שכינה במציאות עצמה, קיום מאוזן המאפשר לנו שותפות מלאה עם היקום המתהווה. כפי שהוא כותב ב"לפגוש את הדרקון האמיתי": "העולם משתנה מרגע לרגע, ואנו חלק מאותו עולם שנמצא בהשתנות תמידית. אל לנו להתרווח בכיסאותינו הנוחים ולהשקיף על מאמציהם הכנים של בני האדם כאילו זהו סרט קומי או מחזה. עלינו להיכנס אל תוך זרם החיים. עלינו לזרום עם היקום המשתנה שאנחנו חלק ממנו. לזרום עם היקום המשתנה משמע לזרום עם היקום בכל רגע ורגע, כלומר לעמוד בקצב השינויים המתמידים בנסיבות חיינו. כשאנחנו מתאמנים בזאזן, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו זורמים עם היקום בצורה ישירה, כאן ועכשיו. החיים בשלווה וביושר מרגע לרגע הם החיים הטובים ביותר עבורנו, החיים הטבעיים שלנו, ומאמצינו לחיות חיים כאלה הם מאמצינו הטבעיים: הם נובעים ממצבנו הטבעי מעצם היותנו בני אדם".


	מאה אחוז אנרגיית פעולה


	השאלה היא עד כמה רחב ההקשר שבתוכו אנו עושים זאזן. ואני מדגיש את המילה "עושים", מפני שגם אם במהותו זאזן הוא "רק להיות" (או "רק לשבת"), בפועל זאזן הוא פעולה. למעשה, הוא הפעולה שמאחדת רוח וחומר. הוא הפעולה שמלכדת את שני העולמות ומראה לנו שבאמת יש רק עולם אחד. מצד אחד, ישנו העולם הפנימי-האידיאליסטי המתבטא במחשבות וברגשות, ומצד שני, ישנו העולם החיצוני-המטריאליסטי המתבטא בגופנו. נישיג'ימה מנחה אותנו שבמהלך הישיבה נחזור ונזכיר לעצמנו שלא התיישבנו כדי לחשוב אלא כדי לפעול, לפעול בכך שאנחנו רק יושבים. כך אנו נוטשים את העולם האידיאליסטי. בו בזמן אנו מתיישבים בתנוחה נוחה ולא זזים ככל האפשר במהלך המדיטציה, וכך אנו נוטשים גם את הגוף - את העולם המטריאליסטי. במצב זה אנו מתמקמים בין שני העולמות, מאזנים אותם ולבסוף מלכדים אותם אל תוך עולם אחד ויחיד, שהוא המציאות, החיים והיקום האמיתי. זהו ההישג: אנו הופכים למאה אחוז אנרגיית פעולה, בזמן שמאה אחוז אנרגיית הפעולה הם גם מאה אחוז אנרגיית נוכחות טהורה. כך אנו מטפחים את היכולת לפעול במאה אחוז הווייתנו, במקום לחשוב. בכך שאנו פשוט יושבים בעיניים פקוחות, אנו פותחים את עצמנו לחלוטין לעולם. העולם כולו פולש אל תוכנו ומכוונן אותנו אליו. הוא ממקם אותנו בזמן האמיתי ובפעולה טהורה, ומאפשר לנו לגלות שהוא-הוא ביתנו האמיתי. כך, במקום למצוא את עצמנו אנו מגלים לפתע שהפכנו למדיטציה של היקום עצמו.