 |
 |
|
|
| הרפתקאות שיווה בעולם היחסי |
|
| ממשיכים בדיון על הקשר בין הארה ומוסר. תומר פרסיקו בודק האם אלוהים אכן משחק בקוביות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
9/3/2005 20:16 |
|
|
|
|
|
|
|
בדיונים הנוגעים לקשר, או חוסר הקשר, שבין המוחלט והיחסי קיימת נטייה עיקשת לבלבל ולהתבלבל. עד כדי כך קשה לדייק בהבחנה בין הרמות השונות של המציאות שלא רק בני תמותה פשוטים כמונו נכשלים בכך, אלא גם האלים עצמם. הנה ציטוט מתוך טקסט הינדי מסורתי המספר על נראדה, החכם האגדי ששימש עד למשחק קוביות שהתנהל בין אחד מאושיות פנתיאון האלים ההינדי, שיווה לבין זוגתו פרוואטי, ובו מהמר שיווה על אוצרותיו היקרים ביותר.
"... במהרה שיווה ופרווטי נשבו במשחק לחלוטין... פרוואטי החלה לשחק בתכסיסים, והוא גם כן. תחילה הוא ניצח אותה, והיא, מרוגזת, נאלצה להיפרד משתי אבני חן שבשערה. שיווה, שראה שככל שהיא מתעצבנת יותר היא נהיית יותר ויותר יפה, המשיך לשחק. היא שאלה אותו על מה הוא מוכן להמר, והוא השיב לה: בשבילך, יקירתי, אהיה מוכן לסכן את חרמש הירח הזה, את השרשרת הזו ושני
עגילים. הם שבו לשחק, שניהם מיומנים ביותר במשחק הקוביה. הפעם פרוואטי ניצחה ודרשה ששיווה ימסור את הדברים שהימר עליהם. שיווה רק חייך ואמר דבר נכון: לא באמת נוצחתי על ידך, יקירה; התבונני בדברים מן הזווית הנכונה: אף יצור חי לא יכול לנצח אותי. אל לך לדבר ככה. שחקי בקוביות כמה שתחפצי ? אני תמיד אנצח.
"פרוואטי ענתה: ניצחתי אותך. אין בזה שום דבר מפתיע. היא לקחה את ידו ואמרה שוב: אין שום ספק, אתה הפסדת. אתה פשוט לא מבין את זה.
"... נראדה, ששמע את דבריהם, התפרץ: את מדברת שטויות, הוא אמר לאלה, הרי מדובר באדונו העליון של היקום ומהות קיומו הפנימית; בלתי-מנוצח, ללא-דמות, בעל צורה ומעבר לצורה. איך תוכלי לנצח אותו? את לא מכירה את שיווה, שכן את בסך הכל אשה" (מתוך הספר God Inside Out: Siva?s game of dice, מאת דון הנדלמן ודוד שולמן).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כשל לוגי חמקמק
|
|
|
 |
|
|
|
מה מתרחש כאן? שיווה, שבימים כתיקונם אכן מהווה את המוחלט שאין בלתו, נכנס אל עולם התופעות היחסי, והחל לשחק עם אשתו, שהיא בעצם חציו השני, במשחק קוביות (משחק הוא העיסוק היחיד שיכול אלוהים לקחת ברצינות). כל עוד הוא זוכה, אין לו בעיה להיטמא במציאות היומיומית, אבל כשידה של פרוואטי על העליונה, שיווה נזכר פתאום שאי אפשר לנצח אותו, שהרי הוא המוחלט בכבודו ובעצמו, וברור שאת הקיום כולו לא ניתן לנצח (רק מי שמאוהב חושב שכן).
הכשל הלוגי כאן חמקמק: האם זה נכון ששיווה הוא האבסולוט, המוחלט? ודאי. אלא שכל שימוש באמת הזו כדי להצדיק (או להסביר) כל דבר בעולם היחסי הוא הטעות הגדולה שעושים הוא ובן חסותו נראדה. המישור המוחלט - זה הרי כל העניין - לא יכול לתפקד כעוד גורם, בין גורמים אחרים, במישור היחסי. האם זה נכון שכל אחד מאיתנו הוא האבסולוט? ודאי. אבל בדיוק באותו אופן להסיק מכך באופן חד משמעי מסקנות כלשהן, אופרטיביות או ערכיות, זוהי טעות. אם שיווה התחיל משחק בעולם היחסי, הרי שכללי העולם הזה חלים עליו, כלומר על שיווה בדמותו היחסית, במלואם. זה אכן נכון שבדמותו כאחדות המוחלטת של הקיום הוא לא יכול להפסיד, אך אבוי: במישור הזה גם לשחק הוא לא יכול. רק במישור היחסי יש לחוקי המשחק משמעות, ובדיוק משום כך גם יש להם תוקף. במוחלט אכן הכל נשאר כפי שהוא, ובדיוק משום כך גם אין שם מה לעשות. כדי להשיב לו כגמולו היתה יכולה פרוואטי לומר: אדרבא, נכון שאתה בלתי מנוצח משום שאתה המוחלט, בדיוק באותו אופן הבא לי כעת את תכשיטיך, ודע שבעומק העניינים, במישור האבסולוטי, הם עדיין ולנצח נצחים יהיו אצלך! (במיתוס פרוואטי לוקחת אותם בכוח ושיווה נעלב והולך להתבודד.)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היחסי הוא המוחלט והמוחלט הוא הוא היחסי
|
|
|
|
|
|
|
הערבוב הזה של מימדי הקיום יוצר חוסר הבנה בנוגע לעניינים רבים בחיים הרוחניים, החל מהמחשבה שאדם מואר בשלמות גם אמור לדעת הכל, ועד לתובנה הממולכדת שמכיוון ש"הכל אחד" גם "הכל מותר". אבל זה בדיוק מה שניסיתי להצביע עליו במאמרי הקודם: העובדה שלקיום מימד אחדותי לחלוטין לא "אומרת" שום דבר ספציפי לגבי המימד היחסי שלו. ההבנה בדבר האחדות שבבסיס המציאות מעלה עמדה קיומית ודתית, אבל כשלעצמה לא יכולה להכריע לכיוון מעשי כלשהו.
דווקא הערבוב בין הרמות הוא המסוכן, כאשר מתרצים חוסר אחריות בכך ש"ממילא רק ההווה קיים", או חושבים שאם "הכל קבוע מראש" אין טעם לקום בבוקר מהמיטה. אם מישהו לא מזמין כרטיסים לרכבת מפני שהוא "חי בהווה" הוא לא באמת חי בהווה, משום שהחיים בהווה כוללים הזמנת כרטיסים (כפי שהם כוללים כל דבר אחר). זוהי בדיוק היומרה להארה שאין לה כל בסיס, עליה מדבר אסף פדרמן בסוף מאמרו. באותו אופן ניתן לומר כי האינדיקציה המובהקת לכך שעוד לא השלמנו את התפתחותנו הרוחנית, היא אם אנחנו רצים עירומים ברחובות מפני ש"הכל אחד". לו היינו מבינים זאת לעומק, לא היה כל צורך "להוכיח" את זה (אם כי אולי עדיין היינו רצים עירומים - זה בכל זאת די נעים).
שוב אומר: אמת שניתן לצייר דפוס מסוים של התנהגות אצל אלו הנוגעים באותה אחדות, וברור שמגע שכזה משפיע, וטוב שכך, על החיים גם במישור היחסי. אבל אין שום הכרח שההשפעה תתכוון בצורה אחידה, ובוודאי שאי אפשר לנסח במערכת סגורה של חוקים התנהגות שנובעת מכך. בסופו של דבר, במישור היחסי אנחנו נשארים נתונים להשפעת הכוחות היחסיים שעיצבו אותנו, החל מהחינוך שקיבלנו מהורינו לפני שנים, ועד למכה שקיבלנו היום בבוקר בבוהן.
אבל די. כל הדיבורים על "רמות" ו"מישורים" העציבו אותי, וגם הם הרי מלכודת למאמין. כי הפלא הגדול הוא שהיחסי הוא המוחלט, והמוחלט הוא הוא היחסי, ובמקום שכזה נגמרות המילים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
