 |
 |
|
|
|
|
| האדם הנרקיסיסטי שבוי במבוך מראות אך דווקא שם יכולה להיפתח הדרך להארה. ניל מנוסי בוחן את הפוטנציאל הרוחני הגלום בפולחן ה"אני" המודרני. חלק שלישי ואחרון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניל מנוסי
13/3/2005 11:14 |
|
|
|
|
|
|
|
עד כה תיארנו את תרבות הנרקיסיזם כתהליך שלילי גרידא, גלישה במורד מדרון המובילה למצב ילדותי ואנוכי. אך תהיה זו טעות גסה להותיר את הדברים כך. למעשה, תרבות הנרקיסיזם היא לדעתי ביטוי להתעוררות חדשה וחשובה בהתפתחות התרבות, שלמרות ביטוייה הילדותיים טומנת בחובה הזדמנות פז
להתעלו?ת לקראת דרגה של בשלות רוחנית שהיא גבוהה מכפי שאי פעם הושגה. היא אינה מבטאת אותה בפועל, אך אם נשכיל לאתר את מקור הדחפים הפנימיים המניעים אותה, נמצא עצמנו נוגעים בחומר החי של רבדיו הרוחניים ביותר של האדם, כפי שאינו מתגלה לנו בשום תרבות עכשווית אחרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אובדן ה"על-מודע"
|
|
|
 |
|
|
|
"אני אפס" (בן ארצי)
פאוזה. מבט קצר אחורנית. ה"אני" המודרני הוא חדש מאוד, ובמבט היסטורי, יוצא דופן. מאז ומעולם תפסו מיסטיקנים את נפש האדם באופן בלתי נפרד מתורה רוחנית כללית, במסגרתה היא הצטיירה כמעין בניין רב קומות או סולם. סולם הנפש כולל קומות חייתיות, אותן נזהה היום בתור התת-מודע; אך בנוסף להן, הוא כולל גם קומות "מלאכיות", אותן ניתן לתאר כמעין "על-מודע" רוחני. הסולם מוביל מהגוף החומרי מעלה-מעלה למחוזות רוחניים על-אישיים, עד לאלוהים. ה"אני" הנודד על פני הסולם יכול להידרדר לקומות החייתיות, ויכול גם להתחבר אל הקומות המלאכיות, העל-מודע שלו. במצבו הנעלה ביותר, ה"אני" מחובר לגמרי לאלוהים. שאיפתם הגדולה ביותר של פילוסופים ומיסטיקנים היא להידמות לאל: להתקרב אליו באמצעות חיקויו.
בעידן המודרני והמדעי, כנראה בפעם הראשונה בתולדות התרבות, השתנתה כליל התמונה הזו. ההסתכלות המדעית תופשת את האלמנט החומרי של העולם כממשי יותר מאשר האלמנט הנפשי-רוחני, אם לא כממשות היחידה. החומר הוא המציאות האמיתית; התודעה היא תופעה שטחית המתהווה מתוך החומר, והיא הטו?וה לעצמה חלומות על רוח. תהליכים מנטליים, דתות, אמונות, רעיונות - את כל אלה נשאף היום להסביר כתוצר של תהליכים חומריים, במוח, בהיסטוריה ובטבע. רוב הזרמים בפסיכולוגיה המודרנית מאתרים גם הם מבנים היררכיים בנפש. אך סולמות הנפש המודרניים כוללים רק את הקומות החייתיות; האמונה בקומות "המלאכיות" התפוררה. עבור פרויד, שמבית מדרשו צמחו כל ענפי הפסיכולוגיה, לא היו אותן קומות רוחניות אלא אשליה, השלכה שעשה המוח האנושי המתכחש לשפלותו. אין על-מודע אלא רק תת-מודע: האדם הוא בעיקר חיה אנוכית ומתאווה, ולכל היותר עולה בידיו לפתח חוש צנוע לאחריות מוסרית. אל לו לשאוף ליותר.
תוצאות גדימתו של סולם הנפש היו עצומות: היא הביאה לחשדנות חדשה בתולדות האדם ביחס ליכולתנו לחרוג מתחום עצמנו ולצמוח לקראת משהו יותר גבוה. אך לאחר שדוכאה במשך מאות שנות אתיאיזם, התשוקה להתעלו?ת רוחנית מתפרצת כעת ומפעמת מחדש בקרבה של המודרניות. מסתבר שלא רק את התת-מודע החייתי אפשר להדחיק; גם את העל-מודע האלוהי אפשר. התוצאה זהה: מה שמודחק, סופו להתפרץ.
ההתפרצות באה בדמותה של התנועה הרומנטית וחזון "השיבה אל הטבע". בראשיתה היתה הרומנטיקה תנועה דתית שעוד הבחינה בין האל הרוחני לטבע הגשמי, ופשוט ראתה את הטבע כיצירתו המושלמת של האל. אך אצל הרומנטיקה החילונית שצמחה ממנה - בין השאר בגלל המדע המטריאליסטי שהחל להשפיע עליה - כבר לא היה אלוהים. הקומות הרוחניות נעדרו מעולמה, ובמקומם, נעשתה האלהה של קומות החומריות. הטבע עצמו נהיה לאלוהים החדש. בקריאתה "לחזור לטבע", רוממה הרומנטיקה את המצב הילדותי והראשוני, הציגה אותו כאידיאל רוחני גבוה והבטיחה לאדם מעיינות בלתי נדלים של יצירתיות רוחנית בתוך תהומותיו היצריים. כלומר, הן המדע והן הרומנטיקה כפרו בקיומו של העל-מודע הגבוה והתרכזו רק בתת-מודע הנמוך; אך בזמן שהמדע התייחס אל התת-מודע, ובצדק, כמרתף משכנן של מפלצות הנפש, שיש לרסן ולדכא אותן, הרומנטיקה ניסתה להפוך את התת-מודע לעל-מודע, רקיע משכנם של מלאכי הנפש, שיש לתת להם דרור. לפי הרומנטיקה, דווקא הרבדים החייתיים הם הרבדים הרוחניים האבודים של הנפש. על מנת להתעלות רוחנית, יש לצלול מטה לתוכם.
הרומנטיקה היא שהולידה את פולחן האני המודרני, ובאמצעותה ניתן גם להבין את דמותו הכעורה. שכן, מה קורה כאשר מנסים לדבוק באל בעולם ללא אל? מה קורה כאשר מנסים לגעת בשמים בלב תרבות העושה כל שביכולתה להסתיר את השמים? כאשר הרגש הדתי מתפרץ מחדש בעידן אתיאיסטי כל כך, עידן שלא מספק את הכלים הנכונים לצמיחה רוחנית, שאפילו לא מאמין בקיומו של אל, הוא מנותב אל הדבר השני הכי טוב: התהום. הזינוק הגבוה אל על חייב להסתיים בצלילה הרסנית כלפי מטה. ה"אני" הצעיר של היום רוצה, יותר מתמיד, לצמוח רוחנית; אבל אין מי שינחה אותו. כל מאווייו דוחפים אותו לטפס אל השמים, אך התרבות העכשווית מציעה לו רק אפיקים אל האדמה. כתוצאה, העל-מודע קורס אל התת-מודע, הפנימי הופך לחיצוני, וסולם הנפש כולו מתמוטט ארצה.
מכאן תרבות הנרקיסיזם. מכאן התשוקה אל האין. והשאלה החשובה היא מהו, בעצם, האין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כחותם המתהפך
|
|
|
|
|
|
|
מטריד ככל שיהיה, דומה כי מנקודת מבטה של הפרשנות החדשה ביותר, תמציתו של ה"אני" היא זו: מסתורי, לא יתואר, בלתי מוגדר, בלתי מוגבל, יצירתי, נודע רק על פי מעשיו; בקיצור, כמו אלוהים, שה"אני" הוא השתקפותו הכופרת (אלן בלום)
הסבר מעמיק לתהליכים העוברים על האני המודרני ניתן למצוא בתורת הסוד היהודית, הקבלה, כפי שהיא מבוארת בכתבי החסידות. בזמן שחוכמת הקבלה היא עתיקת יומין, תנועת החסידות היא תנועה חדשה, שנולדה בידי הבעל שם טוב במאה ה-18, בד בבד עם התנועות שעיצבו את המודרניות כמו הנאורות והרומנטיקה. אנשי דת ראו במודרניות - שהאליהה את האדם וניסתה להציבו כממלא מקומו של האל - תנועת כפירה ומרד בבורא, שיש לשלול אותה ולהתרחק ממנה. אך החסידות ביקשה לעשות מהלך מורכב יותר: היא ניסתה להשתמש בחוכמת הקבלה העתיקה על מנת להסביר את המהפכות המודרניות, ויתרה מכך - לאתר את שורשן האלוהי ולהצמיח ממנו גירסה מתוקנת שלהן. לפי הקבלה כל דבר בעולם, בעצם קיומו, יונק את כוחו וקיומו משורש נסתר אצל בורא העולם, ולכן קיים בו ניצוץ קדוש, גם אם ניצוץ זה קבור ומוסתר תחת קליפות חיצוניות. מנקודת מבט זו, פירשה החסידות את המודרניות באופן אחר: אמנם תנועת מרד, יוהרה וכפירה, אולם אחת המגלה את הניצוץ הנעלה ביותר הקיים באדם, הניצוץ האלוהי המפעם בו והמקשרו באופן ישיר ובלתי אמצעי עם הבורא.
מונח קבלי חשוב יכול לסייע לנו להמחיש את הדברים: "כ??חותם המתהפך". בקבלה מתואר היחס בין העולמות העליונים והאלוהיים לבין העולמות התחתונים והגשמיים כיחס של חותם ומטבע. המטבע הוא תוצר ישיר של החותם, הנברא בצלמו ובדמותו. עם זאת, הוא גם היפוכו המדויק, הנגטיב שלו. לכן דווקא העולמות הנמוכים והחשוכים ביותר הם התשליל הנאמן של העולמות הגבוהים ביותר. הדבר נכון גם לגבי סולם הנפש: התת-מודע הוא תשליל של העל-מודע, ולכן קומת הנפש הנמוכה ביותר דומה באופן מתעתע לקומה הגבוהה ביותר. הדמיון בין הקומות הנמוכות לגבוהות כה גדול, שאין דבר קל יותר מאשר לבלבל ביניהן.
ומהו השלב הנמוך ביותר בהתפתחות האדם? מצב זה איננו אלא אותו מצב רחמי, חומרי, ונרקיסיסטי בו עסקנו. אך לפי תמונת החותם והמטבע, הרי שמצב נמוך זה אינו אלא השיקוף הארצי המדויק ביותר של האלוהות עצמה - השלב הגבוה ביותר בהתפתחות האדם. התשוקה הילדותית לחזור לרחם ולהתמזג עם החומר היא אפוא החטאה של התשוקה הרוחנית להידמות לאל ולדבוק בו דרך התבטלות. שניהם, כך נדמה, הופכות את ה"אני" ל"אין", ולכן הקבלה מבחינה בין שני סוגי "אין": האין הנרקיסיסטי, הנמוך, הראשוני, אשר מיוצג בדימוי העובר ברחם; והאין האלוהי, הנשגב, הבלתי נתפש. ההבדל בין שני סוגי האין הוא, ששאיפה לאין הנמוך מביאה למחיקה של האישיות האינדיבידואלית (בין אם בחומר או ברוח) ולבריחה מהעולם, ואילו השאיפה לאין האלוהי דווקא בונה את האישיות האינדיבידואלית ומגלה לו את שליחותו בעולם. ניסיון להגיע אל האין האלוהי באמצעות קיצור דרך הוא המסיט את וקטור התנועה ומשקע את הנפש בתחליפים חיצוניים. בגללו מחמיצה הצמיחה והופכת לבריחה.
כעת ניתן להבין מדוע מאפייניה הראשיים של האישיות הנרקיסיסטית הם איכויות שתמיד מייחסים לאלוהים: הרצון להכיל את הכול, לאהוב את הכול, לנסות את הכול, להיות הכול. הנרקיסיסט אינו באמת משיג את מטרותיו כמובן, אך משאלתו המרכזית, השיבה אל הרחם, נובעת הישר מהגעגועים הנעלים ביותר שלו, והטבועים בנשמתו: התשוקה המיסטית לחקות את האל ולהידמות לו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אלוהים וטבע
|
|
|
|
|
|
|
ניקח למשל את משאלת השיבה לטבע, אותה פירשנו כרצון הנרקיסיסטי להתמזג עם ההוויה. אך ניתן גם לפרש את הרצון העומד מאחוריה מעט אחרת: זהו הרצון למגע ישיר, פנימי ובלתי אמצעי עם המציאות, ללא כל מסכים, סמלים או הגדרות חיצוניות, הנותרים תמיד זרים לנפש. השיבה לטבע היא הניסיון לחדול מ"לדבר על" ולהתחיל "לחיות את"; ומי יכחיש כי מדובר בניסיון אצילי להתקיים בכנות ויושר?
ואמנם, לפי הקבלה, הטבע הוא ביטוי של האלוהות; למעשה "אלהים" אפילושווה בגימטריא ל"הטבע". אך בניגוד לתפיסה הרווחת היום, אין פירוש הדבר שהטבע הוא מושלם, טוב ואידילי. מבין שמותיו הרבים של הבורא, השם "אלהים" מבטא את מידת הדין, החורצת משפטים, מגבילה ומענישה (במקורה, משמעות המילה אלהים היא פשוט "שופטים"). הכלים שמציע הטבע, לפי הקבלה, הם כלים שבורים, רסיסים חלקיים וחיצוניים של מציאות גבוהה יותר וטובה יותר, שהיא בעצם על-טבעית. לכן שיבה אל הטבע ואל ה'אני' הטבעי שלנו, אף שלעתים קרובות היא נדמית כתנועה מהחיצוני אל הפנימי והמנוכר אל האותנטי, מתגלה בסופו של דבר כבוגדנית. היא אינה שיבה אל ביתנו האמיתי, אלא להפך - יציאה לגלות בתוך מבוך מראות של דימויים חיצוניים.
אבל אם בטבע מוטבע חותמם של העליונים, חותמו של הבורא עצמו, הרי שנסיונות השיבה אינם ראויים לגנאי כלל. נהפוך הוא: הם בוקעים מהרובד הגבוה ביותר של הנשמה, המבקש להתייחד עם מקורו האינסופי. כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא להעתיק את המבט מההשתקפות החיצונית למושא הפנימי והאמיתי. דרגה גבוהה זו מבוטאת לפי הקבלה באמצעות שמו הגבוה יותר של הבורא, ממנו משתלשל השם אלהים: הכוונה היא כמובן לשם המפורש, שם הויה, הידוע בקיצורו ה'. שם זה מבטא את ההויה כולה, הגדולה לאין שיעור מהטבע הנגלה לנו (כולל הטבע הרוחני), והוא משקף את המידה הגבוהה ממידת הדין, מידת הרחמים. ומידה זו כשמה כן היא: כרחם גדול היא עוטפת את הבריות כולן ומשיבה אותן למקומן האמיתי. הויה נעלית זו היא הבית האמיתי שלנו, שהטבע הוא רק מראה שבורה שלו. היא הרחם המקורי, שהתחליפים האנושיים מנסים לחקות. בדרגת חיבור זו עם הבורא מושגת השלמות, העצמיות, האמיתיות והטוהר, שהחוזרים אל הטבע מחפשים, אך אינם באמת משיגים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא פריקת סמכויות אלא כינון סמכויות ראויות
|
|
|
|
|
|
|
אך המסר המשמעותי ביותר של הקבלה והחסידות הוא לגבי האופן בו ניתן לבצע את העתקת המבט הזו, את ההתפכחות מאשליית שלמותו של הטבע לטובת השלמות הרוחנית האמיתית יותר. אם הטבע משתלשל ממידת הדין, הרי שרק בכוחה של מידת הדין להתגבר עליו. פריקת הסמכויות, ניפוץ הטבואים, הכפירה בחוקים - כל אלו הם נסיונות מובנים להיפטר ממבני חשיבה ושליטה חיצוניים ולהגיע למגע פנימי, טבעי וישיר עם הדברים; אך כאשר מסתפקים בהם, גולשים למציאות גולמית, מופשטת, ובסופו של דבר ריקה. הדרך לבלום את ההיבלעות בטבע היא קודם כל להפסיק ולהתכחש אליו, להפסיק לנסות ולחיות ללא מידת הדין שהוא כל הזמן טורח להזכיר לנו אותה. במילים אחרות, על מנת להימנע מהטביעה האובדנית בתוך הטבע יש להיעתר לתביעה של הטבע להציב לנו גבולות. לא כפירה בחוקים, אלא חקיקת חוקים נכונים; לא ניפוץ טאבואים, אלא שימור טאבואים טובים; לא פריקת סמכויות, אלא כינון סמכויות ראויות - כאלו המשרתות את הכפוף להן ולא את עצמן.
הניסיון העכשווי לממש את הניצוץ האלוהי שבאדם נוקט בדרך קיצור מהירה, המנסה להשיג חוויית רחם ועוקפת את העבודה העצמית על ריסון האני הנמוך, הנעשית דווקא באמצעות חוקים וגבולות. בהפוך על הפוך, הוא מסתיים באני מוגבל מאין כמוהו, המציית לחוקי הטבע הנוקשים ביותר. דרך פורה יותר נפתחת עם הנכונות להודות בעובדה, שהרבדים הנמוכים והטבעיים של האני פועלים תמיד במסגרת חוקים וגבולות, ולכן אין טעם לנסות לברוח מהם. במקום זאת, עדיף דווקא לתור אחר מערכת החוקים והגבולות הטובה ביותר שניתן למצוא, לא על מנת להדחיק חלילה את נטיות הלב הטבעיות, אלא על מנת לדחוק בהן להרפות ממושאי חשקם החיצוניים ולתור אחר מושאים פנימיים וגבוהים יותר. רק מסגרת כזו, שאינה מייפה את הטבע אלא מכירה בטבעו האמיתי והקשה, היא היכולה לבלום את בריחתו של האני לרחמים מדומים ומרדימים, ולעורר אותו לשוב אל מידת הרחמים האלוהית, ואל עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ניל מנוסי לומד לקראת תואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים וכותב ומרצה בנושאי יהדות, תרבות ומחשבה.
המאמר פורסם לראשונה בארץ אחרת
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
