 |
/images/archive/gallery/273/681.jpg
 |
|
|
|
|
| כמו הרבה טקסטים רוחניים אחרים, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר. העוצמה בה הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא לפניכם: מניפסט אנונימי למחפש הרוחני של הזמן הזה. חלק ראשון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אנונימי
14/3/2005 15:53 |
|
|
|
|
|
|
|
כהמשך למסורת ארוכה של טקסטים העוסקים באדם וביחסי הגומלין בינו ובין הקדוש, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר (במקרה זה קסמי הדואר האלקטרוני החליפו את הרומנטיקה שבמציאת גווילים עתיקים במערה). אחרי התלבטות קצרה, הבהירות, הדיוק והעוצמה בהם הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא בשישה פרקים.
ראשית יש לדעת שהאדם נמצא בבעיה. שנית יש לחקור על מהות הבעיה. שלישית יש לראות שלמעשה אין בעיה.
האדם נמצא בבעיה. לא טוב לו. האדם אינו חש סיפוק בחייו. הוא שואף ליותר, למשהו אחר. הוא רוצה לפרוץ את גבולות חייו המוגבלים. הוא מרגיש כלוא, מדוכא. האדם חי את חייו שפוף. האדם חי תחת עול, כאילו נושא על גבו את משקל העולם. האדם נושא על גבו את משקלו הוא. הוא סוחב את עצמו. הוא אינו חי בגוף ראשון, הוא אינו חי במיידיות ובישירות, הוא חי תמיד בשביל משהו, למען מטרה מסוימת. הוא מפוצל: חלקו האחד עושה, וחלקו
השני מתקיים. חלקו האחד עובד בשביל שלחלקו השני יהיו חיים. הכל תוך לחץ, תחרותיות, מועקה, חוסר סיפוק. אין לו מנוחה. לעולם הוא דואג שמא לא עשה די למען עצמו. לעולם הוא מוטרד שלא הקדיש די מאמץ כדי לקדם את ענייניו. או שאולי עשה הרבה, אך נכשל בכל זאת. אולי אינו משתווה לאחרים. אולי אחרים טובים ממנו. האדם במרדף תמידי אחר האושר, מרוץ שאף פעם אינו מגיע לסיומו. האדם בסחרחורת ענקית, מסתובב ומסתובב, רודף אחרי צלליתו, לעולם לא מגיע ליעדו. לעולם לא שב לביתו. לעולם בדרך, לעולם אבוד בתווך. האדם נמצא בבעיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
...
|
|
|
 |
|
|
|
הגורם לבעיה הקיומית של האדם הוא המבנה המיוחד של ההכרה שלו. ההכרה היא החיים של האדם. דרכה הוא מודע לעולמו, ברשותה הוא חוקר את הסובב אותו. ההכרה היא עולמו, היא הוא עצמו, היא הכל בשבילו. לבעלי החיים ישנה הכרה, אך בהכרתו של האדם מימד נוסף, המייחד אותה. האדם מסוגל לחשוב. האדם מסוגל לחלק את המציאות שלו, לכנות את חלקיה בשמות, ליצור מושגים ולבנות בעזרתם שפה. לצורך העניין, נחלק את ההכרה לערות ושכל.
הערות היא מודעות טהורה. הערות היא האור הזורח בתוך ראשו של כל אחד מאתנו, היא השקיפות המבהיקה, הזוהרת, הרעננה, הטהורה, החדשה תמיד והחמקמקה כל כך, הרעבה לקלוט כל אשר נכנס לתחומה. הערות היא הכוח - כוח במובן אנרגיה, שכן היא להט ההוויה המזוכך; וכוח גם במובן אפשרות, שכן בחובה אינסוף ההלכות לכל חפץ ופעולה במעשה. לערות אין מבנה, אין צורה, אין גודל ואין אף תוכן. כל אלו משתנים בה על פי הרגע. לערות אין התחלה ואין סוף. היא נצחית, מעבר לזמן. הערות היא ריק נוצץ הסביל ביחס לכל מה שבא בתוכו, לבד מפעולה יחידה - אהבה. הערות אוהבת את כל אשר בה אליה ועליה. הערות היא בסיס כל הקיום, ואהבתה התמידית והנצחית היא הכוח המחזיק את היקום יחדיו. בהיותה חלק מהיקום, האהבה אינה ממנה, אלא דרכה. האהבה היא אפיון של האחד כולו, הבא לידי ביטוי שלם ונקי בערות.
מעל ולפני הערות, חוצץ בינה ובין העולם נמצא השכל. השכל הוא החלק החושב באדם. חושב באמצעות מילים, באמצעות מושגים. זה תפקידו. השכל הוא כמו כל חלק אחר בגוף האדם, וככזה יש לו תפקיד במאבק להישרדות האורגניזם האנושי. תפקידו של השכל הוא לארגן את המציאות. המציאות נקלטת דרך החושים כבליל עצום של צבעים, צלילים, טעמים, ריחות ותחושות. השכל הוא זה שמסדר אותן לפי ההגדרות שלו ומחלק אותן לסוגים ומינים הקבועים אצלו מראש. מינקות לומד האדם להגדיר לעצמו את עולמו. הוא לומד לסגור בגדר, בהגדרה, חלקים של המציאות האחת ובכך לעשות "דברים". כתינוק, האדם נחשף לעולם כאשר הוא ריק ממסגרות שבהן יוכל לסדר את מה שהוא חווה. כתינוק, האדם ניצב בפני המציאות בלי שום יכולת להכניס אותה לתוך מבני ידע מוכרים. לא רק שאין לו שמות בהם הוא יכול לכנות חלקים מהמציאות, גם אין למציאות בה הוא חי חלקים. השכל של האדם התינוק עדיין לא גיבש דפוסים מסוימים של עולמו לתוך שם אחד, עדיין לא יצר מושגים. התהליך הזה מתרחש במשך שנות חייו הראשונות של האדם, כאשר בתחילתו נבנים מושגים לדברים מוחשיים ומידיים, ובסופו מושגים מופשטים ומורכבים. האדם רוכש לעצמו תפריט גדול יותר ויותר של מושגים, כל אחד מהם מתייחס לחפץ או פעולה בעולם שסביבו, ובד בבד מתפתחת אצלו - מפני שלכל דבר יש שם נפרד - זיהוי של "עצמיות" הדברים, כלומר ההרגשה שכל דבר ודבר נפרד מסביבתו ומתקיים באיזשהו מובן באופן עצמאי לה. השכל לא עוצר בזה. הוא דואג לערוך את קטעי המציאות השונים, את המושגים, לפי סוגים ומינים, ולשים אותם מתחת לכותרות כלליות. כך נוצרות קבוצות שחבריהן דומים בתכונה מסוימת. עם הזמן הוא גם דואג להצמיד לכל חלק מהמציאות, לכל "דבר", ערך מסוים, היכול להתבסס על ניסיון האורגניזם או על מידע שקיבל. כך נוצר חפץ או פועל שהוא "טוב", חפץ או פועל שהוא "רע", וכן "יפה", "מכוער", "רצוי", "דחוי" ועוד ועוד. בסופו של דבר נבנות אצל האדם, על ידי השכל, תפיסות מכלילות של דפוסים התנהגותיים של חלקי העולם שלו. מטרת השכל, כאמור, היא שהאורגניזם ישרוד, ולכך הנחות מוקדמות על העתיד הן שימושיות מאוד. השכל בונה סיפורי תולדה של החלקים השונים של העולם כך שהאדם יוכל להניח איך יגיבו האחד עם השני ומה עומד להתרחש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
השכל, אם כן, מטביע את מושגיו על האחד ובכך מחלק אותו ועושה הרבה. המציאות הגולמית עוברת עיבוד תחת השכל ונעשית כפופה להגדרות שזה יצר. הגדרות אלו הן, כאמור, אלו שנוחות וטובות ביותר לשרידותו של האורגניזם. מרגע שנוצרו כל התבניות, המסגרות, ההגדרות, המכלאות האלו למציאות, מתקיים תהליך מתמיד של התאמת כל קלט חושי שמגיע לשכל, לתוכ?ן, לפני שהערות נחשפת אליו. כך רואה האדם את העולם על פי דרכו המיוחדת, שנקבעה לו על ידי התפתחותו. זו אינה דרך שרירותית לגמרי, שהרי דרך זו נקבעה בהתאם לצרכים ייחודיים של האורגניזם האנושי. האדם לא היה אדם אם לא קלט את העולם בדיוק כך - דבר זה מתחייב ממבנה גופו, ממבנה מוחו. צורה זו של הבנה של הקיום היא חלק מרכזי בהגדרתו של האדם. יחד עם זאת, זוהי רק דרך מסוימת לראות את האחד. אחת מתוך אינסוף, וככזו מוגבלת מאוד. כל הגדרה של המציאות, כל חלוקה שלה, כל תצוגה שכלית אודותיה מורכבת ככל שתהיה, אינה יכולה לתפוס ולהחזיק בדבר האמיתי. כי זו הגדרה: העתקה של המציאות, דגם של העולם, הצל של הדבר ולא הדבר עצמו. כל תיאור של העולם הוא רק אחד מתוך אינספור, כאשר האחרים, אף ששונים, נכונים באופן יחסי לא פחות. אך האדם נאחז בהגדרה שלו את המציאות ורואה בה את האמת האחת, הבלעדית.
האדם נוטה לחשוב שדרך ראייתו את העולם היא "האמת", כלומר שזהו באמת העולם. האדם מייחס למושגיו מוחשיות ואמיתות שאינן ראויות. כאילו לוקח את הגדרותיו יותר מדי ברצינות, משוכנע האדם שאותם מבנים מלאכותיים שיצר למען הבנתו את העולם השכל, הם-הם העולם. אין כל הכרה בכך שדרך הראייה שלו את העולם תלויה בשכלו המשוחד למען מטרתו, והינה מוגבלת. אין בו, באדם, הכרה עד כמה מוגבלת תפיסתו את המציאות. אין כאן כוונה לומר שמוגבלויות פיזיות של הגוף מונעות מן האדם לחוות את כל צורות יציאתו לפועל של העולם. מובן שאין האדם, משום מבנה עינו ומוחו הייחודי, יכול לקלוט את כל מגוון גלי האור האדיר על אורכיהם השונים, למשל. הכוונה היא להדגיש שגם אחרי קבלת הגבולות והמוגבלויות ההכרחיות בחווייתו של האדם את העולם, מפאת מבנהו הפיזיולוגי, נכנסת עוד אספקלריה בין הערות שלו לקלטי חושיו הטהורים, המגבילה כמסננן מיוחד את הרגשת המציאות על ידו. אספקלריה זו היא מושגי השכל, כאשר הם נתפשים כאמת המוחלטת. כאן נעוצה הבעיה. במקום להבין שהשכל פיתח כלים להבנת המציאות שהם שימושיים מאוד אך גם מוגבלים, נוטה האורגניזם האנושי לתפוס את המושגים שלו כאילו הם הדברים עצמם. האדם כופה את הגדרותיו על המציאות ורואה בהם את עולמו, חסר הבנה שזוהי רק צורה אחת לתאר את התוכן האינסופי. העולם נתפס כשווה למושג העולם שפיתח השכל. המציאות נאנסת להצטמצם לתוך הגדרת המציאות שנותן השכל. במקום שיהיה ברור לו שמושג מסוים הוא לא יותר מנתינת הגדרה לקובץ היבטים מוסכם של המציאות, תופס האדם את הדבר כזהה למושגו. אך המילה אינה הדבר. כך אין האדם רואה את סביבתו אלא חושב אותה. אין האדם מקבל את המציאות אלא רוצה אותה. אין האדם חווה את עולמו כפי שהוא אלא כפי שהוא "צריך להיות". אין האדם נותן לעצמו להרגיש בסבילות את מה שבא עליו. הוא פעיל ביחס לקלטי חושיו ועל כן משנה אותם. כך הוא מתנתק מהעולם. כך הוא מתנתק מהמציאות. כך הוא מתנתק מהחיים עצמם.
למה תופס האורגניזם האנושי את המושגים שפיתח בעצמו כמציאות האחת האמיתית? למה נתחי המציאות אותן גידר וסיווג, חילק לסוגים ומינים וכינה בשם נראים לאדם כ"דברים" קבועים ומוחלטים? למה התרחש האסון הזה, למה קרתה הנפילה הזו? אם יש חידה באשר לקיומו של האדם, לבד מהקיום עצמו, הרי היא זו. שאלה זו מבקשת למעשה את שורש בעיית הרוע בעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
המציאות זורמת ומשתנה תמיד. המציאות אינה אף פעם זהה לעצמה, לא בשני זמנים שונים ולא בשני מקומות שונים. היקום אינו אלא רצף של אירועים העולים ויורדים, קמים ונופלים, מגיעים ועוזבים. אין אף חלק ממנו, אין אף "דבר" שאינו משתנה. יותר מכך, אין אף דבר. כלומר אין "דבר" במובן של גרעין מרכזי ומוגדר שעל גבו מתבצעים השינויים. אין מהויות שמשמשות מצע לתכונות שמתחלפות. אין נקודות מתמצתות של משמעות שסביבן נבנה משהו כזה או אחר. ישנה, למעשה, רק התרחשות אחת, ישנו רק אירוע אחד שהוא היקום. כל חלוקה פנימית שלו היא שרירותית ומעמד החלקים הנוצרים הוא בגדר מוסכמה לכל היותר, ובשום אופן לא כזה של יש אמיתי. הכל פשוט קורה. האדם הוא זה אשר מבקש להפריד בשכלו את האירוע השלם להרבה אירועים מקוטעים. חלוקה זו אמיתית רק לגביו. כך אין זה נכון לומר "כל הדברים משתנים תמיד", מפני שאין באמת אף "דבר" שישתנה. אין איזשהו זרם של אירועים שקורה על או ל"דבר" מסוים. אין שום חפץ שחווה תלאות ותהפוכות. כך גם אי אפשר לומר, למשל, "השמים משתנים כל הזמן", מפני שאין "דבר" שהוא השמים. השמים הם רצף של אירועים שאינם קשורים ביניהם על ידי איזושהי מהות מרכזית המאחדת אותם. "השמים" הם השם בו השכל החליט לכלוא את רצף ההתרחשויות שמתרחשות בתבנית מסוימת. "השמים" הם המושג שיצר האדם כדי להגדיר דפוס מקרים בעלי אופי משותף של הקיום, ושמבחינתו מהווים "דבר". כך הם כל ה"דברים".
ה"דבר" היחיד שקיים כרקע לשינויים המתקיימים עליו הוא היש, שאין עוד מלבדו. המציאות הכוללת בתוכה את כל מכלול היקום/הכרה, שאין מחוץ לה מפני שאין לה חוץ, שהינה ההווה הבלעדי, שמהווה עצם אחד שקיים עצמו תמיד, מקיים עצמו ויקיים עצמו לנצח - היא האחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
