 |
/images/archive/gallery/276/177.jpg ארונצ'לה.
מתוך: impressions of south india  |
|
|
| "באתי לטרוף את ההר, וההר טרף אותי" |
|
| ליל ירח מלא. קצת לפני חצות. עומר יריב, ביחד עם עוד מאות אלפי מאמינים, יוצא להקיף את מרכז העולם, ההר הקדוש ארונצ'לה בדרום הודו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב, דרום הודו
20/3/2005 11:52 |
|
|
|
|
|
|
|
"אנו יושבים יחדיו, ההר ואני,
עד שרק ההר נשאר" (לי-פו)
ליל ירח מלא. קצת לפני חצות. אני יוצא יחף מהבית שבו אני חי בחודש האחרון והולך לכיוון הכביש הראשי. הדרך הכפרית הנטושה בדרך כלל בשעות כאלו מלאה עכשיו ברכבים שעומדים פגוש אל פגוש ולא יכולים להתקדם. בשדה הריק עשרות אוטובוסים חונים. אני מגיע לדרך הראשית, לוקח נשימה ונבלע בנחיל האנשים שהולך בה, אחד מתוך עשרות אלפים, טיפה בנהר חי. האירוע הוא פרדקשינה (Pradakshina), הקפה של ההר הקדוש
ארונצ'לה (Arunachala) בצפון טאמיל נאדו, דרום הודו. כארבעה עשר קילומטרים של הליכה עדיין לפני.
ביהדות מקובל לומר שירושלים היא מרכז העולם. לפיזיקאים לא ממש ברור היכן בדיוק מרכז העולם ואם יש דבר כזה בכלל. ההינדים, אלפי שנים לפני שבכלל נולדה המילה "פיזיקאי", קבעו את מרכז העולם - או לפחות העולם הרוחני של דרום הודו, בפסגה מוזרה למראה, ספק הר ספק גבעה, ששמה "ארונצ'לה", גבעת האש או גבעת השחר.
בתוך נהר האנשים אני מנסה ללכת בקצב איטי. רמאנה מהארשי, המורה הרוחני שהפך כמעט שם נרדף לארונצ'לה, אמר שאת הפרדקשינה צריך לעשות בקצב של אישה בהריון בחודש תשיעי, הנושאת על ראשה כד מים מלא. אני לא בטוח שהגעתי לקצב הזה, אבל אני שומר על חוק שדואג לכך שלא אלך מהר מדי: אני נותן לכולם לעקוף אותי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רמאנה מהארשי. קבע את מקום מושבו סמוך להר
|
|
|
 |
|
 |
|
הלינגם המקורי
|
|
|
 |
|
|
|
ההינדים מאמינים שארונצ'לה, ההר, הוא האל שיווה החזק והנערץ שבאלים ההינדים. או לפחות התגלמות באבן וחול של שיווה. בכל מקדש שמוקדש לאל שיווה ישנו בדרך כלל ייצוג של שיווה הנקרא לינגם, מעין איבר מין זכרי זקור. ההר, כך אומרת המסורת, הוא הלינגם המקורי. לא ייצוג של שיווה, אלא שיווה בכבודו ובעצמו. וכל זאת החל, מספרת המיתולוגיה ההינדית, כשבין שני אלים פרץ ריב.
ווישנו וברהמה, שני האלים שביחד עם שיווה מרכיבים את הטרימורטי, שילוש האלים החשוב ביותר בעיני ההינדים, שכחו פתאום את קיומו של שיווה, והחלו להתווכח מי מהם החזק ביותר. הריב ביניהם ארך שנים ארוכות, והדיו נשמעו ברחבי העולם כולו ואיימו לזעזע את האיזון העדין שבזכותו היקום מתקיים. עד שפתאום הופיע מולם עמוד אש ענק, שתחילתו וסופו לא נראו לעין. מתוך העמוד יצא קול שאמר כי מי מהם שיצליח למצוא את תחילתו או סופו של העמוד הוא החזק מבין השניים. שני האלים נענו לאתגר ויצאו לדרכם. וישנו ניסה למצוא את קצהו התחתון של העמוד, וברהמה את זה העליון. במשך שנים (כל דבר לקח שנים באותם ימים) טיפסו השניים לאורך העמוד, מבלי שמצאו את קצהו. וישנו הבין שמסתתרת תחבולה באתגר, התיישב במדיטציה וניסה להבין את המשמעות האמיתית שלו. הוא נזכר בשיווה והתפלל לעזרתו. ברהמה, לעומתו, מתוסכל מחוסר ההצלחה שלו וחושש מכך שווישנו יעמוד במשימה, חזר למקום שממנו התחיל הכל, נשא בידו פרח שמימי שמצא והכריז שהביא אותו מראשו של עמוד האש. וישנו, שהבין שרומה, התלונן על כך, ואז גילה עצמו עמוד האש כלא אחר מהתגלמות האש של שיווה. שיווה נזף בברהמה, העניש אותו על מעשה הרמייה והצהיר כך, פחות או יותר: "אני הוא שיווה. אני הוא ברהמן, המסתורין של היקום, ועל כן אטמן, המסתורין של היצורים החיים. אף אחד אינו יכול להגיע אלי בתוקף מאמציו הוא. אך אלו שנכנעים בלב שלם למרותי, להם אני אגלה את עצמי".
וישנו וברהמה, שהכירו בעליונותו של שיווה, ביקשו את סליחתו על ששכחו אותו וביקשו ממנו להישאר, בצורה זו או אחרת, על פני כדור הארץ כדי שיוכלו לעבוד אותו. לכך אמר: "אשאר כאן כארונצ'לה, גבעת האש, ובסתיו, כאשר הירח עולה באופק באותה השעה שהשמש שוקעת, תידלק אש ענק על פסגתי ותאיר למרחקים. לכל הרואה את האש ומודט עליה כמסמלת את ההארה והשחרור, אני אעניק את האמת הרמה מכל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שיווה לינגם
|
|
|
|
|
|
|
רק שירת מנטרות רחוקה
|
|
|
|
|
|
|
סיפור זה, לצד אגדות וסיפורים אחרים (על כך שבעבר היה עשוי ההר מאבנים טובות, שהחמישית העליונה שלו אינה שייכת לעולם זה, ושבתוכו החלול גרים בין השאר גם יצורים אלוהיים) העניק להר קדושה שמלווה אותו במשך אלפי שנים.
לאורך המסלול הכבוש פזורים אינספור מקדשים. רובם מקדשי שיווה, אך גם אלים אחרים מיוצגים כאן. אני עובר מול מחזה מדהים: פסל בינוני של ננדי, השור של שיווה ואל בזכות עצמו. הפסל המקורה באבן, שגובהו כמטר וחצי, מואר בלהבות מנורות פתיל בלבד, כולו מלא צללים ומסיתורין. בחורה צעירה, כבת עשרים, לבושה בסארי כחול ועדויית תכשיטים, מתכופפת אל ננדי, מקרבת את פיה וכף ידה אל אוזנו ולוחשת לו סוד. אולי מספרת לו משהו, אולי מבקשת בקשה. ידי נשלחת אל התיק, אך התנועה והמצלמה, מיותרות. אין סיכוי שאפריע את הקדושה הזו, שאפילו ההודים, אוהבי הדיבור, שכבר התמכרו טוטאלית לסלולריים, אינם מעיזים להפר. הדממה עוטפת מסביב, רק קולות לחש ושירת מנטרות רחוקה נשמעים. שום תמונה לא תצליח לתפוס את ההרגשה של האירוע הזה.
אני ממשיך ללכת. במרחק קצר מהפסל עומד אחד הדוכנים היותר מוזרים. מעין דמוי רובוט מוזר עם המון אורות מנצנצים ואוזניות המחוברות לבטנו. מסתבר שמדובר מכונת אסטרולוגיה מוסווית באפקטים מיוחדים של סרטי מדע בדיוני משנות החמישים. הלילה, בליל ירח מלא, הכל הולך.
הקפת ההר בלילות של ירח מלא היא אירוע בפני עצמו. בלילות אלו מתמלאת העיר ברבבות עולי רגל הבאים להקיף את ההר. אמנם הקפת ההר היא טקס שידוע כבר אלפי שנים, אך הסיבה לפופולריות של ההקפה בזמן ירח מלא, כך מספרים באזור, היא יוצאת דופן. אלא אם כן זוכרים שמדובר בהודו.
מסתבר שעד לפני כמה שנים, ההקפות בליל ירח מלא לא היו שונות בהרבה מההקפות בכל יום אחר, מעבר לעובדה שהיתה מגיעה כמות גדולה יותר של אנשים. ואז, ללא סיבה מיוחדת, פרסם זמר שהיה מאוד אהוב בדרום הודו שיר המספר ומהלל עד "כמה כיף להקיף את ההר בלילה של ירח מלא". לא היה דרוש הרבה מעבר לכך. שחקן קולנוע מפורסם מימן התקנת תאורת חשמל לאורך המסלול, והכל היה מוכן. כמויות האנשים שמגיעות מאז לעשות פרדקשינה בליל ירח מלא רק הולכות וגדלות. לאורך המסלול המקיף את ההר קמים בין לילה מאות דוכנים שונים ומשונים המציעים לעולי הרגל ממרכולתם. וההיצע מגוון, החל מדברי מאכל ושתייה, דרך תרופות, סרטים, ועד למנורות פלורסנט וכלי בית. בין הדוכנים מתיישבים האסטרולוגים, קוראי כף היד, מגידי עתידות ושאר ידעונים.
במקומות שנשארים פנויים מוצאים לעצמם מקום קבצנים וסאדהואים. הקבצנים באים מכל רחבי הסביבה הקרובה, והרחוקה, ביודעם שבלילה זה יש סיכוי רב לקבל נדבות מכובדות מעולי הרגל. הסאדהואים מסתדרים בקבוצות ומלווים את ההולכים בנגינה ובשירת מנטרות, תוך תקווה לקבל גם הם תרומות נדיבות. המקדשים נשארים פתוחים כל הלילה, על מנת לקלוט את זרם המבקרים העצום ולאפשר להם לעבוד את האלים השונים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יחף מנעליים, סיגריות, מצלמות ופלאפונים
|
|
|
|
|
|
|
מהמקום בו אני נמצא עכשיו אומרים שההר נראה כמו האל גאנש, בנו של שיווה בעל ראש הפיל, הפופולרי בזכות יכולתו להסיר מכשולים מדרכם של המאמינים. בחושך קשה לראות את הדמיון (והאמת שגם באור יום), אך לעשרות אלפי עולי הרגל, כמעט מאה אלף, הדמיון הזה מספיק על מנת לעצור ולהעניק כבוד לאל האהוב. בכל אחד מאינספור המקדשים שסובבים את ההר נעצרים עולי הרגל, כל אחד על פי אמונתו ואדיקותו, מבצעים טקס קצר ומקיפים אותם. הקפה בתוך הקפה בתוך הקפה, המסע נמשך לעבר נקודת הסיום, שהיא גם הנקודה בה התחילו אותו. במקדשים ה"שווים" במיוחד התור בכניסה מתארך ומתארך.
אני מגיע לעיר שבצידו השני של ההר. אם על טירוואנמלאי (Tiruvannamalai), העיר ממנה יצאתי, אפשר להגיד שהיא מנומנמת, העיר הזאת ממש בקומה. אבל לא הלילה. הלילה כולם ערים והחנויות פתוחות. אף סוחר שפוי לא יוותר על ההזדמנויות העסקיות ביום שבו מספר העוברים בעיר גדול פי כמה וכמה ממספר תושביה. הולכי הרגל שמסביבי ממשיכים לצעוד. חלקם חקלאים מכפרים קטנים, בלבוש פשוט. חלקם הגיעו מהערים הגדולות והמודרניות שבסביבה, בג'ינס ובמשקפי שמש. חלקם מקיפים את ההר בפעם הראשונה והאחרונה בחייהם. אחרים עושים זאת כל שנה, כל חודש, כל יום.
שיאה של העלייה לרגל לארונצ'לה מגיע בזמן הירח המלא של חודש נובמבר-דצמבר, אז מתרחש האירוע עליו דיבר שיווה, עלייתו של הירח במקביל לשקיעתה של השמש. בזמן זה נחגג הדיפאם (Deepam). הכהנים ההינדים מדליקים אבוקת ענק על פסגתו של ארונצ'לה, המאירה למשך עשרה ימים. לאורה של להבת הענק הנראית למרחקים מגיעים לאזור בין שלושה לשישה מיליון (!) עולי רגל. הפרדקשינה הופכת אז מזרזיף האנשים של ימי החול, ומזרם האנשים של ימי הירח המלא האחרים, לנהר גועש, מסה עצומה של אנשים המקיפה את ההר, נחיל עצום הפוסע בדממה יחסית, יחף מנעליים, סיגריות, מצלמות, ופלאפונים.
אני נסחף בזרם האנשים. השלטים מורים שבעוד שלושה קילומטר נגיע לטירוואנמלאי, אך למעשה הבתים הראשונים של העיר כבר צצים מסביב. בנקודה מסוימת מצטרפות לפסגת ההר עוד שתי פסגות קטנות. הצורה שנוצרת מזכירה את קלשונו הידוע של שיווה. רק במעט, אך עדיין רבים עוצרים למדיטציה, תפילה ומנוחה בנקודה זו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טקס אש סמוך למקדש
|
|
|
|
|
|
|
לימונים שלוקחים קרמה רעה
|
|
|
|
|
|
|
למרגלותיו של ההר הקדוש נבנה מקדש ענק, אחד הגדולים בהודו, ומסביבו קמה ועלתה העיר טירוואנמאלאי. סאדהואים, סגפנים הודים לובשי כתום, הנמשכים לחיות בחסות ההר ומעטרים את רחובות העיר שלמרגלותיו באופן קבוע. על גבי ההר עצמו, במערות הפזורות בו, חיו בעבר לא מעט קדושים ומורים הודיים שסיפורי הניסים שביצעו ומילות החכמה שהשאירו אחריהם עדיין מהדהדים בזכרונם של המאמינים ההינדים. קשה לחשוב על קדוש או מורה, בוודאי מדרום הודו, שלא בילה חלק מזמנו, או לפחות ביקר, בארונצ'לה. טירוואנמלאי של זמננו היא עדיין מרכז רוחני שמושך אליו אנשים מכל רחבי העולם. האשראם של רמאנה מהארשי משמש כיום כמרכז. מסביבו אשראמים למכביר, חלקם נפתחו בשנים האחרונות, עם עליית הפופולריות של העיר, ואחרים קיימים הרבה לפני שרמאנה עצמו הגיע למקום. מורים רוחניים רבים, בעיקר כאלו שמזוהים עם זרם האדוואיטה, נוהגים להגיע למקום לפחות פעם בשנה על מנת ללמד. אחוז גבוה מהזרים המגיעים לעיר באים לשהות חודשים, אם לא שנים, נמשכים להיצע הרוחני שהעיר משופעת בו.
התנועה ברחובות טירוואנמלאי משותקת כמעט לחלוטין. עם זאת, בכניסה לעיר עומדים נהגי הריקשה, מנסים מזלם בשכנוע הולכי הרגל העייפים לסיים את מסעם בנסיעה. עוד כשני קילומטר הלאה נמצא המקדש הגדול. בפתח המקדש מצטופפים אנשים רבים. זוהי נקודת ההתחלה והסיום של רוב עולי הרגל. הם מחכים לזריחה, אז ייפתחו שעריו של המקדש והם ייכנסו וישתתפו בטקס אחרון לכבודו של שיווה לפני שיעזבו בחזרה לביתם.
אני ממשיך ללכת ברחובות העיר, עובר את המקדש. זרם הולכי הרגל מתמעט. השעה כמעט ארבע בבוקר, ואלו שיוצאים לדרכם כעת יהיו נתונים לחסדי השמש בעוד שעות לא רבות. כמות הדוכנים ברחובות מתמעטת גם היא. בצד הרחוב אני רואה מקעקע יושב עם לקוחה ומקעקע את פנים זרועה. השלט שלצידו כתוב בטמילית, ולכן אינני מבין אותו. דבר אחד שכתוב בו אני מבין היטב: 3 רופי. 30 אגורות. אני לא מתעכב לברר מה בדיוק עולה 3 רופי. אין עוד הליכה רבה, ועצירה בשלב זה תגרור התמוטטות.
טירוואנמלאי חיה על חסדו של ההר ושל שיווה, וכל אדם בעיר מודע לכך היטב. ההליכה ברחובות העיר מדגישה את העירוב הבלתי נמנע בין קודש לחול. בין הכובס לחנות הפירות עומד מקדש עתיק יומין. ממול, המשאיות היוצאות מהעיר בימי חול מתעכבות ליד המקדש של האלה קאלי, שם הנהגים מבצעים לכבודה טקס. לימונים מונחים לפני כל אחד מגלגליהם וכשהם ממשיכים בדרכם הלימונים נמחצים תחת גלגליהם ולוקחים על עצמם את הקארמה הרעה של המשאית. אפילו הקבצנים שברחובות לא ישכחו למלמל, בעודם מבקשים כסף ואוכל, "ארונצ'לה, ארונצ'לה", כמבקשים להזכיר את קדושת המקום בזמן עבודתם. בכל בית בעיר ישנו לפחות חלון אחד שממנו ניתן להשקיף על ההר, ומראהו כאילו משמש רקע לכל פעולה וכל מחשבה בעיר, יהיה טבעה יומיומי או קדוש. נוכחותו של ההר בלתי נמנעת, וגם אלו שלא מתרגשים למראהו לראשונה מודים שלאט לאט קסמו מוצא דרך אל ליבם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ארונצ'לה באופק
|
|
|
|
|
|
|
הרקע הצבעוני לקיומי
|
|
|
|
|
|
|
אחד מאלו הוא הסופר הבריטי פול בראנטון (Paul Brunton) שעוד בשנות השלושים, כשהגיע לארונצ'לה במסע חיפוש רוחני, כתב על ההר (בתרגום חופשי): "אני עומד בדלת ומביט למעלה לגבעת האבוקה הקדושה - ארונצ'לה, ההר האדום הקדוש, כפי שמעדיפים המקומיים לקרוא לה. היא הפכה לרקע הצבעוני לקיומי. בכל מצב ובכל מקום אני צריך רק להרים את עיניי ממעשי הנוכחיים, בין אם אני אוכל, הולך, מדבר או בזמן מדיטציה. והנה היא שם, על צורתה המוזרה וראשה השטוח, מנגדי, בחלל הפתוח או מבעד לחלון. משום מה לא ניתן לברוח ממנה במקום זה, ומהקסם המוזר שהיא מטילה עלי...
"גבעה בודדה זו מחזיקה אותי שבוי בכוח עצום, למרות העובדה שכבר ראיתי גבעות אחרות, מושכות ויפות יותר לאין שיעור. פיסת הטבע המחוספסת הזו, על סלעיה האדומים הגסים שזרועים בחוסר סדר, זוהרים כמו אש דהויה באור השמש, יש לה אישיות חזקה המקרינה בבירור יראת כבוד".
התחנה הבאה היא האשראם של רמאנה מהארישי, שהגיע לכאן כנער אנונימי ולא עזב את האזור אף לא ליום אחד מאז, עד מותו. אני נכנס עייף, כואב. זוהי גם התחנה האחרונה. מכאן הדרך חזרה לבית ולמיטה קצרה יחסית. האשראם פתוח בשעה זו שבין הלילה לבוקר. שקט בו עכשיו אפילו יותר מתמיד. רמאנה, שאהב את ההר הקדוש יותר מכל, נהג להקיף אותו לעתים קרובות, ולקח לעצמו את הזמן. לפעמים היה יוצא להקפה ביום מסוים וחוזר רק ביום שלמחרת. הוא אהב גם לטייל על פני ההר, והכיר כל סנטימטר בו. לפני שאני עוזב את האשראם, להליכה המעטה שעוד נותרה לי, אני נזכר במשפט שכתב: "באתי לטרוף את ההר, וההר טרף אותי".
|
|
|
|
|
|
|  | | לורד שיווה. ציור על קיר אחד המקדשים סמוך לארונצ'לה
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
