 |
/images/archive/gallery/111/391.jpg אורי לוטן.
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
17/3/2005 19:25 |
|
|
|
|
|
|
|
ברגע שנכנסתי ראיתי שזו לא המסיבה שלי. המוזיקה היתה בלתי נסבלת, התאורה היתה לגמרי לא נכונה, גם בכך הבחנתי מיד, לא היו מספיק פינות אפלות לטעמי, ובעלת הבית, לינדה שמבו, נראתה כמו שיבוט של פנינה רוזנבלום, אפילו שהמילה שיבוט עדיין לא היתה קיימת. היא קיבלה את פני בחיוך אמריקני, שנראה כאילו הוצמד לפניה בדבק מגע, והתסרוקת שלה הסגירה את העמל הרב שהושקע בעיצובה.
"היי", קראה בקול כאילו זה עתה זכתה באוסקר להתלהבות מזויפת, "ומה חדש אצלך?", היא הדגישה את
אם יש משהו שאני שונא זה לחיצות יד רפות ו/או לחות. לחיצת יד היא דבר חשוב מדי, המגע הפיזי הראשוני, מין סוג של דיאגנוזה התחלתית המאפשר לשני הצדדים לעמוד זה על טיבו של זה. מי שלא יודע ללחוץ ידיים מוטב שימנע מכך בכלל.
איך הגעתי לשם? אסף גולדפינגר - יורד ישראלי מגל ההגירה הגדול הראשון של שנות השבעים, שכמו הרבה יורדים החל לפתח סימפטומים של חזרה בתשובה, גרר אותי למרות ההתנגדות הנואשת שהפגנתי. כבר מזמן אני חושד בו בניסיון להחזיר גם אותי בתשובה. איזו עוד סיבה יש לו לגרור אותי למסיבת ראש השנה בקליפורניה, אם לא להוכיח לי את קיומו של אלוהים וכל הנובע מכך?
גולדפינגר צלצל בבוקר ואמר שהיום, התשיעי לתשיעי, חוגגים יהודי אמריקה והעולם כולו את ראש השנה."נכון, באמת קראתי בעיתון", אמרתי.בהמשך השיחה, שהיתה רצופה בביטויים דוגמת ברוך השם ואשרינו שזכינו, התברר שיש מסיבה מצוינת באוניברסיטת סטנפורד, כלומר לא באוניברסיטה עצמה, אלא בפאלו-אלטו, העיר שבה מתגורר כל מי שקשור לאוניברסיטה. מכיוון שסטנפורד היא אחת האוניברסיטאות היקרות ביותר באמריקה, התנבא גולדפינגר, שבנוסף לשלושת המרכיבים החיוניים להצלחת כל מסיבה - המוזיקה הנכונה, הסמים הנכונים
והנשים הנכונות, יהיה גם מרכיב חשוב לא פחות - כסף. יש לו משיכה לנשים עשירות, שרק התגברה מאז החל לחזור בתשובה. מה שמוזר הוא שאיכשהו הן גם נמשכות אליו, ובסוף הוא תמיד מוצא את עצמו חי על חשבונה של אישה עשירה וטיפשה. אלי, לעומת זאת, נמשכות רק נשים עניות וחכמות. גולדפינגר גם הזכיר, כבדרך אגב, שהמסיבה קשורה איכשהו עם הקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו, ואורח הכבוד יהיה גדול סופרי ישראל, איימוס אז.
"זאת אומרת שלא יהיה מה לעשן", אמרתי."שטויות", אמר גולדפינגר, שלמרות נטיותיו הרוחניות החדשות לא ויתר על הבלי העולם הזה, "היית פעם במסיבה בקליפורניה בלי לעשן?"
"ומה עשיתי שמגיע לי לשמוע את איימוס אז?"
"אולי תלמד ממנו לכתוב כמו שצריך? לא הגיע הזמן שתתחבר קצת לשורשים שלך? ואולי בכלל תפגוש שם את נסיכת חלומותיך"?
הוא אמנם רק בשלבי ההתחלה, אבל כבר רכש לעצמו את המנהג הדתי המהולל לענות על כל שאלה בשלוש שאלות נוספות.
"הנסיכות שאני חולם עליהן לא מסתובבות במקומות כאלה", אמרתי, למרות שבעצם אין לי חלומות, כלומר יש לי כמו לשל יצור אנוש (לצורך העניין אני מרשה לעצמי לכלול אפילו את עצמי בקבוצת הריכוז הזו) אבל אני לא זוכר אותם.
"אז כנראה הגיע הזמן שתחליף את החלומות שלך", אמר גולדפינגר.
כמה דקות אחרי כן צלצלה אמא שלי מהארץ לאחל לי שנה טובה. זה כשלעצמו הצליח לקלקל לי את מעט מצב הרוח הטוב, שהמילה מסיבה בכל זאת עוררה בי. היא ביקשה שאצלצל לדודה סאלי לאחל לה שנה טובה. הסכמתי לאחר הבעת השתוממות על שהדודה הנ"ל -דווקא מהפחות טורדניות במשפחה - עדיין חיה. את שאר השיחה בילינו בדיבור על הנושא היחיד שאנחנו מדברים עליו בלי עכבות - אוכל. כן, אני אוכל מספיק. שנה טובה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
למרות הבטחתו המפורשת של גולדפינגר, צפיתי שקהל היעד יהיה מורכב לאו דווקא מאינטלקטואלים צפון -קליפורנים זחוחי דעת, אלא בעיקר מיורדים ישראלים במצב רוח ירוד במיוחד. ואכן, המשפטים העבריים שריחפו בחלל החדר הוכיחו לי שצדקתי. ראש השנה ויום העצמאות הם הימים הכי לא נוחים ללכת למסיבה של ישראלים באמריקה. בימים אלה נתקף היורד הממוצע במנה יתרה של רגשות אשמה וגעגועים למולדת, ונושא השיחה הדומיננטי באירועים האלה הוא סקס והמלחמה הבאה, בניגוד למסיבות קליפורניה רגילות, שבהן מדברים בעיקר על סקס ורעידת האדמה הבאה.
זה אחד ההבדלים העיקריים בין החיים תחת הכיבוש הישראלי והחיים סביב מפרץ סן פרנסיסקו. הטראומה הקולקטיבית שונה. יש עוד כמה דברים שלא משתנים במסיבות האלה. יחס עוין לסיגריות למשל. בין אם מדובר בסדנה לסקס בטוח לזוגות נשואים בלבד אצל פרופסור למדעי המדינה ואשתו הפסיכולוגית מאוניברסיטת ברקלי, או טחינת קוקאין שיגרתית בדופלקס-מול-המפרץ של יועצת-זוגיות רווקה בסן פרנסיסקו, אני נאלץ תמיד ליגלות למושבת המצורעים שעל המרפסת, יחד עם קומץ פליטי טבק אומללים כמוני. בתוך הבית, מיותר לציין, מעשנים רק מריחואנה. ואכן, למרות הרצאה שהיתה מענייינת להפליא (כמה קשה, אבל יפה, לחיות בארץ) החלה בשלב מסוים נהירה רצינית החוצה. הישראלים יצאו לעשן בפאטיו, האמריקנים ניגשו לחדש את הדרינקים שלהם.
הפאטיו היה בנוי מעץ אלון בלונדי, ומוקף עצי אקליפטוס מהסוג הצומח בכל בסיס צבאי בארץ, כאילו כדי להזכיר למעשנים הישראלים שזו בכל זאת מסיבת ראש השנה וגם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הם נמצאים במרחק יריקה וירטואלית משערי בקו"מ.
באופן עקרוני אני לא אוהב את ראש השנה. שלושים ושתיים שנים אני סוחב את הגלגול הזה על כתפיי ועדיין לא הצלחתי להבין בדיוק כמה זמן עובר בין שנה לשנה. כנראה שביליתי יותר מדי זמן בין ערלים ושיקסות הנוהגים לעסות טראסק מהדברים האלה בדצמבר, שהוא לדעתי זמן הרבה יותר מתאים מספטמבר. לא שיש לי משהו נגד הזמן היהודי, הוא בכל זאת ותיק יותר, אבל יש, לעומת זאת, לומר לזכותה של השנה הנוצרית, שהיא קצת יותר ארוכה, וזה לא הבדל של מה בכך. כבר שנים אני שם לב שככל שהשנים עוברות הן הולכות ומתקצרות וככל שהן מתקצרות הן גם מתחילות לאוץ כאילו מחכה גביע ניצחון לזו שתגיע ראשונה לשומקום, עד שבאזור גיל שלושים הן עוברות את מה שנקרא בעגה התעופתית קרוזינג ספיד - מהירות שיוט.
יש בזה משהו אירוני, כי "קרוזינג" בסלנג אמריקני זה גם לחפש סקס, מילה שאיבדה מעט מקסמה ברגע שטום קרוז נכנס לחיינו. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שכמו אספירין או שוקולד לבן, שלא לדבר על סקס אחרי הצהריים ועוד אלפי דברים אחרים, גם הזמן הוא כבר לא מה שהיה. פעם שנה היתה שנה, דקה היתה דקה, ואילו היום אי אפשר לסמוך אפילו על המושגים הבסיסיים ביותר שעליהם חונכנו. אני זוכר כמה זמן עבר בין שנה לשנה כשהייתי בבית ספר. נצח נצחים. ועוד היה ביניהן החופש הגדול, שהיה בעצם הוכחה מוקדמת לכך שיש אלוהים. היום, המהירות שבה השנים האלה מתחלפות היא פשוט סקנדל, מה גם שאין יותר חופש גדול. גם לא קטן, בעצם. עם כל הכבוד לעובדה שיצאתי לפנסיה בגיל עשרים וחמש, לפעמים קשה לי להשתחרר מההרגשה שמאז שהשתחררתי מבית הספר התיכון לא היה לי חופש של ממש, ואיכשהו זה מתקשר לעובדה שהפסקתי להאמין באלוהים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאז גליתי לסן פרנסיסקו, ראש השנה נופל עלי בתדירות שעדיין קשה לי להתרגל אליה. לא רק שחוגגים כאן גם את סילבסטר וגם את ראש השנה הסיני, עכשיו אני צריך לחגוג גם את ראש השנה היהודי. בשביל זה עזבתי את הארץ? פירוש הדבר, ששלוש פעמים אני פוער את פי בתדהמה ואומר לעצמי, שלא להאמין, אבל שליש או חצי מהשנה כבר עברו ועדיין לא הספקתי לעשות עשירית מכל מה שהבטחתי לעצמי בראש השנה האחרון. גם ימי הולדת אני לא חוגג. אני לא רואה כל סיבה לשמוח בתאריכים שמטרתם להזכיר לי שכבר הרבה יותר מאוחר ממה שחשבתי, מחשבה הגורמת לי לתחושת הבטן החלולה הזו, שאני חייב להספיק בחמש הדקות הבאות את כל מה שפספסתי בשלושים השנים האחרונות.
ואז ראיתי אותה. אשה גבוהה וקרירה בשמלה שחורה, עם סיגריה ביד. ברובד הפואטי הייתי אומר שהתאהבתי בה ממבט ראשון, למרות שאני יודע שחשמל באוויר או תשוקה ממבט ראשון הן קלישאות, שבכל מקרה לא מתאימות לגילי. ברובד הקליני אני נוטה לייחס את תחושותיי באותו רגע לפיגור האמוציונלי הכמעט בלתי ניתן לריפוי, שממנו אני סובל ובעטיו אני עובר בגיל המתקדם מה שהייתי אמור לעבור בגיל 16. במילים בוטות יותר: רציתי להיעלם איתה מאחורי אחד האקליפטוסים הקליפורניים ולזיין אותה.
היא עמדה ושוחחה עם מישהו שגבו היה מופנה אלי. מבט אחד הספיק לי לדעת שהיא ישראלית ולאו דווקא בגלל שעישנה. כמעט לא מאופרת. כמו שאני אוהב. נשות אמריקה נראות לפעמים כמו פרסומת מהלכת לבנטון. כבר בילדותי חשבתי, שעם כל הכבוד למולדת החופש והרוקנ'רול יש משהו לא אמיתי בנשים אמריקניות, אם לשפוט על פי הקולנוע שלהן (הנתיב התרבותי היחיד אל מחוץ לגטו הישראלי), שהתייחס ליחסי גברים-נשים בשקריות מוסכמת מראש, מציאות מעושה, שלא לומר מאוסה. לא הבנתי למה היא נחוצה בכלל. אולי משום שהעולם, כמו שאמר ג'ון לנון, מנוהל על ידי גברים שמנים בחליפות אפורות. עד היום אני פוגש אמריקניות שמשחקות את הדמות שהוטבעה עבורן לפני חמישים שנה על ידי גברים יהודים שמנים, פליטי מזרח אירופה, שבנו את הוליווד. ואולי היה משהו בארשת הרצינית שעל פניה, הבאסה הקיומית הישראלית, שאפילו שנים בניכר לא תמיד מוחקות מהפרצוף, או סתם משהו מוכר בנשמה, או חוסר פוזה. אני לא אומר, כמובן, שלישראלים אין פוזה. אבל כשאתה רואה אדם נטול פוזה, תופעה נדירה כשלעצמה, הסיכויים שהוא אמריקני הם קלושים למדי. בין הישראלים יש פה ושם אנשים א-פוזאים, אבל בין האמריקנים זה ממש נדיר. הם מחייכים, מתבדחים גם כשהם מתרסקים מכאבי נפש. כשאני מבואס, הדבר האחרון שיש לי זין בשבילו זה להעמיד פנים שהכל בסדר. זה יותר מתכונת אופי אישית. זה מאחרוני שרידיה של הישראליות האמיתית. האמריקנים יונקים את כשרון המשחק מאמהותיהן כוכבות אופרת הסבון האמריקנית הגדולה. אמנם, מי כמו האמהות היהודיות יודעות מהי דרמה טובה, אבל הישראלים עייפים, אין כוח לשחק, ולא פלא. למי שחייו מותנים בשגיונות של מוקדי הכוח בגיהנום שבו הוא חי, אין זמן להעמדות פנים.
ובכל זאת, היה משהו שהפריע לי. בכל פעם שהיא הזיזה את ידה השמאלית ראיתי זיק. טבעת נישואים! מבחינתי, הרומן בינינו נגמר בזה הרגע. עצור! גבול לפניך! פעם זו היתה הספציאליטה שלי. כשעדיין שפעתי אגו והורמונים צעירים חשבתי שאין דרך טובה יותר ליהנות משני העולמות מאשר רומן עם אישה נשואה. חופשי וקשור בעת ובעונה אחת. קומבינציה מושלמת בין הרצון להיות נאהב, והצורך העוד יותר חזק בעצמאות מוחלטת. כך הרגשתי הכי בטוח. העדפתי שבת זוגי תהיה מחויבת למישהו אחר, וברגע ששביב ההתלבטות הראשון הופיע, מי יותר חשוב לה, אני או הוא, נהגתי להימלט כל עוד נפשי בי. זה היה תפקיד שהרגשתי שאני חייב למלא - ללכת על הגבול הדק שבין פחדנות ועצמאות נואשת. בגלל זה מעולם לא התחתנתי, לפחות לא עד שפגשתי אותה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
הסתבר שטעיתי לאורך כל הדרך. היא לא היתה נשואה, היא לא היתה ישראלית אלא אמריקנית בשם פליציה, והבאסה הישראלית, שחשבתי שאני רואה על פניה, לא היתה אלא ביטוי לרצונה העז להסתלק משם כמה שיותר מהר, ובמקום לעשות זאת מאחורי אחד האקליפטוסים היא הציעה לעשות את זה אצלה בבית.
חמישה חודשים אחרי כן, בערב ראש השנה הסיני, התחתנו בנישואים אזרחיים למהדרין בעיריית סן פרנסיסקו, בפני שופטת שהקריאה לנו מפסוקיו של חליל ג'יבראן, מה שמוכיח שנבואותיו של גולדפינגר בכל זאת מתגשמות לפעמים, אם כי אסרתי עליו להשתמש בכך כהוכחה לקיומו של אלוהים.
ב"מרחק יריקה מבקו"ם" נכתב בשנת 95' ופורסם במוסף ספרים של מעריב בערב ראש השנה בשנת 2003.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
