 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על מציאות מודרכת ועל דמיון שהוא מציאות בפני עצמה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
20/3/2005 13:32 |
|
|
|
|
|
|
|
שנים שלא זכרתי את האריה של ניל וגם לא דיברתי עליו. היה מאוחר בלילה כשהתחלתי לכתוב את הסיפור הזה. התעייפתי. נתתי כותרת לסיפור הלא גמור והלכתי לישון. למחרת צלצלתי אל ניל. אבא שלו ענה לי. אבא של ניל, הוא אחי הצעיר. אימא של ניל היא אשתו. שניהם יקרים לי במידה שווה כאילו הם אחי ואחותי. ביקשתי מאבא של ניל שישאל את אימא של ניל, אם היא זוכרת בן כמה היה אז הילד, שהיום הוא בן 16.
אני לא מאמינה, שמעתי אותה אומרת, בדיוק היום דיברתי עם ניל על האריה שלו. יש סדר בכאוס של הזיכרונות המודחקים. יש סדר בדרך בה זיכרונות הפחד עולים על מגש החיים. יש סיבה איך מנה ראשונה, מלוחה בדרך כלל, שכבר שכחנו את טעמה, מתעקשת להופיע כמנה אחרונה מתוקה.
לכל אריה שהופיע אי אז בילדותינו, יש זכות קיום. פחד הוא פחד. אם לא פותרים אותו הוא תמיד ישוב אל חיינו ברגע הכי בלתי צפוי ויצחק לנו בפרצוף. פחד פתור, יחזור גם הוא. אבל יש להניח שאז אולי נצחק איתו ביחד. כי פחד פתור הוא כמו פיוס שאחרי מלחמה.
ניל היה בן שנתיים וחצי. אולי שלוש. הוא דיבר כמו גדול. היה לו אופי. רצונות, כאבים
ושמחות משלו. איש קטן עם תלתלים, עיני תכלת כמעט שקופות, שאלות על אלוהים בטרם זמן, ועיקשות חסרת פשרות. מוזר לדבר ככה על ילד קטן.
אבל היום, כשאני נתקלת בילדי העידן החדש, ובגילי המופלג מתחנפת לנערים בגילו של ניל היום, רק כדי שהם יעזרו לי לתפעל את הדיסק הצרוב עם הצילומים ששלח לי הילד הפרטי שלי, עומד בפיסוק מעל שלוש קשתות שנופלות בעמק לא מוכר לי בברזיל הצבעונית, ופתאום, צחוק פרוע יוצא ממני מרוב שמחה כשאני רואה על המסך את האושר שמרוח לילד הגדול שלי על הפרצוף, אני שוב ושוב מבינה, איך לניל הקטן היה אריה אמיתי בחדר, וכמה חשוב להבין שפחד דמיוני בגיל מסוים יכול להיות אמיתי ממש, ושבגיל אחר פנטזיה יכולה להפוך למציאות. הכל תלוי במשקפיים שבהם אנחנו בוחרים לבחור גבולות או לאבד אותם. להבין ולקבל את הרצוי והמצוי וגם את הפער ביניהם. לחיות את הקיים כמו גשר בין מה שהיה לבין מה שעוד יהיה. להסס או להחליט. להחזיק או להרפות. להתחשב או להתחשבן. הכל מותר והכל אפשרי. אבל הבחירה החופשית היא זכות אמיתית ברגע בו אנחנו מודים שהיא קיימת ומאותו רגע מתחיל החופש הפנימי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הסוגריים שבין הלידה למוות
|
|
|
 |
|
|
|
הכרתי ילדים שזיהו את זכות הבחירה הפנימית בגיל כל כך צעיר שאפילו אני נדהמתי מההבנה והעומק שלהם. הכרתי בוגרים בגיל ונפש, שעשו דרך עצומה ומוערכת, ומעולם לא הגיעו לזכות הבחירה שמגיעה לכולנו. זכות בסיסית שאין בה עיקשות על גלגולים קודמים ועל חיים שאחרי המוות, או ש"כאן ועכשיו" הוא הפתרון הסופי לסבל. סתם זכות פשוטה לחיות את הסוגריים שבין לידה למוות, בכל דרך בה אנחנו בוחרים לראות, לשמוע, להתבונן, להקשיב, לדבר, להגיד, לגעת, לחוש, לחלק, לחסוך, להתלבט, להחליט, לקום לאט או מהר, להיות כאן או שם, להתביית או לנדוד, להתעקש או לוותר, להחזיק או להרפות.
הרגע בו אנחנו בוחרים איך לחיות הוא רגע קסום באמת. תחשבו על כל האפשרויות הפרושות בפנינו: עם אריה או בלי אריה, עם פחד או בלי פחד, לאלף את האריה כמו שמאלפים כלב ולדאוג כל החיים שמא הוא ייזכר שהוא אריה למרות שהוא מאולף, או לעשות סדר אמיתי בפחדים שלנו, כלומר להודות שאריה הוא אריה, אבל אפשר לשחרר אותו לדרכו. או אולי להניח לחיות שבתוכנו לנוע בלי לנסות לאלף אותן, או במילים אחרות, פשוט לקבל את עצמנו, כפי שאנחנו, מטבע הדברים.
לכולנו, כל החיים, יש אריה שרוצה להזכיר לנו ממה אנחנו פוחדים. לפעמים אנחנו נכנעים לו ולפעמים נלחמים בו. לפעמים קונים אותו בכסף או בחנופה. אבל רוב הזמן אנחנו כועסים בעיקר על עצמנו. איך אנחנו מסכימים כל חיינו לחיות עם אריה במיטה.
אני חוזרת אל ניל יקירי,שפתאום גילה אריה ענק בחדר שלו. ביקשתי ממנו רשות להשתמש בשמו האמיתי, והוא הרשה לי. בגילו המופלג, 16, מדובר באומץ אמיתי. שאלתי אותו אם הוא זוכר בן כמה הוא היה אז, והוא אמר שלא. הוריו מסכימים איתי שהוא היה כמעט בן שלוש. שניהם בטוחים שהוא ישן אז במיטת קומתיים, כשבמיטה העליונה ישן אחיו הגדול, שבזה הרגע ממש חורש את דרום אמריקה עם הבן שלי, שבוגר ממנו בשש שנים, ולפי הצילומים שהם שולחים, הם נראים מאושרים למרות ובזכות תהפוכות הנפש שהם עוברים ביחד ולחוד בדרכם. מבחינתי, אלה האריות האמיתיים בחיים של כולנו. איך הצלחנו לגדל את הילדים של כולנו ככה שאחיו הגדול של ניל, יוצא עם הבן הצעיר שלי שהוא ממש גדול, למסע משותף. איך מתחברת גנטיקה רגשית ועושה אהבה בדרכה. איך עוברים פחד בלי פחד, ואיך מנצחים אריות למרות שהם נכנסים לנו ישר למיטה. כל החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ככה זה עם זכרונות
|
|
|
|
|
|
|
שוב מאוחר בלילה. הגיע הזמן לגמור את הסיפור על האריה של ניל. הוא התעורר מבוהל באמצע הלילה, וראה בחריץ שבין המיטה שלו לקיר, צל של אריה. הוא זוכר שהוא נמלט לחדר השינה של הוריו והתכרבל ביניהם מרוב פחד.
ניל יקירי, שהבטיח לי כבר מזמן, שיום אחד, כשהוא יהיה סטיבן שפילברג החדש, תהיה לו בקתת עץ במרחבי הבית האינסופי שלו ואני אוכל לגור בה, ולעשות שם את האמנות שלי, כי הוא ממש מאמין בי, אמר לי גם, כשהוא היה בן שש בערך, שכשהוא יקבל את האוסקר על הסרט שלו, הוא יעמוד על הבמה, ולא ישכח להגיד: "ותודה לדודה עדית". הוליווד לא באמת נוגעת לי בנימים, אלא אם כן מדובר באריות משפחתיים ומפחידים שמתפקידי לפזר אותם ולהוציא אותם לחופש בדרכם.
ניל הקטן, עצמאי, עיקש, חייכן, מתוק ובן זקונים, עדיין ישן אז לדעתי במיטת תינוק עם סורג שאפשר לטפס מעליו בגילו. הוריו מתעקשים שהוא כבר ישן במיטת קומתיים, שבה אחיו הגדול ישן מעליו. עד עכשיו לא ברור לי למה מאיה, אחותם הבכורה, לא זוכרת בכלל את האריה של ניל, או את האריה הפרטי שלה. כנראה שזיכרון, כמו כל חוויה רגשית, זוכר את עצמו בדרכו.
הוריו של ניל היו עמוסי ילדים. שלושה במספר. לא מעט כשמדובר בהורים שהתפרנסו בקושי ולמדו לאהוב את היש במקום לכעוס על האין. סוף סוף היה להם שקט במיטה. כל השלושה ישנו במיטות משלהם. המיטה הזוגית התבהרה. הם התחילו ללמוד איך נראה לילה זוגי שקט במיטה של הורים לשלושה ילדים. ואז, באותו לילה, ניל הקטן זחל בין שניהם והודיע שיש לו אריה במיטה. בלילות הראשונים אבא שלו קם, חיבק, הרגיע, החזיר אותו למיטה ונפל מותש. בימים שאחרי קמה אמו וניסתה לשכנע אותו בדרכה.
כלום לא עזר. הם הדליקו אור בחדר והראו לו שאין צל של אריה. הם סיפרו לו סיפור שמפיג פחדים. הם הסכימו לישון אתו ביחד כשהוא משתלט על המרחב שביניהם ולא הצליחו להירדם. הם עשו כל מה שעושים הורים במצוקה וכלום לא עזר.
ככה זה עם זיכרונות. זיכרון הוא סובייקטיבי ואובייקטיבי בדרכו. כל אחד זוכר מה שמתאים לו, אבל עובדה שבמשפחתנו זוכרים את האריה של ניל. היה שם אריה. זה בטוח. ניל זוכר את צל האריה. הוריו זוכרים כמה הם סבלו ממנו. ואני זוכרת איך ניל ואני גירשנו אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פלסטלינה לסתימת חורים
|
|
|
|
|
|
|
הגעתי אליהם אחרי שבוע נורא שבו כל לילה האריה העיר את ניל, שעבר למיטת הוריו המותשים. ניל לעומתם, היה עירני לגמרי.
היתה לי איתו שיחה מופלאה שלעולם לא אשכח. באותו בוקר, ניל לא הלך לגן כי הוא פחד מהאריה שבילה איתו בלילה. הוריו לא הלכו לעבודה כי שניהם לא ישנו כל הלילה בגלל האריה ההוא. שלחתי אותם לדרכם. אין לי מושג אם הם הלכו לעבודה, או לשתות קפה, אבל אני וניל נשארנו לבד.
שמעתי שהיה לך קשה בלילה, אמרתי לניל.
נכון. הוא אמר.
בגלל האריה? שאלתי אותו.
כן. הוא אמר.
אני שונאת אריות, אמרתי.
גם אני. הוא אמר.
לא הבנתי איך האריה הזה נכנס לחדר שלך אמרתי לו, כי אריות מאוד גדולים בדרך כלל, והחדר שלך די קטן.
הוא נכנס דרך החור במיטה שלי, ניל אמר לי.
יש לך חור במיטה? שאלתי.
כן. הוא אמר.
אתה בטוח?
כן. הוא התעקש. אני אראה לך את החור.
ביחד איתו הרמנו את המזרן שלו. מתחתיו התגלה דיקט קשה עם חור עגול, שלעניות דעתי, נועד לשמש את ההורים, כדי להרים אותו, לשנות משהו בגובה, או השד יודע למה היה מיועד החור הזה.
ברגע שהרמנו את המזרן והחור התגלה ניל קפא על מקומו.
זה החור, נכון? שאלתי.
כן, הוא אמר, ככה האריה הנורא הזה נכנס לי למיטה.
הבנתי. אמרתי בעודי שוקלת את הצעד הבא שלי.
זה לא טוב, אמרתי לניל המתוק, שהתעקש על הפחד שלו. חייבים לסתום את החור הזה ומיד. בוא נתלבש ונלך, אמרתי לו.
התלבשנו ביחד וירדנו יד ביד לרחוב בוגרשוב, שם הוא גר. בחנות הצעצועים השכונתית קניתי לו משהו לא יקר ומשמח, שהוא בחר לעצמו, וגם פלסטלינה.תראה לי שוב, אמרתי לו, כשחזרנו הביתה, איך בדיוק האריה הזה נכנס למיטה שלך.
הוא ניסה להרים את המזרן ולא הצליח. עזרתי לו. מתחת למזרן היה חור עגול שאפילו חתול גמיש לא היה משתחל דרכו. זהו. הוא אמר. ככה נכנס האריה האידיוטי הזה.
הבנתי הכל. אמרתי לו. אנחנו כבר נראה לו. מה הוא בכלל חושב לעצמו, האריה הזה.
לשנו ביחד את הפלסטלינה. ערבבנו את כל הצבעים, עד שהיתה לנו עיסה דביקה חמה וחומה כמו בוץ. הרמנו ביחד את המזרן והבטנו בחור הקטן והמאיים הזה. סתמנו את החור בפלסטלינה והידקנו טוב טוב מכל כיוון אפשרי.
טוב מאוד. אמרתי לו. האריה הזה אבוד. אצלנו הוא לא יכול יותר. החור הזה סתום. מצידי, אמרתי לניל, האריה הזה ממש בצרות, הוא יהיה חייב לחפש לו ילד אחר שלא הצליח לסתום את החור במיטה שלו. ניל היה מאוד מרוצה. הוא חייך אלי בגומות עמוקות ועיני התכלת שלו זרחו כשהוא עמד שם בידיים מלוכלכות שהוא פשוט לא ידע מה לעשות איתן, כי הוא לא סבל לכלוך וממש שנא פלסטלינה.
אני חייבת לשטוף ידיים, אמרתי לו, הציפורניים שלי מלוכלכות. הכל בגלל האריה הטיפשי הזה. גם הציפורניים שלך מלוכלכות ממנו? שאלתי אותו. כן, הוא אמר.
הלכנו לחדר האמבטיה. הוא עמד על השרפרף, והיה מאוד גאה בעצמו כששטפנו ידיים ביחד.
מאותו רגע, שום אריה לא נכנס למיטה שלו בלילות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכל פחד יש מפתח משלו
|
|
|
|
|
|
|
פחדים חוזרים, נמוגים, נעלמים וגם שבים אלינו בדרכם. לכל פחד יש מפתח משלו. המנעול תמיד מגיב לקוד ידוע. צריך רק לסובב אותו לכאן, או לשם. אריה הוא רק אריה, וצל הוא רק צל. זכותנו לבחור בפחד או לוותר על קיומו. לפעמים הפחד מהפחד גדול יותר מהפחד עצמו. לפעמים צריך ללוש פלסטלינה ולסגור ברכות חור ילדות כדי לישון בלי פחד במיטה משלנו. לחיות בשקט כאן ועכשיו. האח הכי גדול שלי, רן, חוזר אלי בחלומות שלי. הילדים שלו למדו בזכותו ובלעדיו, איך סוגרים אריות עם קצת פלסטלינה. אני כל כך אוהבת את כל האריות של המשפחה שלי. וכל חיי אני לשה פלסטלינה. לסתום חורים של אריות במיטות של כולנו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
