 |
/images/archive/gallery/277/901.jpg
 |
|
|
|
|
| הימור הוא ריקוד שברירי של איבוד שליטה, נפילה אחורה לזרועותיו האינסופיות של הקיום. תומר פרסיקו מנצל את פורים כדי לדון בהתעלות האורגזמתית של ההימור |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
22/3/2005 18:25 |
|
|
|
|
|
|
|
באופן אירוני, ולא מעט מעצבן, כמה מהחטאים שחומרתם מודגשת על ידי כמעט כל הדתות הם גם כמה מהדברים היותר אהובים על בני האדם. אם לוקחים כמובן מאליו את הצורך החברתי, ולא פחות חשוב - הרוחני, שבאיסור על רצח, גנבה וכיוצא באלו פשעים למיניהם, נישאר בפה קפוץ וגבות מעט מורמות מול האיסורים המוחלטים כל כך, בדגשים שונים בדתות השונות, על תופעות זניחות לכאורה מבחינת הנזק הסביבתי שלהם כגון מין מחוץ לנישואים, צריכת אלכוהול וסמים, והימורים.
נכון, ברור שייתכן מצב בו אדם מזיק לעצמו אם הוא משתקע באופן מוגזם בכל אחד מאלו, אך הרי גם כמעט כל דבר אחר שנגזים בו מזיק. לא נראה הגיוני שהנזק התיאורטי הבא מההגזמה האפשרית במנהגים האלו מצדיק את מצררי המילים הקשות שניתקל בהם בדרך כלל בהתייחסותן של סמכויות דתיות לנושאים הללו. אלא שכפי שאפשר ללמוד פעמים רבות במקרים של תגובה מופרזת בעליל, של יציאה מפרופורציה ו"אוברקיל", אין זאת אלא שסוד קטן מסתתר איפשהו בתוככי המהומה.
במקרים שלפנינו הסוד הוא הטאבו החברתי הגדול ביותר, או כפי שקורא לו אלן וואטס: "הטאבו על ידיעתנו את זהותנו האמיתית"; כי כל אחד משלושת החטאים הנוראיים האלו יכול, בסיטואציה הנכונה, מנקודת המבט הנכונה,
בזמן הנכון, לפתוח לנו פתח אמיתי וישיר לזהותנו האמיתית, כלומר לעובדה שאנחנו (גם) זהים בצורה מוחלטת לאלוהים.
כמות המילים שנכתבה על השימוש במין, או בסמים, כעזרים להתפתחות רוחנית היתה יכולה לבדה להוות קאנון כתבי קודש של דת ממוצעת, ומוטב להניח לנושאים אלו, פן הדיבור עליהם יחליף במהרה לחלוטין את עשייתם. אבל מה על אחיהם הממזר, חטא ההימורים? האם ייתכן שגם הוא מחביא בקרבו מפתח אל המוחלט? ננצל את חג הפורים כדי להציץ בסוגיה זו (פורים כידוע נקרא על שם הפור שהפיל המן הרשע כדי לקבוע את מועד השמדת יהודי פרס).
הימור היא אולי הפעולה היומיומית ביותר שהאדם עושה: אין לנו כמעט דבר שאנחנו לא סומכים עליו, תוך סיכון מסוים, שילך כשורה. אנחנו סומכים על האוטו שיניע, אנחנו סומכים על האוכל שיזין, אנחנו סומכים על עצמנו, רגע לפני השינה, שנקום מחר בבוקר, אנחנו סומכים על השאיפה הבאה, ברגע הנשיפה, שתבוא. ודאי שרוב רובם של ההימורים הקטנים האלו הם, מה שנקרא, ניחושים מושכלים, כלומר אין כאן, לפחות לפי מיטב הבנתנו, סיכון אמיתי. משום כך אנחנו כבר לא מחשיבים אותם כהימורים, ומשום כך הם גם לא מרגשים אותנו. משום כך בדיוק גם יש לנו צורך בהימורים "אמיתיים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הימור הוא הרפיה
|
|
|
 |
|
|
|
מה קורה אם כן בהימור? אם נאמר שיצירה, ובעיקר יצירה אמנותית, היא הפעולה האנושית הקרובה ביותר לבריאה, הרי שההימור הוא הפעולה האנושית הקרובה ביותר להוויה האלוהית בה הרצון והגורל זהים ומאוחדים. ברור לנו שרצונו של האל - הווייתו, כלומר כל מה שהוא רוצה אכן קורה, וכל מה שקורה הוא ברצונו. הקיום לא "עושה" דברים, ומאידך דברים לא "קורים לו" - הקיום הוא התהליך האינסופי של ההתרחשות, והביטוי "רצון השם" זהה למעשה לביטוי "המצב כפי שהוא".
בהימור אנחנו פותחים פתח למצב העניינים להיות זהה לרצוננו, אך זאת לא על ידי עשייה אקטיבית, אלא על ידי הרפיה. כשאנחנו משחררים את אחיזתנו מהקוביות, אם להשתמש בדוגמה קצת וולגרית, אנחנו משחררים את אחיזתנו מרעיון השליטה על ההתרחשויות ומבצעים מעין קפיצת אמונה שכאילו אומרת "למרות שאני לא מחזיק חזק, למרות שאיני עושה ופועל לצורך כך, הרי שהכל יסתדר. למה? משום שבהווייתי העמוקה ביותר אני, רצוני, וההתרחשות חד הם".
במסורות רוחניות רבות מודגש הצורך בניתוק בין הפעולה עצמה לבין המחשבה על התוצאה המבוקשת ממנה; בהימור מתבצעת תמונת הראי של הכלל החשוב הזה: התוצאה היא בלבנו, אך את הדרך אליה אנחנו משאירים לגורל לקיים. אם הקארמה-יוגה קוראת לחוסר האחיזה בתגמול או ברווח שאנחנו מבקשים ממעשה מסוים, וקובעת שזה מה שהופך את עבודתנו הפיזית לעבודה רוחנית אמיתית, הרי שבהימור ההרפיה היא מהניסיון לקבוע בעצמנו "עובדות בשטח" ומהיומרה והיהירות שמכריזה "אני אסדר". ההימור מבקש לאיין את אותו חלק בתוכנו שחושב שהוא יכול, את אותו חלק שחושב שבלי מאמץ אישי אין תוצאות, את אותו חלק שעסוק יומם וליל בהתרוצצות סביב עצמו בניסיונות נואשים "לעשות", "לסדר", "להגשים", "להצליח". ההימור נותן לנו הזדמנות להרפות מכל זה, להרפות, למעשה, מעצמנו, לעשות זאת תוך השלכת יהבנו על כלום, על האין הבלתי-נתפס, כל זאת בביטחון חסר פשר וסיבה שבמהופך ובלי-למה, מתוך אופק האף-על-פי-כן, הכל יסתדר והכל יהיה טוב.
אותה תנועת הרפיה בה אנחנו מבטלים את עצמנו, קורעים בנו פתח וקוראים ליקום, לגורל, לבוא ו"לעשות" במקומנו, מקרבת אותנו להוויה האלוהית, שבה כתנאי מוקדם ותמידי כל מעשה נעשה מעצמו וחופף במדויק את הרצון. הרי בדיוק משום כך התרחקנו מהאמת הזו: מפני שכמו הלל בן שחר לפני נפילתו הכרזנו "אני יכול לבד!".
בפשטות, ההימור הוא לתת למשהו אחר לשלוט, ולתת לנו, לרגע, לאבד שליטה. בכך ההימור הוא תפילה, קריאה ליקום להשלים במקומנו את מה שאנחנו לא יכולים, אך בכך שהוא משלב פעולה וסיכון בהכרח הוא גם גורם לנו להרפות באמת, ולו לרגע, את אחיזת החנק שלנו מעל צווארנו אנו. ומובן שככל שנהמר על יותר, ככל שנשים על הכף חלק גדול יותר מעצמנו, כך נתקרב עוד יותר אל האמת הזו וכך תגדל ההתרגשות שתהיה מנת חלקנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההימור להיות
|
|
|
|
|
|
|
ודאי שהמהמרים המקצועיים, רובם ככולם, אינם מודעים להיבט הרוחני שבמעשיהם, אך מה שמעניין בהימור הוא לא ההמונים המכלים את כספם במלחמה חסרת סיכוי כנגד הקזינו, אלא כל אחד ואחת מאיתנו, שחווה את ההתעלות הבאה מהימור בכל יום בחייו מתוך המעשים הפרוזאיים ביותר. אין כמו הימור קטן כדי להכניס בחיים הרגשה של חופש: משליחת חיוך לבן או בת זוג פוטנציאליים ועד חיסול חפיסת סיגריות ביום; מהיציאה מהבית בחורף בלי סוודר ועד היציאה לעקיפה מסוכנת בכביש. כל כך צמאים אנחנו לרגעים הדקים הללו בהם יש ריקוד שברירי של איבוד שליטה, שלא נוותר עליהם בשום מחיר, ולכן לעולם לא נעשה רק "מה שבריא" ולעולם לא ינהגו כולם בזהירות.
ההתרגשות הזו היא ההתקרבות אל הקץ, הצעידה על החבל המתוח מעל פני האין, והיא, כמו התעלויות אחרות, אורגזמתיות או נרקוטיות, ממכרת ביותר. אך כמו אחיותיה המדוברות, גם היא יכולה ללמד אותנו על עצמנו ועל האחד אם נביט עליה מהזווית הנכונה. כי אם ההימור הוא לתת למשהו אחר לשלוט ולהניח לנו, לרגע, לא לשלוט, הרי שההרפיה הזו יכולה לרמז לנו על ההרפיה הגדולה מכל, זו הכניעה המוחלטת, הסרת היומרה הטוטלית שאנו עצמנו בכלל שולטים במשהו, והנפילה אחורה לזרועותיו האינסופיות של הקיום. רק הרפיה כזו יכולה לגלות לנו את היותנו חלק בלתי נפרד מהמארג הצפוף של המציאות, ורק אם ניתן לעצמנו להיווכח בכך נחיה באמת. "הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים".
ואפילו יותר מכך: יש בהימור הקטן שלנו גם חשק להידמות להימור הנפלא ביותר, הוא ההימור הכללי, הראשוני, הבראשיתי של האחד עצמו: ההימור להיות. זהו ההימור המטורף שדחף את האחדות האלוהית לצאת מעצמה ולהתפרט, לגלוש מעבר לעצמה ולהשתנות, לנבוע בשפע אדיר של צורות וצבעים, של שמחות וכאבים. וכמו שאנחנו שוכחים לרגע את עצמנו בהימור, הרי שגם האלוהות שכחה בהימור את עצמה, והימרה לשחק עם עצמה משחק כל כך משכנע עד שלרגעים ההיתפסות בו היא מוחלטת, הכל נראה אבוד, והדרמה בשיאה. ברגעים אחרים באה, כמובן, ההרפיה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
