 |
/images/archive/gallery/110/351.jpg שי טובלי.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| שי טובלי מציע גורו מסוג חדש: כזה שיחסיו עם תלמידיו דומים יותר לשותפות שבין גבר לאישה: הגבר מפרה את האישה, וביחד הם מולידים ילד בעל פוטנציאל אנושי גבוה יותר. חלק שני
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שי טובלי
23/3/2005 10:43 |
|
|
|
|
|
|
|
בעת כתיבת שורות
אלה, החלק הראשון של המאמר גרר אחריו כבר קרוב ל-250 תגובות. אני שמח על כך. אני שמח שמתעורר שיח סביב הנושא החשוב והמהותי הזה, מכיוון שנראה שמה שחסר לנו יותר מכל בעידן הנוכחי הוא חשיבה מחודשת ומלאת להט על הכל. אחרי הכל, הדור שלנו - "דור השאנטי" - חייב לפנות את מקומו לטובת רנסאנס תרבותי ורוחני, שיעודד את מוחנו ולבנו לצאת מההלם. אנחנו חיים בתוך אווירה של שממה פוסט-מודרנית עקרה ומפוהקת, כצרכני תרבות או רוחניות "ניו אייג'יים" מדושנים מדי. וכל עוד לא נקרא תיגר על ה"שאנטי" שלנו, לעולם לא נוכל לזוז הלאה. לכן אני שמח להצית כאן אש, ולו בלבד על מנת שנחשוב ביחד על הדברים ונבחן מחדש את אמונות היסוד ממיתות התקווה של מה שמכונה ה"תרבות" שלנו.
ועכשיו, לעניינינו: בשבוע שעבר הצבעתי על התניה חברתית הרסנית, שמקשרת את המושג "גורו" עם טיפוסים נכלוליים ואפלים, שרק מחפשים ביטוי יצירתי למגלומניה העצומה שלהם, ושבאופן בלתי נמנע ינצלו את החולשות של תלמידיהם. טענתי שמרוב סגידה לחשיבה הביקורתית ובשל גאווה וחשיבות עצמית, חסמנו את עצמנו בפני האפשרות שאי פעם יוכל להופיע אדם בשמי התרבות הנוכחית שלנו, אשר יהיה מונע על ידי משהו שהוא אחר מדחפים אגואיים משולחי רסן. ועוד טענתי שכל עוד איננו יכולים להאמין שניתן להיות מונע על ידי משהו מלבד דחפי אגו הרסניים, למעשה איננו יכולים להאמין שאותו "משהו" אי פעם עשוי להתעורר גם בתוכנו. במילים אחרות, בדרך זו אנחנו חוסמים את התפתחותנו.
אז האם יתכן שיחיה אדם בקרבנו - לא בודהא, ישוע או משה רבנו, שכיום אנו יכולים להתרווח בנחת בכורסאותינו ולצטט מהם ללא חשש - אשר יביע ודאות מוחלטת לגבי האמת שאותה מצא, ויונע על ידי דחף טהור, אנטי-אגואי בעליל, לפעול וליצור עם אנשים אחרים, שיהיו תלמידיו? והאם יתכן שיהיו תלמידים, שלא יונעו על ידי צורך בסמכות, קבצנות רוחנית ותקווה לגאולה חיצונית? האם יתכן שיהיו תלמידים בוגרים ובשלים, אשר יהיה להם עניין ממשי בטרנספורמציה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האם אנחנו באמת רוצים להתעורר?
|
|
|
 |
|
|
|
שוב, אומר זאת בביטחון רב: כל עוד תשובותינו לשאלות הללו הן "לא" מוחלט (ואולי אפילו תוקפני), אנו למעשה ממיתים חלק מסוים בתוכנו - אותו חלק שהיה רוצה להאמין בדיוק ההפך, להאמין שיש סיכוי, שהדבר אפשרי. שלא רק גורואים שיושבים בחיתולים על קצה הר בדרום הודו או גורואים שמתפרסמים בכך שהם שוללים את תופעת ה"גורו" מכל וכל, עשויים להיות אמיתיים, אלא גם מישהו קרוב ומאיים יותר, שעשוי לעורר בנו את האמון שטרנספורמציה היא אפשרות ממשית עבורנו; כאן, בתוככי המערב של המאה ה- 21.
כך שבבסיס שאלת הגורו עומדת שאלה אחרת, גדולה וחשובה לאין ערוך: האם אנו מאמינים שטרנספורמציה היא בגדר אפשרות ממשית עבורנו? והאם אנו מעוניינים בה בכלל? האם אנחנו מאמינים שקיים בנו חלק שיכול להתעורר לחלוטין לקריאה שמגיעה הרחק מעבר לגבולות הצרים של האישיות ושל האגו שלנו?
אני מנווט את הספינה שלנו לכיוון המסוים הזה, משום שברור לי שקיימת בנו, גם אם מוסווית, ציניות עמוקה ביחס לאפשרות של טרנספורמציה אמיתית. ציניות זו לא תאפשר לנו לעולם לראות את תופעת הגורו בעיניים חדשות, בעיניים שניצתה בהן להבה של תקווה. אחרי הכל, אם הגורו אמיתי, הוא לא יהיה שונה מאותה קריאה רדיקלית שנשמעת בתוכנו לבצע קפיצת מדרגה התפתחותית, ללכת באופן ממשי מעבר לגבולותינו הנוכחיים. לכן, השאלה של הגורו כרוכה לחלוטין בשאלה האם אנו חשים בכלל בדחפים התפתחותיים - האם אנו חשים בלהט ממשי להתפתח?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנודניק הנצחי
|
|
|
|
|
|
|
ובכן, בואו נגיד בעדינות שרובנו לא חשים בדחפים כאלה, אפילו אלה שעל פניו מצויים במסע רוחני, ואלה שטורחים ומגיבים כאן בערוץ שלנו. במהלך השנים האחרונות פגשתי מאות מחפשים רוחניים מוצהרים, ורק בודדים מהם הדגימו בחייהם דחף התפתחותי אמיתי. ומאחר שהגורו - אידיאלית, אם הוא אמיתי - מיועד לשמש בתור ה"נודניק" הנצחי, בתור האחד שללא הרף מסמן לנו בנוכחותו לאן עוד אפשר ללכת, ואיך עוד אפשר להתקדם, בלתי נמנע שלא נסבול אותו. בלתי נמנע שמראש נדחה אותו באלפי טענות לא מקוריות.
וזוהי הנקודה: הגורו, אידיאלית, אמור להיות הסמן ההתפתחותי של האנושות כולה. הפילוסוף היפני בן זמננו, יאסוהיקו קימורה, אומר בראיון למגזין האמריקאי "What is Enlightenment": "המונח 'גורו', או 'לאמה' בטיבטית, פירושו כוח האינטליגנציה אשר פועל בתוכך וביקום כולו, בתור העיקרון ההתפתחותי המונע התנוונות, מחולל סדר ומעניק משמעות". זהו ציטוט נפלא, בעיניי, משום שהוא מציג את העיקרון של גורו כאחר לגמרי מזה שמקובל בעיני רבים. לרוב, אנו מדברים על גורו כעל ישות שבאה להציג את האמת הנצחית, שתמיד היתה, תמיד הווה ותמיד תהיה. הגורו בא לבשר אמת זו ולשמש כנציגה עלי אדמות, וכביטוי הישיר של טוב מוחלט ושל חוכמה מוחלטת.
זוהי פרשנות מאוד נעימה ונוחה לנו, מכיוון שבאופן הזה אנו נמנעים מלהכיר בגורו כנוכחות המאיימת והבלתי נסבלת שהוא. אחרי הכל, הגורו - לא משנה באיזה עידן ובאיזו חברה הוא יופיע - תמיד בא לערער על הסדרים הקיימים של חיינו. הוא בא להראות לנו שיש הלאה, שיש עוד הרבה לאן להתפתח.
לכן אני חושב שעלינו לעדכן את המושג גורו, לשדרג אותו ברוח התקופה, ברוח המערב של המאה ה-21. אני לא חושב שעלינו לחזור אל תפישת הגורו המסורתית, זו שהיתה קיימת בדתות בימים עברו. אחרי הכל, כפי שהראינו במאמר הקודם, במאה העשרים קרתה מהפכה: מורים גדולים דחפו את האינדיבידואל היישר מתוך זרועותיהם המחבקות מדי של הארגונים והמוסדות הדתיים-מסורתיים. הם קראו לאינדיבידואל לחשוב בכוחות עצמו, ליצור את חייו בעצמו.
אבל אנחנו תקועים: חוללנו את המהפכה היפה הזאת (לפחות בחשיבה המערבית המודרנית), וכעת האינדיבידואל נותר ללא מקורות השראה, ללא דמויות שיסמנו עבורו את המשך התפתחותו ואת המשך התפתחותה של האנושות כולה. אנו דור בודד ועזוב, שמתעקש לעשות את הכל בעצמו אבל לא ממש יודע מה. הפוליטיקאים, הפילוסופים, האמנים - ברובם נרקיסיסטים חסרי תקנה, נטולי חזון ורדופי אגו. אז מהי הברירה שלנו - האם לשוב אל הדתות ואל המסורות או ליצור תרבות חדשה, שמיטיבה לאתר את מכווני הדרך החדשים?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שותפות של אמיצים
|
|
|
|
|
|
|
הגורו החדש - הגורו המופיע במערב של המאה ה-21 - חייב להיות שותף ביצירתה של תרבות חדשה. מנקודת ראותי, יש לו תפקיד גדול בהרבה מלהיות מכוון דרך למחפשים אחר האמת הנצחית. וגם לאלה המתקראים "תלמידים" שלו יש תפקיד גדול בהרבה. ביחד, כשותפים, הם מיועדים למשש את דפנות ההתפתחות הנוכחית שלנו כחברה וכתרבות, לגרד את הקצוות ההתפתחותיים הידועים לנו ולדחוף את כולנו קדימה. כך שיחסי גורו-תלמיד חייבים לעבור שדרוג רציני: מהערצה, סגידה וחיקוי, לשותפות של אמיצים, שותפות נדירה בתוך עולם משוגע כמו שלנו אשר חותרת לגילוי של כל מה שאפשרי לנו ומחכה להגשמה - אם רק יימצאו אלה שמוכנים להתנסות כזאת.
השאלה הקלאסית של כל מחפש רוחני היא "אז צריך גורו או לא צריך?". בעיניי, זוהי שאלה בינונית, שאלה ששואלים אלה התקועים בין עבר להווה - בין גישות דתיות ומסורתיות לבין עידן פוסט-מודרני השולל אותן. עלינו לחלץ את עצמנו מתוך מצב הביניים הזה ולבחון ברצינות את השאלה של שותפות מסוג חדש, שבה הגורו הוא מעין "גשש" מיומן המסוגל לחוש לאן עלינו להמשיך מכאן, וביחד עם תלמידיו-שותפיו, הוא מקדיש את חייו להתנסות בשלבים ההתפתחותיים החדשים הממתינים לנו.
הגורו החדש נועד לעזור ליילד אנושות חדשה, ולכן יחסיו עם תלמידיו דומים יותר לשותפות שבין גבר לאישה: הגבר מפרה את האישה, וביחד הם מולידים ילד, שהוא התנסות ברמה גבוהה יותר בפוטנציאל האנושי שלנו. לשם כך, חייבים להיות גם בגורו וגם בתלמידיו טוהר של מניע ותובענות עצמית בלתי רגילה, אשר מונעים על ידי דחף בלתי נלאה לפרוץ קדימה והלאה וללכת הרחק מעבר לגבולות של קיום אישי ואישיותי. זוהי שותפות יצירתית, הנובעת מתוך מחויבות הדדית להליכה מעבר לאגו. באמצעות שותפות זו, הם זורעים ביחד את זרעי הצעד הבא של האנושות. הם מגדירים ומנסחים מתוך התנסותם המשותפת מהו הצעד הבא של כולנו. הם משמשים ביחד כסמן הקיצוני (והבלתי פופולרי בהכרח) וכחוד החנית (מעורר הסלידה והתיעוב, כמובן) של האבולוציה האנושית בכללה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חיכוך שישנה את העולם
|
|
|
|
|
|
|
לסיכום (לפחות זמנית, עד השבוע הבא), אני מאמין בכל לבי שיחסי גורו-תלמיד הם חיכוך שאמור לשנות את העולם, ולא רק את האינדיבידואלים המעורבים ביחסים אלה. אני מאמין שביחד, בתוך ההקשר של אמת נצחית ומשוחררת ממגבלות, הם יכולים להדגים כיצד הבלתי אפשרי הופך לאפשרי, וכיצד לאהבה אמיתית יש הכוח לקחת אותנו אל האינסוף ומעבר לו. אבל כל עוד נחשוב בקטן, נמשיך לדשדש בביצה העכורה והווכחנית של הצורך בגורו מול החשדנות בגורו - כך, עד קץ כל הדורות.
שי טובלי, מורה רוחני, סופר, עיתונאי וראש קהילת דהרמה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
