 |
/images/archive/gallery/273/681.jpg איש פוסע אל עבר האור.
 |
|
|
|
|
| מניפסט אנונימי למחפש הרוחני של הזמן הזה. חלק שלישי: ה"אני" - האדם מפוצל כנגד עצמו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אנונימי
28/3/2005 10:12 |
|
|
|
|
|
|
|
כהמשך למסורת ארוכה של טקסטים העוסקים באדם וביחסי הגומלין בינו ובין הקדוש, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר (במקרה זה קסמי הדואר האלקטרוני החליפו את הרומנטיקה שבמציאת גווילים עתיקים במערה). אחרי התלבטות קצרה, הבהירות, הדיוק והעוצמה בהם הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא בשישה פרקים.
הקיבעון של ראיית המושגים כמוחשיים אינה הבעיה המהותית ביותר שבאדם. זו אינה מהות הבעיה של האדם. הסיבה העיקרית לחוסר הסיפוק שבחיי האדם, לתסכול ולאומללות שלו, נעוצה במושג אחד, יחיד ומסוים הממלא תפקיד מיוחד בחיי האורגניזם האנושי. מדובר בהגדרה אחת של השכל אשר בעטייה נגרמת עיקר עוגמת הנפש של האדם. מדובר ב"אני".
השכל של האדם מסוגל לחשוב על עצמו. האדם מסוגל לדעת שהוא יודע, ולדעת שהוא יודע שהוא יודע, וכך הלאה. השימוש במושגים, היכולת ליצור דברים, גררה אחריה את היכולת לראות את המושגים בתור דברים ולהתייחס אליהם כנושאים לבחינתו של השכל, ולבחינתה של ההכרה. ההחזרה הזו של היכולת המחשבתית של האדם על עצמה מביאה להגדרת מושג ה"אני" על ידי השכל. השכל מקבץ במושג אחד ומכנה בשם אחד את כל פעולותיו, רגשותיו, זכרונותיו, ומאווייו, הרגשותיו ותחושותיו של האדם. מושג ה"אני" נוצר ככלי שימושי לצורך הישרדות ותקשורת, ומהווה כעין נקודה מרוכזת של זהות בגוף האורגניזם. מושג ה"אני" נבנה על ידי השכל, בתוקף תפקידו ותפקודו, כעוד אמצעי של קיום יעיל מול העולם. כך במעשיו מרגיש האדם: "אני עושה". במחשבותיו הוא מרגיש: "אני חושב". בנוגע למצבו הוא מרגיש: "אני שמח" או "אני עצוב". את המציאות הוא תופס כדברים ה"טובים לי" או "רעים לי"; כדברים ש"שייכים לי" וש"אינם שייכים לי", את ההתרחשויות כדברים ש"קורים לי".
כמו את שאר המושגים, גם את המושג הזה ההכרה תופסת כאמיתי מעבר למה שהוא. גם כאן מתבצעת, משום מה, הקפיצה התפיסתית שהופכת את ה"אני" ממוסכמה מלאכותית חסרת מציאות עצמאית, לגרעין אמיתי ומוחשי של קיום העומד, חי ופועל בפני עצמו. גם מושג זה נתפס על ידי האורגניזם האנושי לא ככלי מועיל אך מוגבל, אלא כמציאות היחידה האמיתית. האדם מאמין ומרגיש כי בתוך גופו נמצא מרכז מוחשי ומתמיד של זהות, גרעין שמהווה "אותו" ושאינו משתנה, אלא שהשינויים נעשים על גבו. מרכז אישי הקיים ומתקיים לאורך זמן כהוויה קבועה. הרגשה זו היא היא הבעיה האנושית.
ה"אני", שאינו יותר, כמו כל שאר ה"דברים", מדפוס
החוזר על עצמו באופן מסוים, בנוי ממושג ומנטייה. מדובר במושג ייחודי אשר בהתהוותו מביא גם להיווצרות מנגנון פעולות. מושג ה"אני" כולל את כל חיי ההכרה של האדם ובמקרים וזמנים מסוימים גם גופו הגשמי. מושג זה התפתח עם התפתחות שאר מושגי השכל, וכמוהם גם הוא נתפס כמוחשי יתר על המידה. מנגנון ה"אני", שאינו, כאמור, יותר מנטייה חוזרת ונשנית, הוא מבנה שכלי מתוחכם. ה"אני" בנוי כמרכז בקרה ראשי, מעין חדר פיקוד, אליו זורם מידע על המתרחש בחיי האורגניזם, וממנו נשלחות פקודות והוראות ביצוע, הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית. ה"אני" כמנגנון רוצה לקיים את עצמו - זה תפקידו. ה"אני" הוא מנגנון שקיים אך ורק על מנת להמשיך ולהתקיים. כאשר המנגנון הזה רואה את האורגניזם כעצמו ומשמש לו מנחה ומפקח, הוא כלי יעיל במלאכת ההישרדות. אולם גם במקרה זה, כמו עם כל שאר המושגים, האורגניזם תופס את מושג ה"אני" כיותר ממושג - כמציאות קבועה. ובמקרה זה, שלא כמו עם כל שאר המושגים, נתמכת האשליה של מוחשיות מושג ה"אני" על ידי מנגנון ה"אני".
מנגנון זה, נטייה זו לבנות את ה"אני" כ"דבר" ולקיימו בכל מחיר, הופכת את ה"אני" למושג שניפוץ אשליית מציאותו היא הקשה מכל. מנגנון ה"אני" ינסה תמיד לצרף עוד ועוד עדויות לקיומו לכאורה. מנגנון ה"אני" יבקש תמיד לבנות את עצמו ולבסס את עצמאותו. מרגע שהתפתח אצלו מרכז גרעיני של זהות, מרכז שנתפס כאמיתי ללא שום עוררין, הופכים חייו של האדם למסכת חסרת תקווה וסוף של סיפוק יצריו ורצונותיו של אותו ה"אני". ה"אני" לעולם ירצה עוד. ה"אני" לעולם ירצה יותר. נוצר מצב בו מפני שהאורגניזם האנושי רואה ב"אני" מרכז מוחשי, הופך ה"אני" לעריץ האורגניזם במקום להיות כלי בידיו. ה"אני" מקבל את כוחו רק מהראייה המוטעית של האורגניזם, אך מרגע שקיבל שררה, שוב לא ייתן לה, בעזרת המנגנון שלו, לחמוק ממנו, ואף ינצלה כדי לבצר את מעמדו החדש. מכיוון שכל דבר שנעשה על ידי האורגניזם, נעשה כאילו על ידי ה"אני", אצל האדם התפוס למושגיו נחווים גם ניסיונותיו להתגבר על היתפסות זו עצמה כמעשים של ה"אני".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
כל פעולה שעושה האדם מונהג ה"אני" מורגשת אצלו כאילו עשה אותה אותו גרעין אשלייתי של זהות, אותו "אני". כל מעשה שנעשה, כאילו נעשה על ידי ה"אני". כל תזוזה, כל מחשבה, כל רצייה, כל דחייה, כל שיפוט, כל הערכה, כל נטייה ונהייה, אף הקלה שבקלות, נתפשת ומורגשת כאילו נעשתה על ידי אותו "אני" מרכזי. גם כל מאורע הקורה לאדם ועל האדם נתפס כקורה ל"אני". כל מקרה שמעורב בו האורגניזם, כל התרחשות שנוגעת בו ולו מורגש ומורגשת כאילו קרה והתרחשה ל"אני". כל תחושה, כל הרגשה, כל קלט חושי, כל חלום לא רצוני, כל רגש שעולה, כל נגיעה ולחיצה, הכל נחווה כאילו זהו ה"אני" שמהווה מצע קולט שעל גבו מתקיימים השינויים. כך שואב מושג ה"אני" אמיתות מכל מעשה של האורגניזם, על ידי המנגנון שלו, שאינו נותן לאף הזדמנות לחיזוק מעמדו הקיומי של ה"אני" לחמוק.
ה"אני" חוצץ בין האדם למציאות. ה"אני" יוצר מרחק בין חיי האדם לַעולם החי. ה"אני" יוצר שניות. יוצר ניגוד. ה"אני" גורם לכך שמול העולם יקום ויתייצב גורם אחר, שנמצא כאילו מחוצה לו. ה"אני" גורם לאדם להרגיש שהוא מול העולם, זר וחיצוני למציאות. נוצר מרחק בין האדם לעולמו. האדם חדל להיות חלק בלתי נפרד מהזרם הגדול של הקיום. האדם ניצב מול כל הקיים. האדם נעשה מנוכר לכל. ולא רק בין האדם והעולם נוצר מרחק, גם בין האדם לבין האורגניזם האנושי מתהווה הפרדה. ה"אני" יוצר הבדלה בין מרכז זהות וקיום עצמאי לכאורה, לבין כל תחושותיו ופעולותיו. ה"אני" הוא הרי בעל התחושות, בעל הפעולות, בעל הרגשות וההרגשות, בעל הגוף. כעת יש מרחק בין האדם ובין חייו שלו עצמם. האדם נקרע מעצמו והופך לישות המחולקת בתוך עצמה.
באדם נוצרת חלוקה פנימית נוראה של גרעין האישיות מצד אחד ומולו, ניתן לומר אף נגדו, כל פעולותיו של הגוף והמוח. האדם הופך כאילו לבעלים של החיים. עליו כעת לשלוט בגופו כשלוט רוכב על סוס משתולל. זו החלוקה הידועה של הגוף והנפש. זו השניות שקורעת את האדם מבפנים על ידי הכנסתו לקיום שהוא משימה בלתי אפשרית. האדם נמצא במלחמה מתמדת בניסיון מחד להיאבק ולהכניע את כל אשר אינו ה"אני" בתוכו, כלומר את כל רגשותיו ותשוקותיו וכל פעולותיו, ומאידך לפייס בין שני פניו המנוגדים. מלחמה זו אבודה מראש: אין שום אפשרות לכבוש את החיים עצמם על כל כוחם הפורץ והמתפתח תמיד על ידי שום כוח, וודאי שלא על ידי מנגנון ריק מתוכן, ואין שום אפשרות לפייס בין שני קטבים כה מנוגדים, ה"אני" האתרי וממשות והגוף ומכלול תחושותיו שהם החיים עצמם. אין שום אפשרות של פיוס, זאת אומרת, ללא חשיפת האשליה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
