ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה
בארכיון האתר
אסרף ארמגן, גבר טורקי בגיל העמידה, הוא צייר. הוא מעדיף אקריליק, אבל הוא נהנה לעבוד גם בצבעי שמן. כשהיה ילד, בילה את רוב שעות הפנאי שלו בציורי עפרון על נייר. הוא העדיף את זה על פני השתעשעות בחוץ עם ילדים מהסיבה שהוא פשוט נולד עיוור. לחלוטין. אחת מעיניו לא התפתחה והשנייה מעוותת כליל. גם אם היה מסוגל לראות משהו כפעוט, הרי שלא היה מדובר מעולם בראייה נורמלית. היום מערכת העצבים שלו גם לא מגיבה לשינויים של אור וחושך. 

ארמגן, שמעולם לא זכה לחינוך פורמלי, לימד את עצמו לכתוב ולקרוא ופיתח טכניקות ציור המבוססות על מגע אצבעות וקצת עזרה מחברים רואים. העובדה שלא ראה מעולם את הפנים, הנופים ובעלי החיים שהוא מצייר לא מפריעה לו. כנראה שלא צריך עיניים בשביל לראות, בוודאי שלא בשביל להתבונן. ניתן להבין באופן חלקי כיצד חוש המישוש יכול להחליף את העיניים בתפקידן. הציורים הראשונים של ארמגן כילד היו קווים ששרטט בחול, אבל כבר בגיל שש הוא עבר לעפרון ונייר ואחר כך לצבעי שמן אותם הניח על הקנבס באצבעותיו. כדי לצייר דיוקן למשל, הוא משתמש בתצלום. הוא מבקש מאדם רואה לעבור בעפרון על קווי המתאר ואז הוא הופך את נייר הצילום, ממשש את הקווים בידו השמאלית ומצייר את מה שלמדו אצבעותיו עם ידו הימנית. אז נכון, קצות האצבעות אכן יכולים להעביר מידע על גודל, צורה ומרקם של חפצים כמו למשל כדור או בובה אבל כאמור ביצירותיו של ארמגן יש הרבה יותר מזה. כשמדובר בצבעים הזכרון המילולי ממלא תפקיד פשוט: הוא יודע שאת צמרות העצים צובעים מהשפופרת בה מצוי החומר הצמיגי המכונה "ירוק" או "חום" - תלוי בעונה. הוא מצייר לאט, מניח לכל שכבת צבע להתייבש במשך כיומיים לפני שימשיך לשכבה הבאה. כל חושיו מתגייסים למשימת הציור ולכן הוא מעדיף לעבוד בסביבה שקטה שיכולה לאפשר לו להתרכז. 
, גבר טורקי בגיל העמידה, הוא צייר. הוא מעדיף אקריליק, אבל הוא נהנה לעבוד גם בצבעי שמן. כשהיה ילד, בילה את רוב שעות הפנאי שלו בציורי עפרון על נייר. הוא העדיף את זה על פני השתעשעות בחוץ עם ילדים מהסיבה שהוא פשוט נולד עיוור. לחלוטין. אחת מעיניו לא התפתחה והשנייה מעוותת כליל. גם אם היה מסוגל לראות משהו כפעוט, הרי שלא היה מדובר מעולם בראייה נורמלית. היום מערכת העצבים שלו גם לא מגיבה לשינויים של אור וחושך. 

ארמגן, שמעולם לא זכה לחינוך פורמלי, לימד את עצמו לכתוב ולקרוא ופיתח טכניקות ציור המבוססות על מגע אצבעות וקצת עזרה מחברים רואים. העובדה שלא ראה מעולם את הפנים, הנופים ובעלי החיים שהוא מצייר לא מפריעה לו. כנראה שלא צריך עיניים בשביל לראות, בוודאי שלא בשביל להתבונן. ניתן להבין באופן חלקי כיצד חוש המישוש יכול להחליף את העיניים בתפקידן. הציורים הראשונים של ארמגן כילד היו קווים ששרטט בחול, אבל כבר בגיל שש הוא עבר לעפרון ונייר ואחר כך לצבעי שמן אותם הניח על הקנבס באצבעותיו. כדי לצייר דיוקן למשל, הוא משתמש בתצלום. הוא מבקש מאדם רואה לעבור בעפרון על קווי המתאר ואז הוא הופך את נייר הצילום, ממשש את הקווים בידו השמאלית ומצייר את מה שלמדו אצבעותיו עם ידו הימנית. אז נכון, קצות האצבעות אכן יכולים להעביר מידע על גודל, צורה ומרקם של חפצים כמו למשל כדור או בובה אבל כאמור ביצירותיו של ארמגן יש הרבה יותר מזה. כשמדובר בצבעים הזכרון המילולי ממלא תפקיד פשוט: הוא יודע שאת צמרות העצים צובעים מהשפופרת בה מצוי החומר הצמיגי המכונה "ירוק" או "חום" - תלוי בעונה. הוא מצייר לאט, מניח לכל שכבת צבע להתייבש במשך כיומיים לפני שימשיך לשכבה הבאה. כל חושיו מתגייסים למשימת הציור ולכן הוא מעדיף לעבוד בסביבה שקטה שיכולה לאפשר לו להתרכז. 
בעיני רוחו
על איש שרואה בלי עיניים ועל המוח האנושי שיודע להתארגן מחדש כשצריך - שחר שלוח על האמן הטורקי העיוור אסרף ארמגן
לכתבה הקודמת דפדף בניו אייג' לכתבה הבאה
שחר שלוח
28/3/2005 9:25
אסרף ארמגן, גבר טורקי בגיל העמידה, הוא צייר. הוא מעדיף אקריליק, אבל הוא נהנה לעבוד גם בצבעי שמן. כשהיה ילד, בילה את רוב שעות הפנאי שלו בציורי עפרון על נייר. הוא העדיף את זה על פני השתעשעות בחוץ עם ילדים מהסיבה שהוא פשוט נולד עיוור. לחלוטין. אחת מעיניו לא התפתחה והשנייה מעוותת כליל. גם אם היה מסוגל לראות משהו כפעוט, הרי שלא היה מדובר מעולם בראייה נורמלית. היום מערכת העצבים שלו גם לא מגיבה לשינויים של אור וחושך. 

ארמגן, שמעולם לא זכה לחינוך פורמלי, לימד את עצמו לכתוב ולקרוא ופיתח טכניקות ציור המבוססות על מגע אצבעות וקצת עזרה מחברים רואים. העובדה שלא ראה מעולם את הפנים, הנופים ובעלי החיים שהוא מצייר לא מפריעה לו. כנראה שלא צריך עיניים בשביל לראות, בוודאי שלא בשביל להתבונן. ניתן להבין באופן חלקי כיצד חוש המישוש יכול להחליף את העיניים בתפקידן. הציורים הראשונים של ארמגן כילד היו קווים ששרטט בחול, אבל כבר בגיל שש הוא עבר לעפרון ונייר ואחר כך לצבעי שמן אותם הניח על הקנבס באצבעותיו. כדי לצייר דיוקן למשל, הוא משתמש בתצלום. הוא מבקש מאדם רואה לעבור בעפרון על קווי המתאר ואז הוא הופך את נייר הצילום, ממשש את הקווים בידו השמאלית ומצייר את מה שלמדו אצבעותיו עם ידו הימנית. אז נכון, קצות האצבעות אכן יכולים להעביר מידע על גודל, צורה ומרקם של חפצים כמו למשל כדור או בובה אבל כאמור ביצירותיו של ארמגן יש הרבה יותר מזה. כשמדובר בצבעים הזכרון המילולי ממלא תפקיד פשוט: הוא יודע שאת צמרות העצים צובעים מהשפופרת בה מצוי החומר הצמיגי המכונה "ירוק" או "חום" - תלוי בעונה. הוא מצייר לאט, מניח לכל שכבת צבע להתייבש במשך כיומיים לפני שימשיך לשכבה הבאה. כל חושיו מתגייסים למשימת הציור ולכן הוא מעדיף לעבוד בסביבה שקטה שיכולה לאפשר לו להתרכז. 
אסרף ארמגן
אסרף ארמגןאסרף ארמגן, גבר טורקי בגיל העמידה, הוא צייר. הוא מעדיף אקריליק, אבל הוא נהנה לעבוד גם בצבעי שמן. כשהיה ילד, בילה את רוב שעות הפנאי שלו בציורי עפרון על נייר. הוא העדיף את זה על פני השתעשעות בחוץ עם ילדים מהסיבה שהוא פשוט נולד עיוור. לחלוטין. אחת מעיניו לא התפתחה והשנייה מעוותת כליל. גם אם היה מסוגל לראות משהו כפעוט, הרי שלא היה מדובר מעולם בראייה נורמלית. היום מערכת העצבים שלו גם לא מגיבה לשינויים של אור וחושך. 

ארמגן, שמעולם לא זכה לחינוך פורמלי, לימד את עצמו לכתוב ולקרוא ופיתח טכניקות ציור המבוססות על מגע אצבעות וקצת עזרה מחברים רואים. העובדה שלא ראה מעולם את הפנים, הנופים ובעלי החיים שהוא מצייר לא מפריעה לו. כנראה שלא צריך עיניים בשביל לראות, בוודאי שלא בשביל להתבונן. ניתן להבין באופן חלקי כיצד חוש המישוש יכול להחליף את העיניים בתפקידן. הציורים הראשונים של
ארמגן כילד היו קווים ששרטט בחול, אבל כבר בגיל שש הוא עבר לעפרון ונייר ואחר כך לצבעי שמן אותם הניח על הקנבס באצבעותיו. כדי לצייר דיוקן למשל, הוא משתמש בתצלום. הוא מבקש מאדם רואה לעבור בעפרון על קווי המתאר ואז הוא הופך את נייר הצילום, ממשש את הקווים בידו השמאלית ומצייר את מה שלמדו אצבעותיו עם ידו הימנית. אז נכון, קצות האצבעות אכן יכולים להעביר מידע על גודל, צורה ומרקם של חפצים כמו למשל כדור או בובה אבל כאמור ביצירותיו של ארמגן יש הרבה יותר מזה. כשמדובר בצבעים הזכרון המילולי ממלא תפקיד פשוט: הוא יודע שאת צמרות העצים צובעים מהשפופרת בה מצוי החומר הצמיגי המכונה "ירוק" או "חום" - תלוי בעונה. הוא מצייר לאט, מניח לכל שכבת צבע להתייבש במשך כיומיים לפני שימשיך לשכבה הבאה. כל חושיו מתגייסים למשימת הציור ולכן הוא מעדיף לעבוד בסביבה שקטה שיכולה לאפשר לו להתרכז. 
, גבר טורקי בגיל העמידה, הוא צייר. הוא מעדיף אקריליק, אבל הוא נהנה לעבוד גם בצבעי שמן. כשהיה ילד, בילה את רוב שעות הפנאי שלו בציורי עפרון על נייר. הוא העדיף את זה על פני השתעשעות בחוץ עם ילדים מהסיבה שהוא פשוט נולד עיוור. לחלוטין. אחת מעיניו לא התפתחה והשנייה מעוותת כליל. גם אם היה מסוגל לראות משהו כפעוט, הרי שלא היה מדובר מעולם בראייה נורמלית. היום מערכת העצבים שלו גם לא מגיבה לשינויים של אור וחושך. 

ארמגן, שמעולם לא זכה לחינוך פורמלי, לימד את עצמו לכתוב ולקרוא ופיתח טכניקות ציור המבוססות על מגע אצבעות וקצת עזרה מחברים רואים. העובדה שלא ראה מעולם את הפנים, הנופים ובעלי החיים שהוא מצייר לא מפריעה לו. כנראה שלא צריך עיניים בשביל לראות, בוודאי שלא בשביל להתבונן. ניתן להבין באופן חלקי כיצד חוש המישוש יכול להחליף את העיניים בתפקידן. הציורים הראשונים של ארמגן כילד היו קווים ששרטט בחול, אבל כבר בגיל שש הוא עבר לעפרון ונייר ואחר כך לצבעי שמן אותם הניח על הקנבס באצבעותיו. כדי לצייר דיוקן למשל, הוא משתמש בתצלום. הוא מבקש מאדם רואה לעבור בעפרון על קווי המתאר ואז הוא הופך את נייר הצילום, ממשש את הקווים בידו השמאלית ומצייר את מה שלמדו אצבעותיו עם ידו הימנית. אז נכון, קצות האצבעות אכן יכולים להעביר מידע על גודל, צורה ומרקם של חפצים כמו למשל כדור או בובה אבל כאמור ביצירותיו של ארמגן יש הרבה יותר מזה. כשמדובר בצבעים הזכרון המילולי ממלא תפקיד פשוט: הוא יודע שאת צמרות העצים צובעים מהשפופרת בה מצוי החומר הצמיגי המכונה "ירוק" או "חום" - תלוי בעונה. הוא מצייר לאט, מניח לכל שכבת צבע להתייבש במשך כיומיים לפני שימשיך לשכבה הבאה. כל חושיו מתגייסים למשימת הציור ולכן הוא מעדיף לעבוד בסביבה שקטה שיכולה לאפשר לו להתרכז. 
ציורים של אסרף. להזכירם, הבנאדם עיוור
ציורים של אסרף. להזכירם, הבנאדם עיוור
ציורים של אסרף. להזכירם, הבנאדם עיוור
אדם רואה מביט למרחק, אדם עיוור מגיע למרחק
אבל איך אפשר למשש פרספקטיבה ואיך אפשר לזכור מרחב שמעולם לא נחווה? השאלות המתבקשות הללו הניעו את ג'ון קנדי (כן, ככה קוראים לאיש), פסיכולוג מאוניברסיטת טורנטו, להתבונן מקרוב על מה שמתחולל במוחו של האמן הטורקי, שמילד עני המשרטט קווים בחול באחד מפרברי העוני של איסטנבול, הפך לסלבריטי המסייר בעולם, מציג תערוכות ומדהים את כל מי שפוגש אותו או נתקל בעבודותיו. 

קנדי הניח לפני ארמגן שורה של חפצים: קוביה, חרוט וכדור וביקש ממנו לצייר אותם מספר פעמים, כאילו שבכל פעם הוא רואה את העצמים מזווית שונה - מימין, משמאל, מהצד הנגדי וכן הלאה. הוא התבקש לצייר שורה של כוסות המשתרעת עד האופק. קנדי מספר שנשימתו נעתקה לנוכח ציוריו של אמרגן המציגים פרספקטיבה מושלמת, כזאת שגם אנשים רואים היו מתקשים להעביר אל הנייר. הוא שרטט סדרה של רישומים בהם הקוביה נראית בכל פעם מזווית שונה וביטא תפיסת תלת ממד מפתיעה. 

כשנשימתו של קנדי שבה אליו הוא הסביר כמה דברים שהספיק ללמוד במהלך עבודתו עם אמנים עיוורים. כשם שאדם רואה מביט למרחק, האדם העיוור מגיע למרחק, פיזית. ילדים עיוורים יכולים לפתח תפיסת פרספקטיבה זהה לזו של ילדים רואים, אולם להם בדרך כלל לא ניתנת ההזדמנות לבטא את היכולת הזאת בציור. "הגיאומטריה של הכיוונים זהה עבור כולם", אומר ג'ון קנדי. בכל מקרה, קנדי ועמיתיו מסכימים על כך שארמגן מתבלט ביכולותיו בקרב הציירים העיוורים. 

ארמגן נעזר בערכה מיוחדת שגורמת לקווים שהוא משרטט לעלות על פני הנייר כבליטות זעירות, כך הוא יכול למשש את הקווים שלו ולצייר ציור רציף. ידו האחת מציירת, אצבעות ידו האחרת מגששות ו"רואות" מה כבר יש על הנייר, ממש כמו קריאת ברייל. הוא מסביר שאת מושג הצל הבין אחרי הקשבה מצטברת. הוא כבר ידע שלעצמים יש איכות ויזואלית שנקראת "צבע" וגם חקק בזכרונו איזה צבע שייך לאיזה אובייקט. הוא היה סבור למשל שלחפצים אדומים יש צל אדום, עד שפשוט נאמר לו שזה לא ממש עובד ככה. זאת דוגמה לכך שיכולת הציור המדויקת של ארמגן מבוססת במידה רבה על זכרון שאינו חושי אלא מילולי. ליכולות הייחודיות של האמן העיוור יש גם ביטוי פיזיולוגי. 
אדם רואה מביט למרחק, אדם עיוור מגיע למרחק
אבל איך אפשר למשש פרספקטיבה ואיך אפשר לזכור מרחב שמעולם לא נחווה? השאלות המתבקשות הללו הניעו את ג'ון קנדי (כן, ככה קוראים לאיש), פסיכולוג מאוניברסיטת טורנטו, להתבונן מקרוב על מה שמתחולל במוחו של האמן הטורקי, שמילד עני המשרטט קווים בחול באחד מפרברי העוני של איסטנבול, הפך לסלבריטי המסייר בעולם, מציג תערוכות ומדהים את כל מי שפוגש אותו או נתקל בעבודותיו. 

קנדי הניח לפני ארמגן שורה של חפצים: קוביה, חרוט וכדור וביקש ממנו לצייר אותם מספר פעמים, כאילו שבכל פעם הוא רואה את העצמים מזווית שונה - מימין, משמאל, מהצד הנגדי וכן הלאה. הוא התבקש לצייר שורה של כוסות המשתרעת עד האופק. קנדי מספר שנשימתו נעתקה לנוכח ציוריו של אמרגן המציגים פרספקטיבה מושלמת, כזאת שגם אנשים רואים היו מתקשים להעביר אל הנייר. הוא שרטט סדרה של רישומים בהם הקוביה נראית בכל פעם מזווית שונה וביטא תפיסת תלת ממד מפתיעה. 

כשנשימתו של קנדי שבה אליו הוא הסביר כמה דברים שהספיק ללמוד במהלך עבודתו עם אמנים עיוורים. כשם שאדם רואה מביט למרחק, האדם העיוור מגיע למרחק, פיזית. ילדים עיוורים יכולים לפתח תפיסת פרספקטיבה זהה לזו של ילדים רואים, אולם להם בדרך כלל לא ניתנת ההזדמנות לבטא את היכולת הזאת בציור. "הגיאומטריה של הכיוונים זהה עבור כולם", אומר ג'ון קנדי. בכל מקרה, קנדי ועמיתיו מסכימים על כך שארמגן מתבלט ביכולותיו בקרב הציירים העיוורים. 

ארמגן נעזר בערכה מיוחדת שגורמת לקווים שהוא משרטט לעלות על פני הנייר כבליטות זעירות, כך הוא יכול למשש את הקווים שלו ולצייר ציור רציף. ידו האחת מציירת, אצבעות ידו האחרת מגששות ו"רואות" מה כבר יש על הנייר, ממש כמו קריאת ברייל. הוא מסביר שאת מושג הצל הבין אחרי הקשבה מצטברת. הוא כבר ידע שלעצמים יש איכות ויזואלית שנקראת "צבע" וגם חקק בזכרונו איזה צבע שייך לאיזה אובייקט. הוא היה סבור למשל שלחפצים אדומים יש צל אדום, עד שפשוט נאמר לו שזה לא ממש עובד ככה. זאת דוגמה לכך שיכולת הציור המדויקת של ארמגן מבוססת במידה רבה על זכרון שאינו חושי אלא מילולי. ליכולות הייחודיות של האמן העיוור יש גם ביטוי פיזיולוגי. 

חוקרים מאוניברסיטת הרווארד,  אלוורו פסקל-ליאוני והישראלי, אמיר עמדי, סרקו את המוח של ארמגן בשעה שהוא ממלא משימות, סריקה שממפה פעילות חשמלית בחלקיו השונים של המוח. הוטל עליו לצייר עצמים שאותם הוא מדמיין ואחרים שמישש ביום הקודם והעלה בזכרונו. החוקרים ידעו מה הם מחפשים - הם רצו לראות האם הקורטקס הוויזואלי, האזור בקליפת המוח שידוע כאחראי על עיבוד מידע חזותי, יכול לשנות יעוד ולטפל באינפורמציה שאינה ראייתית. היום כבר ידוע שאצל קוראי ברייל אזורי הראייה במוח הפכו לפעילים במילוי משימות הקשורות בזיכרון מילולי.

כאשר אסרף ארמגן נזכר במה ש"ראו" אצבעותיו, קורה לו מה שקורה במוחות של כולנו כאשר אנחנו נזכרים בדימוי חזותי - הקורטקס הוויזואלי עובד, אבל ברמה פחותה בהרבה בהשוואה למה שקורה בו כאשר אנחנו קולטים את המידע החזותי. אבל כשהצייר העיוור מתחיל לצייר את מה שנגלה לאצבעותיו, רמת הפעילות בקורטס הראייה שלו מזנקת מעלה, ממש כפי שזה מתרחש במוח של אדם רואה כאשר עיניו נתקלות במראות חדשים והאינפורמציה מתחילה להיטחן במוח.

כעת, כשמסתבר שהמוח מגדיל ראש ומפתח גמישות המאפשרת לאזורים שונים בו לעבור הסבה מקצועית, עולה השאלה - מה היא ראייה, בעצם? שהרי מבחינת פעילותו המוחית, אסרף ארמגן רואה. הדימויים החזותיים שמתקבלים במוחות שלנו אינם פירותיה הבלעדיים של מערכת הראייה - גם החושים האחרים משתתפים ביצירתם, אבל אנחנו מתקשים לחוש זאת בשל הדומיננטיות של הראייה ("טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" הוא ביטוי שמדגים זאת מצוין). בנוסף, חלק מהתהליך שאנחנו מחשיבים כראיה הוא זיהוי של תבנית שכבר קיימת במוח. קיים הבדל גדול בין האופן בו נקלט חפץ מוכר לבין כזה שאנחנו רואים בפעם הראשונה ועדיין לא יודעים להשלים בו פרטים חסרים אם הם מוסתרים מאתנו. השלמת הפרטים נעשית בעזרת הזיכרון שאוגר מידע מכל ערוץ אפשרי, מכל החושים ולא רק מהם.

מחקרים שבוצעו על אנשים עיוורים מלמדים שהמוח יודע לגייס אזורים שונים בו כדי לייעל פעולות תפיסתיות שמשויכות לאזורים אחרים.
חוקרים באוניברסיטה העברית ראו שחלקים במוח האחראים בדרך כלל על תפיסה חזותית מגיבים לגירוי מילולי ולמשימות המאתגרות את הזיכרון כאשר מדובר בעיוורים. ייתכן שהממצאים האלה יובילו למציאת טיפול שיקדם החלמה תפקודית במקרים של שבץ מוח או פגיעות עצביות אחרות (ואולי אפילו יחסכו חיים של כמה חולדות וקופים,מי יודע). 
קישורים נוספים
לאתר של אסרף ארמגן

למאמר שהופיע ב-
Newscientist
חדשות
פותחים ראש
מדיטציה
בודהיזם
אומנות לחימה
הספרייה
אסטרולוגיה
  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

פותחים ראש
אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה  
האל שבאל.אס.די  
על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע