 |
/images/archive/gallery/273/681.jpg איש פוסע אל עבר האור.
 |
|
|
|
|
| מניפסט אנונימי למחפש הרוחני של הזמן הזה: פרק רביעי - התשוקה שאינה ניתנת להשבעה והפחד שאינו ניתן למיגור |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אנונימי
4/4/2005 12:10 |
|
|
|
|
|
|
|
כהמשך למסורת ארוכה של טקסטים העוסקים באדם וביחסי הגומלין בינו ובין הקדוש, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר (במקרה זה קסמי הדואר האלקטרוני החליפו את הרומנטיקה שבמציאת גווילים עתיקים במערה). אחרי התלבטות קצרה, הבהירות, הדיוק והעוצמה בהם הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא בשישה פרקים.
תוצר נלווה נוסף למצב זה של חלוקה פנימית הוא הצורך המתעורר של האדם לטפל בחייו. עתה, כשהוא מרגיש עצמו מובדל מרצף החיים, מרגיש האדם כי עליו לשלוט בחייו: הוא צריך לעשות איתם משהו. הוא צריך לעשות מהם משהו. האדם נכנס למרוץ מטורף של דאגה, תכנון ופעולה למען ה"אני".
כל חייו של האדם הופכים לעול, כאשר הוא משרת ללא הרף חיים אלו עצמם. כחיה משוגעת הרודפת אחרי זנבה, נתון האדם במרדף אינסופי אחרי עצמו, מרדף שאינו מותיר לו למעשה כל זמן לחיות בשלווה ובהנאה. ה"אני" הופך לאדון על חייו של האדם, הכלי קם על יוצרו, ומאותו רגע אין האדם יכול פשוט לחיות - הוא חייב לעשות. האורגניזם המרגיש כ"אני", מרגיש שהחיים הם שלו. הגוף הוא שלו, המחשבות הן שלו, כל שקורה - קורה לו, וכל פעולות האורגניזם - באות ממנו. החיים הם שלו.
עתה, כאשר "יש לו" חיים, מרגיש ה"אני" (כלומר מרגיש האדם התופס את ה"אני" כמרכז אישיותי מוחשי וקיים) שיש לעשות איתם. לא מספיק לו עוד לדאוג רק לצרכיו הראשוניים והבסיסיים של האורגניזם. מנגנון ה"אני" המנופח לא יסתפק בדאגה למלבוש, מחסה ומזון. עתה הוא יבקש, פשוטו כמשמעו, כמה שיותר, ומהכל. ה"אני" ירצה הגנה נוספת לחייו השבריריים, חיים שנתפסים כעת כדבר היקר ביותר. ה"אני" ירצה כמה שיותר רכוש. ה"אני" ירצה כוח, תהילה, הנאה, מחילה. ה"אני" ירצה אהבה. ה"אני" נכנס לתחרות כפייתית בה תמיד "הדשא של השכן ירוק יותר". נעשית השוואה מתמדת בינו לבין מרכזי אישיות אחרים (כלומר מה שנדמה ככאלו), וקנאה לשאר בני ה"אני" מכרסמת בו. עם חלוקת האחד והמצאת ה"אני" נוצר, באותה פעולה עצמה, גם האחר, עתה ה"אני" המשווה לא יסתפק בפחות ממה שיש לכל "אחר". הוא אף ירצה יותר. חישובי "טוב לי" ו"רע לי" מביאים את האורגניזם בהנהגת ה"אני" ליחסי שנאה עם חלקים נרחבים מעולמו. גם מכך נוצרת תחושת הניכור והבידוד. ניסיונותיו
התמידיים להגיע לעליונות בכל מעניקים לו לחץ, עצבנות ובסופו של דבר תסכול.
ה"אני" מתחיל לתכנן תכניות, לזמם מזימות. האורגניזם נהיה עסוק כל הזמן בעתיד. אין לו רגע חי בהווה. הכרתו של האדם מתמלאת עד כלות במחשבות על מה שיהיה ל"אני". מוחו קודח ממחשבות על איך שיהיה ל"אני". ל"אני" אין יותר "זמן לחיות". חייו אינם מתקיימים עוד בהווה אלא רק בעתיד או בעבר. אם הוא לא עסוק בלבכות או להתפאר בפני עצמו על מעשיו בעבר, הרי שהוא מתכנן את מעשיו בעתיד. ה"אני" מבקש עתיד. ה"אני" מבקש את העתיד. ה"אני" שואף לעתיד בכל פעולה שמבצע. לכל פעולה של האדם מונהג ה"אני" ישנה תכלית, ישנה מטרה. אין ה"אני" עושה דבר מבלי לשאת עיניו קדימה ולשאוף לתוצאותיו. כל פעולה מתבצעת על מנת להשיג משהו, לשנות משהו, לגרום למשהו להתרחש, לגרום למשהו לחדול, לקבל תגובה מסוימת. זהו מימד העתיד בו חי האדם. כך הוא אינו חי בהווה. ה"אני" לעולם אינו שלם עם ההווה. ה"אני" תמיד חסר סיפוק ממה שיש. ה"אני" לעולם ישאף לשינוי. ה"אני" תמיד ירצה שונה, אחר, הפוך, יותר. ה"אני" לעולם לא ייכנע. ה"אני" לעולם לא ייכנע כניעה מוחלטת וכנה. ה"אני" ייכנע רק למען משהו. ה"אני" ייכנע רק לשם מטרה. אולי אף לשם השחרור מעצמו - אך גם זו תכלית, גם זו חוסר השלמה עם ההווה, גם זה לא יביא את התוצאה המבוקשת. התנועה קדימה היא חיי ה"אני". המנוחה והשלווה זרה לו, השקט קטלני לו. קיום ה"אני" הוא רק מהעבר ולעתיד, הוא רק בגלל משהו ולמען משהו. ה"אני" הוא סיבתיות. ה"אני" תמיד מגיח מסיבה ונע לקראת מטרה. לכן סיפוק ושלווה הם ההפך מה"אני", וחיי האדם מונהג ה"אני" הם ההפך משלווה וסיפוק. האדם נרדף תמיד על ידי העבר, על ידי מה שקרה לו, על ידי איך שהיה לו. אלו לא מרפים ממנו. האדם רודף לנצח אחרי המחר, אחרי השעה הבאה, הדקה הבאה, השנייה הבאה. זו לעולם לא מגיעה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
לאורגניזם בהנהגת ה"אני" אין יותר אפשרות להביט סביבו בנינוחות, ליהנות מההווה. גם על זרי הדפנה לא ינוח ה"אני": תאבונו אינסופי והוא לעולם לא ישבע. ניצחון אחד יפנה תמיד את מקומו למרוץ הבא. הישגים יספיקו רק ברגעיהם הראשונים, אחר יהפכו למובנים מאליהם ויחמיצו. עצם הווייתו של ה"אני" היא המרדף, לא ההישגים. שום מטרה מוגשמת לא תספק אותו. אף הצלחה של תכנית לא תרגיע אותו. זאת מפני שה"אני" במהותו הוא חוסר הסיפוק. ה"אני" הוא ההרגשה של החוסר, של הריק בחזה. הרדיפה אחרי המחר החומק שוב ושוב מבין באצבעות - זהו ה"אני". הדחף ליותר משישנו, שליחת היד לפנים בכדי לתפוס את שאינו - זהו ה"אני". שמו השני של ה"אני" הוא הרצון. הרצון לעוד.
במקום שה"אני" יהיה עזר לאורגניזם האנושי בחייו, נעשה האורגניזם האנושי עבד ל"אני", וחייו האשליתיים של זה האחרון הופכים להיות מטרת תכלית חייו של הראשון. כל פעולות האדם מרוכזות ב"אני". כל רגשותיו נבנות על ומה"אני". האדם חי בשביל ה"אני".
מעל לכל, כעננה שחורה, מרחפת מציאות חדשה, הוויה שנולדה יחד עם המחשתו של ה"אני": הפחד מהמוות. מרגע שקיבל ה"אני", כאשר נתפס על ידי האורגניזם כקבוע ומוחשי, את החיים כשלו, נוצרה גם החרדה מאובדנם. כמנגנון שכל תפקידו הוא המשך קיומו, מובן שאיונו המוחלט יהיה אויבו הגדול ביותר של ה"אני" והדבר ממנו ינסה בכל כוחו לחמוק. אילו היה נתפס ה"אני" על ידי האורגניזם ככלי מלאכותי שימושי, היתה שאיפה זו, להימנע מהמוות, נשארת בגדר רצון נוסף מהרצונות; בגלל הרגשתו של האדם כי ה"אני" הינו הוא עצמו, נוצרת אצל האדם חוויה עמוקה של פחד ואימה מהאפשרות של חוסר קיום. שוב נכנס האדם למאבק חסר סיכוי, כאשר הוא יעשה הכל כדי לבטח ולשריין את חייו, ביודעו מראש, תמיד, כי לעולם לא יצליח במאמציו, והדבר שהוא תופס כנורא מכל בוא יבוא. לאדם לא נותר אלא לחמוק ממחשבה על סופו על ידי דחיקתה, הכחשתה או המצאת סיפורים על חוסר נכונותה. ללא הועיל. האדם ימשיך להתהלך בפחד מתמיד מפני סופו הוודאי. לעולם לא יצליח להשלים עם כך שיבוא יום והוא, כלומר ה"אני" - לא יהיה. ידיעה חסרת פשרות זו לא פוסקת אף לרגע מלהכביד על האורגניזם מונהג ה"אני", משפיעה על כל מעשיו, מכתיבה את כל אופי קיומו. העיסוק בכך נמצא במרכז הוויתו, במקום, אם לא היתה תפיסתו את ה"אני" מוטעית, שיתייחס אל כך בצורה עניינית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ללא תפיסת ה"אני" כזהה לו עצמו, מרגיש האדם אחדות עם עולמו. האדם מרגיש, ממש חווה בכל גופו והכרתו, שהוא אינו רק חלק מהיקום; הוא מרגיש הרבה יותר מכך - הוא מרגיש שהוא היקום עצמו.
כך האדם אינו מצמצם עצמו לכדי מרכז מבודד הניצב אל מול, נגד, השאר. האדם חש את זרימת הנהרות בעורקיו, את משב הרוח בנשימתו, את סיבוב כדור הארץ בכל תנועותיו. האדם מרגיש אחד עם התנופה של החיים. מרגיש אחד עם התפתחות, עם השתנות, עם היוולדות העולם בכל רגע מחדש.
האדם רוכב לו אז על הגל הענק של ההוויה. האדם הוא הגל הענק של ההוויה. במצב כזה הוא אינו חושש מכליתו של ה"אני". ה"אני" נתפס אז רק כעוד תופעה חולפת. ה"אני" נתפס אז כעוד התגלמות של האחד, וכמו כל שאר התגלמויותיו - גם זו מוגבלת וזמנית. עם זאת, האחד נשאר זהה ונצחי. לכן ידאג האדם השלם לעצמו: יטפל בגופו וישתמש ב"אני" שלו. הוא יחיה ולא ישוש למות - אך מתוך שלווה וביטחון. לא מתוך חרדה. לא מתוך אימה לוחצת. האדם מונהג ה"אני" חרד לחייו ועל כן אינו חי אף לפני מותו. האדם מונהג ה"אני" חושש ממותו ועל כן מת בעודו בחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
