 |
 |
|
|
|
|
| יעל ברנדיס מורז מצטרפת לדיון אודות הגורו וההארה ומציעה להישיר מבט בוגר אל ומעבר למושג הבעייתי הזה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יעל ברנדיס מורז
7/4/2005 16:03 |
|
|
|
|
|
|
|
מעולם לא פגשתי את שי טובלי ואני מודה שגם לא קראתי את ספריו, אבל הנושא שהוא מעלה חשוב בעיני היות והוא נוגע באפשרות שלנו להתבגר כבני אדם ואפשרות זו ראויה להתייחסות רצינית. למרות הצמידות בין הדיון שמעלה טובלי למושג הגורו, אני סבורה כי עלינו לשחרר עצמנו ממגבלות הדימויים והרגשות הטעונים המלווים את המושג גורו ולהישיר מבט אליו ואל מעבר לו.
בדיון כזה יש להבחין בין התפיסה הפופוליסטית של המושג גורו, הנשענת על זילות הגורו בתרבות המערבית העכשווית, לבין המשמעות הקלאסית שהוא מייצג. גורו בתרגום חופשי הוא מבער הבערות, כאשר בערות מתייחסת אל היעדר הכרה.
אנסה לשים את הדברים המייצגים בעיני את אושיות הדיון הזה בפורמט פשוט ובהיר (בתקווה לא לחטוא מדי בפשטנות).
1. אבולוציה תרבותית ורוחנית טבעה שהיא מפלסת דרכה באמצעות פורצי דרך. כך במדעים, באומנויות, בדת, בפילוסופיה ולמעשה בכל תחום.
2. פורצי הדרך למיניהם מגלמים שאיפות שהנן נחלתם של רוב
בני האדם אבל בשונה מן הרוב, הם הופכים את הכוח המניע בכיוון זה למרכז עולמם.
3. אם וכאשר הם מגלמים בעצם היותם אפשרות לפריצת דרך גם עבור אחרים, הם מרוויחים את אמונם של אותם אחרים שהשאיפה לפריצת דרך הנה משמעותית עבורם.
אבולוציה היא מטבעה טרנספורמטיבית וככזו מכנסת בתוכה מהלכים שחוצים את נקודת האל-חזור. חציית נקודה זו, דמיונית ווירטואלית ככל שתהיה, נחווית על פי רוב כאירוע טראומטי במובן החיובי.
בואו נודה בכך, רוב בני האדם אינו מתלהב מחציית גבולות מסוג זה (ובעיקר מהשקעת המשאבים התובענית הכרוכה בה), ואילו אלו ש"עושים את זה" נתפסים כמעין גיבורים.
לתפיסה זו יש תפקיד בקירוב האפשרות המיוצגת כפריצת דרך אל אופקי המימוש של הכלל שכן היא מתגמלת הפניית משאבים לכיוון המיוצג על ידי אותם "גיבורים" ובכך מאפשרת בניית גשר של ממש.
עם זאת לא כל פורץ דרך הוא גורו והמתהדרים בשם גורו, או המכונים כך על ידי אחרים אינם בהכרח פורצי דרך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
לטעמי אם כן יש להרחיב ולהבהיר במה אנו נוגעים כאשר אנו מעלים לדיון את אפשרות ההתבגרות שלנו כגזע וכפרטים בתוך מצבים של למידה ותוך חבירה אל פורצי או מורי דרך.
1. מוביל רוחני, זה שכיוון פועלו מתמקד בהרחבת הגבולות והאפשרויות של האדם באשר הוא אדם, הוא נכס בכל תרבות אנושית.
2. בעבר, הן בתרבות המערב והן בזו המזרחית, כאשר ערכי האינדיבידואליזם לא תפסו מקום כה מרכזי בתיאור העצמי שלנו, לא היה זה יוצא דופן שהחברה העניקה מעמד מיוחד לאותם מובילים רוחניים. כולל הכרה בכך שאותו מוביל (איש דת, מצביא, פילוסוף או גורו) מגלם בחייו את הנעלה ביותר אשר אליו שואף הכלל.
3. אנו חיים בתקופה בה מימוש עצמי וביסוס הייחודי בכל אינדיבידואל הוא ערך מועדף. לא רק זאת, לראייתי מצב זה משרת למעשה את ההתפתחות האנושית שכן הוא מעודד מספר מרכיבים חשובים כמו ריבוי אפשרויות, לקיחת אחריות אישית, ליטוש יכולות ומעין חיסון בסיסי מפני ביטול הרוח והכפפתה בפני רשמים חיצוניים
הדיון הלכה ומעשה בפתיחת אופקים אבולוציוניים מפלס לעצמו דרך בעודו סוחב עמו סרח עודף של מושגים לא בהירים והרבה רעשים סביבתיים מיותרים. ראוי שבבואנו לקדם אפשרויות שהן מעבר למימוש המיידי של רוב בני האדם נמריא אל מעבר לתחום הצר שמעורר האימג' של הגורו ונצא מתוך הכרה בבחירה החופשית והלגיטימית של כל אדם לנהל את חייו כראות עיניו לטוב ולרע. ובמקום להתעסק עם "גורואים" גדולים וקטנים כאחד נשכיל להבין את הצומת בה אנו מתקיימים בעידן העכשווי. נכיר בילדותיות האנושית, כפי שהיא משתקפת בשיח הבלתי פוסק במעלותיהם וחסרונותיהם של אותם מוכרי רעיונות, ונכבד את שראוי לכבוד על בסיס קריטריונים ברורים.
הנקודה החשובה היא שכל פרט צריך לקחת את האחריות לחייו, בין אם הוא קושר את גורלו באחר כזה או אחר, או לא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במאמרו "בשם הגורו", טוען שי טובלי, בין השאר: "חסמנו את עצמנו בפני האפשרות שאי פעם יוכל להופיע אדם בשמי התרבות הנוכחית שלנו, אשר יהיה מונע על ידי משהו שהוא אחר מדחפים אגואיים משולחי רסן. ועוד טענתי שכל עוד איננו יכולים להאמין שניתן להיות מונע על ידי משהו מלבד דחפי אגו הרסניים, למעשה איננו יכולים להאמין שאותו "משהו" אי פעם עשוי להתעורר גם בתוכנו. במילים אחרות, בדרך זו אנחנו חוסמים את התפתחותנו".
אני מעדיפה להתייחס אל "שאר רוח" כסממן שמאפיין את מי שמהווה צומת אבולוציונית, כזו שעשויה לפתוח פתח ממשי ומשמעי גם עבור אחרים. אני עושה זאת מכיוון שהוויכוח על הימצאות או היעדר אגו הוא מעט ילדותי בעיני. אגו אינו טוב או רע, הוא שם עצם המכנס לתוכו את כלל המניעים, הדחפים והשאיפות של היחיד.
עוד טוען טובלי: "האם יתכן שיחיה אדם בקרבנו - לא בודהא, ישוע או משה רבנו, שכיום אנו יכולים להתרווח בנחת בכורסאותינו ולצטט מהם ללא חשש - אשר יביע ודאות מוחלטת לגבי האמת שאותה מצא, ויונע על ידי דחף טהור, אנטי-אגואי בעליל, לפעול וליצור עם אנשים אחרים, שיהיו תלמידיו?".
לחלקה הראשון של השאלה אני משיבה "כן". יתכן שיחיה בימינו אדם בעל שאר רוח. יותר מאחד. הבעיות אותן אני מזהה מרימות את ראשן בחלקם השני של הדברים. ואלו הן:
התמקדות בטוהר מניעים מועדת לפורענות. פעם אחת על שום חסרונה של אמת מידה ופעם שנייה על שום חוסר הרלבנטיות שבה. העניין שעל כל בר דעת לעסוק בו אין לו דבר וחצי דבר עם שאלת הטוהר, אלא מעל הכל עם שאלת הרלבנטיות. האם מה שיש לאחר כלשהו להציע לו רלבנטי לחייו? האם הוא שותף לחזון המיוצג על ידי אותו אחר, ומעל הכל: האם פיו ולבו של אותו אחר שווים - משמע חייו הנם מופע חי של התפיסה אותה הוא מציע. רק אחריות בוגרת ובעלת יכולת הבחנה וחשיבה קריטיקלית תהפוך את הדיון בטוהר הכוונות לבלתי רלבנטי, היות וכוונות אינן טהורות או טמאות, הן כוונות ותו לא.
בעיית ה"אמת". טרנספורמציה לא הולכת עם "אמת" שכן המושג "אמת" מהווה תקרת זכוכית או חסם עליון שלא ניתן לעבור אותו. ה"אמת" של כל הגדולים שקדמו לנו, ברגע שהשתרשה והשתדרגה למעלת ודאות מוחלטת היא הדבר שעלינו לחשוש מפניו ביותר בשאפנו להמשיך ולהתפתח.
אבל בעוד שבתחום המדעים למשל סיגלנו לעצמנו גישה ומתודה הרואים בהעמדת ההישגים המוצלחים ביותר נקודת זינוק להמשך ההתפתחות, וכבסיס שמשמש כ"אמת זמנית" בלבד עד שיוכח אחרת, באותם תחומים שמגדירים את עצם הווייתנו לא מתקיימת נכונות דומה כלל ועיקר.
הוויכוח ניטש בין אמיתות כאלו ואחרות והשאיפה הרווחת היא לגילוייה של זו ולהתרווחות במרחב הוודאות שלה.
דבקות באמת כתשתית לתיאור עצמי במובן של מי ומה אנחנו, וכנגזרת מכך, מה הן היכולות והאפשרויות העומדות לרשותנו, כמוה אם כן כגזירת גזר דין מוות על האפשרות להיות יותר ממה שאנחנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפיכך, אם מסעיר אותנו הרעיון לפרוץ את גבולות האפשר כפי שאנו מכירים אותם, ואם התמזל מזלנו (או עלה בידינו מתוך כוונה גדולה) לפגוש אי מי שהמפגש עמו או עמה נותן פירות מוחשיים וממשיים בכיוון זה, עלינו לעסוק בשאלות החורגות מקווי המיתאר של ה"אמת". אולי מוטל עלינו להבהיר לעצמנו כיצד ניתן לממש את שאיפותינו האישיות וליצור מערכות יחסים רלבנטיות עם מי שעשוי להציע לנו הזדמנות לפריצה? (גם כזו שתשפיע על אותן שאיפות).
וכאן אני חוזרת אל עולם הדימויים. הרפרטואר הדימויי של תרבותנו שואב ממקורות עתיקים ומאורחות חיים שונות בתכלית משלנו. על מנת שנוכל להתנהל במעלה ההר של האפשרויות עלינו לחצוב מתוך חומרי הגלם של מסורת האדם הרחבה אבל גם לעצב מחדש את עולם המושגים ואופקי ההתפתחות שלנו. בכלל זה את גישתנו לאינטראקציה האפשרית עם מה ועם מי שמייצג את הקצה העילי של אופק האפשרויות הנגיש לנו. כך נעמיק בהכרה ואולי אף נמגר את הבערות המאפיינת את גילו (הרגשי-מנטלי) הצעיר של האדם.
בהקשר זה דימוי ה"גורו" כמו גם ה"הארה" כלואים בתוך תפיסה בעייתית ככל ששפת התיאור שלנו מחזיקה באותה התייחסות אל קצה ההר כאל מחוז חפץ של ודאות סטאטית. רק על בסיס הכרה ברורה כי כל המבקש לגדול בדעת, בהתבוננות ובתבונת הלב, כמו גם ביכולות אפשרויות ומידת החופש, חייב במידת החוצפה כשם שהוא חייב במידת יראת הכבוד - נוכל לממש בחיינו בפועל משהו מן העתיד פתוח האופקים שקוסם לנו כבני אדם שפויים.
לשם כך עלינו לברר לעצמנו מה כרוך בטיפוס על ההר. כל הר המגלם אפשרויות שמעבר לנגישות המיידית שלנו. ומה נוכל לרכוש על מנת להוות זרזים ולקחת חלק במהפכות שיפרצו דרכים חדשות. אחרי כל הדברים האלו, ניתן לומר (ולכך דרושה אך מידת כנות בסיסית) כי לא כל בני האדם חולקים בדיוק את אותה נגישות אל החומרים מהם מעצבים נתיבים פורצי דרך.
לשם כך, ורק לשם כך, ניתן לראות במי שיכולות אלו מאפיינות אותו ומהוות ציר מרכזי בחייו ממלא תפקיד משמעותי בחייהם של אחרים, יכונה כאשר יכונה.
השותפות הנרקמת בין מי שמכיר כי אחר כלשהו מגלם בחייו יכולות כאלו, ובין אותו אדם היא שותפות של חזון. החזון להניע את ההר.
יש לה לשותפות זו עומקים שונים, והיא יכולה ללבוש תצורות שונות ומגוונות. אך תמיד תעמוד בבסיסה בחירה מתוך הכרה לחלוק כברת דרך או חיים שלמים במעלה ההר, כאשר היחסים עצמם הם הגשר עליו מתממשת שאיפה זו.
רק על תשתית שפויה כזו שמתארת עצמה דרך הדיבר שעניינו אחריות ובגרות ניתן, רצוי ואף חובה על כל המעורבים בדבר לבדוק את קריטריון ההיות שלהם עצמם ושל הגורו. מה הגורו דורש מעצמו ומה התלמיד דורש מהגורו להיות אם בכלל ולשם מה הוא משתמש בו.
רק מערכת יחסים בה קריטריון ההיות נמצא במרכז ולא הגורו או התלמיד הנה מערכת יחסים השומרת ומקיימת מתח מתמיד של שינוי ומצוינות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
יעל ברנדיס מורז היא חוקרת ויוצרת עצמאית בתחום הפילוסופיה הקיומית
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
