 |
/images/archive/gallery/290/076.jpg אופיר דרורי.
צילום: LAGA  |
|
|
|
|
| הכל התחיל בהתחזות שהצליחה להבהיל צייד מקמרון. טייל ישראלי, מצא תינוק שימפנזה קשור ומבוהל והחליט להציל אותו. החיבוק החם של הקופיף, שסירב לעזוב את אביו החדש, המיס אותו ברגע. מאז הפך לאביר החיות הנכחדות ביבשת השחורה. הוא שולח סוכנים אל חבורות ציידים וסוחרים עבריינים, מביא אותם לדין ואפילו מייצג את קמרון בוועידות בינלאומיות למען החיות. דרורי יודע שחייו בסכנה, אבל המסתורין סביב איש הכשפים מישראל שומר עליו בינתיים. סיפור על אדם עם מטרה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדי כץ
|
|
|
|
|
|
|
|
נקודת האל-חזור של אופיר דרורי התרחשה כשפיוצ'ר, גור שימפנזים יתום, כרך את זרועותיו השעירות סביב צווארו ואימץ אותו לאב. הגור, שהיה קשור עד אז בפינת המטבח בביתו של צייד קופים קמרונזי, הפך בעיניו לתינוק אנושי. דרורי, בחור ישראלי ממעוז אביב, הפך בהשראת הרגע ההוא מטייל וכתב נודד של מגזינים גאוגרפיים, למושיע של חיות הבר הנכחדות בקמרון.
זה קרה לפני שנתיים. דרורי קלט פתאום שבשר הגורילות והשימפנזים שנמכר בשווקים, מבשר את היעלמותם הקרבה של קופי האדם האלה מעל פני האדמה. הוא הבין שאלפי גורים כמו פיוצ'ר מופקרים למותם או נמכרים לכל המרבה במחיר כחיות מחמד או לצורכי מאכל, לאחר שאמהותיהם ובני להקתם נטבחו בכדורי הציידים. התברר לו שבקמרון, כמו במדינות אחרות באפריקה, איש אינו אוכף את החוקים האוסרים על ציד וסחר בחיות בר. דרורי, אז בן 26, זר באפריקה, עם מעט מאוד כסף וקשרים, אבל עם הרבה חוצפה ותחמנות, תכונות ישראליות שאינן מוערכות בדרך כלל, החליט לפעול.
היום עומד דרורי בראשו של ארגון בשם Last Great Ape) LAGA), האוכף את חוקי הציד והסחר בקמרון ובקרוב יפתח סניפים גם במדינות אפריקניות אחרות. דרורי מפעיל רשת של סוכנים, החודרים למעגלי הציידים וסוחרי בשר הקופים ושנהב הפילים ומביאים למעצרם. הארגון אף דואג לקיים הליך משפטי מתוקן נגד האנשים האלה, מבטיח שירצו את עונשי המאסר שקיבלו ועמל על העלאת המודעות באפריקה לשמירה על חיות הבר.
לפני שבועיים הגיע דרורי לביקורו השנתי בישראל כדי לפגוש את הוריו, שגם מבלים את זמנם בטיולים בארצות אקזוטיות. תחנתו הבאה היא מרוקו, שם ישתתף בוועידה בינלאומית בנושא קיום הסכמים לשמירה על הטבע והסביבה ויציג מערכת חדשה שפיתח לתקשורת בין גורמים האוכפים חוקים להגנת החי. למרות כל הקשיים שהערימה ממשלת קמרון בפניו ובפני פעילותו, הוא
הצליח, בעזרת "פוליטיקה, מרפקים ואסטרטגיה", להגיע לעמדת נציג רשמי של קמרון בוועידות מסוג זה.
סיפורו המופלא של דרורי, בחור צנום, שחור שיער ובגדים (מה שסייע לו להטיל את אימתו על כפרי קמרון, חכו להמשך), מתחיל עוד לפני שירותו הצבאי. הוריו, מהנדס אלקטרוניקה ומורה לערבית, שתמיד עודדו אותו לפלס עצמאית את דרכו בחיים, לא מחו כשסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר לטבע ביפו, צרר תרמיל ונסע לאפריקה.
"על אפריקה חלמתי תמיד, לפחות מאז שאבא שלי התחיל להקריא לי סיפורים על טרזן. אפילו השם שלי, אופיר, קשור לעניין. אופיר היא ארץ האוצרות האפריקנית האגדית שבה נפגשו שלמה המלך ומלכת שבא".
הוא הגיע ליבשת השחורה לבדו, נער בן 18, ונכנס לג'ונגלים עם תרמיל על הגב. "הסתובבתי באמצע הכלום. לא היתה לי מטרה מסוימת, רק להיות בטבע, לראות דברים פראיים ומסתוריים. אתה מתעורר שם בבוקר ורואה ג'ירפות, אתה רואה שבטים פרימיטיביים לגמרי, אנשים שחיים כל כך שונה מאיתנו. אחרי חודש חזרתי והתגייסתי".
מיד לאחר שחרורו משירות כקצין קשר, חזר דרורי לאפריקה. "ידעתי מה אני רוצה וזה היה שונה לגמרי מהמסלול של רוב האנשים פה, שעובר דרך אוניברסיטה, עבודה קבועה, משפחה, ילדים. חיפשתי משהו אחר, דרך חיים אחרת. התגלגלתי שנים באפריקה, הגעתי למקומות הכי נידחים. יצאתי למסעות של חודשים ברגל, על סוס, על גמל. גיליתי שבטים שהולכים עירומים. עניין אותי לראות מה היה לפני שהגיעה הציוויליזציה או מה היה יכול להיות בלעדיה.
"מצאתי באפריקה המון יופי ואהבה, אבל גם סקילה של נשים באבנים בניגריה, מלחמת אזרחים איומה בסיירה ליאון, ראיתי שם ילדים חיילים שרוצחים בלי חשבון, טבח של אנשים, כי אפריקה היא מאוד קיצונית. היא כמו בשר חי, שום דבר לא עטוף ומוסתר וצריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הקוויאר של אפריקה, גורילה. צילום: LAGA
|
|
|
 |
|
 |
|
סמים בחטי הפילים
|
|
|
 |
|
|
|
אחרי שלוש שנים של טיולים, כתיבה על מלחמות והפיכות, על זכויות אדם וזכויות האישה, צילום והתבוננות וגם עבודה כמחנך באפריקה וגיבוש תוכנית לימודים שאותה הביא לישראל, שעסקה בסובלנות ובהכרת השונה בהתבסס על חיי השבטים באפריקה, הגיע דרורי לקמרון. דווקא ברפובליקה המרכז אפריקנית הקטנה והנחשלת, שבה ציפה למצוא קצת שקט מהמלחמות ומהאירועים הפוליטיים הסוערים, הוא מצא את ייעודו.
קמרון, כך למד, היתה מכוסה בעבר ביערות גשם. כיום נותרו בה רק עשרה אחוזים מהם, כתוצאה מגילוח מסיבי של העצים והצמחייה הצפופה לטובת שטחי חקלאות וסחר בעץ. במקביל להרס היערות ולמעשה גם בעזרתו, משתולל בקמרון, כמו במדינות אחרות באזור, ציד פראי של חיות בר, בהן חיות בסכנת הכחדה. "החלטתי להישאר שם לתקופה ולכתוב על בעיית הציד. חשבתי שכך אני אעשה את שלי".
בעלי החיים הסובלים במיוחד מנחת זרועם של הציידים בקמרון הם קופי האדם, הגורילות והשימפנזים, שבשרם נחשב למעדן, הקוויאר של עשירי אפריקה. לפני פחות ממאה שנה חיו יותר ממיליון קופי שימפנזה ב-25 מדינות באפריקה. כיום נותרו פחות מ-150 אלף קופים בשש מדינות בלבד, כולן במרכז היבשת השחורה. מצב הגורילות אף חמור מזה. רק כ-600 קופים , לפי הערכות מקובלות, נותרו כיום בטבע.
במרכז אפריקה פועלים אמנם ארגונים הנלחמים בתעשיית ה bush meat, בשר שמקורו בציד, אבל דרורי משוכנע שהם לא עובדים נכון ולכן לא מגיעים לתוצאות. חלקם עוסקים במחקר ובהסברה, אחרים מנסים למצוא מקורות פרנסה חלופיים לציידים. פעילויות אלה חיוניות בהחלט, אך לדבריו לא יועילו בטווח הארוך לקופי האדם. המדענים מדברים היום על 20-15 שנה עד להכחדתם הטוטאלית.
קמרון היא ארץ קשה. מדינה שבסוף שנות התשעים הוגדרה כמושחתת ביותר בעולם ומאז לא השתנה הרבה. המשטר הדמוקרטי בה הוא רק על הנייר, תיירים כמעט לא פוקדים אותה ואדם לבן הוא מוצג נדיר בה. כיוון שרבים מתושביה חיים בעליבות ועוני קשים ונאבקים במחלות מידבקות, איש לא נותן את לבו לערכי טבע ולבעלי חיים, בסכנת הכחדה או לא.
"אתה רואה את בשר הגורילות והשימפנזים נמכר בגלוי בשווקים", מספר דרורי," את כפות הידיים של הגורילות שנמכרות כמאפרות, את הסחר בשנהב הפילים שנעשה ללא מפריע. כשבדקתי איך זה ייתכן, התברר לי שדווקא יש בקמרון חוק להגנת חיות הבר שחוקק ב-94' ואוסר על ציד וסחר בחיות בר מוגנות, אבל אף אחד לא אוכף אותו. אפילו אדם אחד לא הובא לדין מאז שהחוק הזה קיים. האנשים שממונים על אכיפת החוק לוקחים שוחד ומעלימים עין, ותעשיות בשר הקופים והשנהב, שמייצאים אותו לשוק הבינלאומי, בעיקר לסין וליפן, מגלגלות המון כסף".
מהארגונים הבינלאומיים שאמורים למנוע את התופעות הללו הוא התאכזב קשות. "אלה אנשים שחיים מכספי תרומות, נוסעים במרצדסים, חיים בטירות עם משרתים, והאפריקנים רואים בהם מנצלים. קהילת הסיוע הבינלאומית רק מעודדת את השחיתות המקומית ומשתמשת בכספי הציבור בצורה שגויה, למרות שיש מיליוני דולרים שאמורים להציל את הגורילות והשימפנזים".
כשלא מצא את הגיבור שהיה אמור לככב במאמרו על הצלת הקופים בקמרון, עזב דרורי את הכתיבה והחליט ללהק את עצמו לתפקיד. בניסיון להתחקות אחר נתיבי הסחר בקופים, הגיע לעיירה קטנה מחוץ ליאונדה הבירה. מקומיים הובילו אותו לאדם שהחזיק, לדבריהם, בגור גורילה ובגור שימפנזה חיים.
"הגורילות והשימפנזים חיים בלהקות. הציידים יורים בבוגרים. את הגורים, שצמודים לאמא ותלויים בה לחלוטין עד גיל שלוש, בדרך כלל אין טעם להרוג, כי אין להם מספיק בשר, אבל הם לא שורדים לבד יותר מכמה ימים. לפעמים הם נלקחים על ידי הציידים כדי להימכר כחיית מחמד או כדי לגדל אותם למאכל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אין בהם מספיק בשר למאכל, גורי שימפנזה יתומים. צילום: LAGA
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהגיע לבית הצייד התברר לדרורי שגור הגורילה כבר מת. גור השימפנזה הקטן, בן השנה וחצי, היה קשור. "הצייד הציע לי לקנות אותו, אבל החלטתי לבדוק אם אפשר להפליל את האיש. הלכתי לתחנת המשטרה ודיווחתי על המקרה. ביקשתי שיחרימו את הקוף, אבל הם סירבו בטענה שהם פוחדים מהציידים. בסופו של דבר התברר שהם חיכו לשוחד כדי לעשות משהו".
דרורי החליט לעשות את זה בעצמו. הוא חזר לצייד והודיע לו, ביכולת אלתור ובאומץ שהוא לא יודע מאיפה שאב, שהוא הממונה על אכיפת חוק הציד ושבדרך נמצא גם כוח משטרה. אם יסכים לשתף פעולה במידע על ציידים נוספים, הודיע לו, הוא יהיה מוכן לעצור את הרכב המשטרתי. כמובן שבעסקה היתה כלולה החרמה של גור השימפנזים.
הצייד הסכים ודרורי התיר את החבל שבו נקשר הגור האומלל ולקח אותו בזרועותיו. "חיבקתי אותו ובאותו רגע הוא הפך מיצור דמוי חולדה לאנושי. ברגע הזה הוא גם אימץ אותי כאב, אי אפשר היה להוריד אותו ממני".
הוא לקח את הקופיף, שאותו החליט לכנות בשם Future, שיסמל עתיד לו ולבני מינו, לחדר במוטל הקטן ביאונדה שבו התגורר. דרורי פנה לאחד מבתי המחסה לקופים הפועלים בקמרון (אחד מהם, אגב, שייך לזוג ישראלים), אך המקום היה מלא ודרורי נאלץ להמשיך ולטפל בגור הקופים התלותי בעצמו.
"הבנתי שיש לי אחריות עליו, שהוא תלוי רק בי. הוא לא נתן לאף אחד אחר להתקרב אליו. עברנו לגור, ממש כמו אב ובן, בדירה ששכרתי. החיים שלנו היו מורכבים מהחלפת חיתולים, האכלה בקבוק. הייתי צריך להרדים אותו כל ערב ואם הוא היה מתעורר ולא מוצא אותי לידו, הוא היה בוכה בהיסטריה. היו לו סיוטים. הוא היה ישן עלי, היה מוצץ לי את העור. הייתי מסתובב מכוסה ב'היקים' וצריך להסביר לאנשים שזה לא מה שהם חושבים. זה היה המון אחריות, חיים מטורפים. הוא גם היה קנאי נוראי. היתה לי באותו זמן חברה שוודית וכשהיא היתה מנסה לנשק אותי, הוא היה מטפס עלי ומזיז לה את הראש.
"כשהייתי גוער בו על משהו, הוא היה נשכב על הרצפה ומתפתל בבכי ולא מפסיק עד שהייתי מרים אותו. הוא אהב שמדגדגים אותו והיה צוחק ממש כמו ילד. בשלב מסוים הוא התחיל ללכת על שתי רגליים וזה נורא הלחיץ אותי. לא רציתי שהוא יהפוך לבן אדם".
כמה חודשים אחר כך נמצא מקום עבור פיוצ' ר בבית מחסה והשניים נפרדו בדמעות. "זה היה מאוד קשה, הוא צווח כשהלכתי. הרגשתי שאני נוטש את הילד שלי. שבוע אחר כך קראו לי בבהלה שפיוצ'ר הולך למות. הגעתי לשם ומצאתי אותו במצב נורא, לא אוכל ומשלשל בלי הפסקה, כנראה בגלל הלחץ הנפשי. הייתי איתו בכלוב שלושה ימים, מחבק אותו יום ולילה ושומר שהוא לא יתלוש את האינפוזיה. ממש נלחמתי על החיים שלו והוא עבר את זה. מאז לא ראיתי אותו".
היום , שנתיים אחרי, פיוצ'ר חי עדיין בבית המחסה, אחד מקבוצה של שימפנזים יתומים. לטבע כבר אי אפשר להחזיר אותו, אבל הוא יוצא עם חבריו ומטפליהם מדי יום ליער, משחק שם כמה שעות וחוזר לביתו המוגן מאימת הציידים. "אני מתנחם בעובדה שהוא חי עם בני מינו. זה הדבר הטוב ביותר בשבילו. אני לא בא לבקר אותו כי אני יודע שזה יכאב לשנינו. מאז עברו אצלי בבית עוד כמה וכמה גורילות ושימפנזים שהצלנו".
אחת הגורילות הגיעה אליו כגור בשם לייף. גורי השימפנזה מצליחים לשרוד טוב יותר מגורי הגורילות ללא אמם, שבדרך כלל מתים תוך מספר שבועות מרגע שהם נותרים לבדם. להקתו של לייף נטבחה שבועיים לפני שאחד מסוכניו של דרורי מצא את הגור בעיירה מרוחקת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מאפרה דקורטיבית לבית. כף יד של גורילה. צילום GABA
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אחרי נסיעה של ארבע שעות בדרכים משובשות הגענו לעיירה", נזכר דרורי, "בעל הבית אמר לי'טוב שהגעת, אני לא יודע מה לעשות איתו, הוא עושה המון רעש ואשתי לא סובלת אותו'. הוא הלך לחדר השני וחזר עם זוג גורילות בזרועותיו. הגור הסתכל עלי בעיניים גדולות וסקרניות. זאת היתה הזדמנות נדירה להציל גור של גורילות, דבר שכאמור לא קורה הרבה.
לקחנו אותו ליאונדה, הדרך היתה קשה מאוד, לנו ולגור הקטן. אחרי שאכל ושתה כמה בננות הוא נרדם. כשהגענו היה שקט מהקופסה שלו. פחדנו שהוא מת, אבל כשפתחנו אותה הוא התעורר והסתכל עלינו בעיניים הגדולות שלו. ידענו שהוא מהשורדים. הוא חי במקלט עד היום".
עם הזמן החל דרורי לפעול במסגרת רחבה יותר. "הבנתי שאני חייב לעשות משהו. החלטתי לפתוח את הארגון הבלתי ממשלתי הראשון באפריקה שמתעסק באכיפת חוק. הפעלתי קשרים, התקשרתי לצלמים גאוגרפיים שאני מכיר, לאנשים בארץ שעוסקים באיכות הסביבה ופתחתי עמותה רשומה בארץ בשם'אחרון קופי האדם'.
התחלתי מכלום, הגישה שלי היא מאוד אוטודידקטית. הרעיון היה לא רק להציל חיות אלא גם למחות על הדרך שבה פועלת היום העזרה הבינלאומית. עשר שנים בלי שום תוצאה זה כישלון. המטרה שלי היתה ליצור מערכת של הרתעה כדי לעצור בטווח המיידי את הירידה במספר קופי האדם. לא יכולתי להשלים עם הרעיון שהגורל הבלתי נמנע של הקופים האלה הוא הכחדה".
אבל מרעיונות יפים ועד לשינוי סדרי עולם במדינה כמו קמרון ארוכה הדרך. "כשהצגתי את הרעיון לגורמי איכות הסביבה באיחוד האירופי, התגובה הראשונית היתה:'זה בלתי אפשרי'. כולם אמרו שאין סיכוי לעשות דבר כזה בקמרון, שקשה לעבוד איתם, שהם לא ייתנו דריסת רגל לאדם מבחוץ, שהשחיתות מאוד חזקה שם. אבל לא התייאשתי, המשכתי לפעול עם כסף שלי וכסף שלוויתי מאבא שלי. בסופו של דבר גייסתי אנשים, תושבי המקום, אנשים שהצלחתי לפנות למוטיבציה שלהם, לכבוד שלהם אולי, כי המניע של שמירת טבע כשלעצמו לא ממש מדבר שם לאנשים".
איך עשית את זה?
"קשה לי להגיד. אולי זה כושר שכנוע, שהוא פועל יוצא של רגישות ויכולת לקרוא אנשים. אני מניח שגם השנים שביליתי באפריקה וההיכרות עם המנטליות עזרו לי". גם התדמית המסתורית שיצר לעצמו סייעה לא מעט. תווי פניו החדים, שיערו השחור הארוך ובגדיו השחורים תמיד מהלכים אימים על המקומיים, המאמינים בקסם השחור. "מתגלגלים עלינו הרבה סיפורים ואנחנו מעודדים אותם. מסתורין, כוחות קסם. זה עוזר בתחום ההרתעה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קשר אישי שהפך למצע לאומי. צילום: LAGA
|
|
|
|
|
|
|
36 עבריינים שנתפסו
|
|
|
|
|
|
|
דרורי מתגורר היום עם חברתו האפריקנית בבית קטן ובתנאים מינימליים בפרברי יאונדה, סמוך ליערות. הוא כבר רגיל לקשיים. כשרימות חדרו תחת עורו, לא התרגש. כשזה קרה לשכנתו המבוגרת, הוא הוציא אותן בעצמו. מחלת המלריה פגעה בו, עד היום, בערך 20 פעם. הוא כבר לא זוכר את המספר המדויק.
הקבוצה שהקים מצומצמת. יש בה עשרה חברים קבועים ותקציבה עומד על 8,000 דולר בחודש. בין חבריה, כולם תושבי קמרון, נוצר קשר אישי עמוק. "יש לנו סוכנים, קציני משטרה, אנשי משפט, אבל כולנו עושים הכל. גם מי שעובדת כמזכירה היתה כבר בשטח וסיכנה את חייה עם הסוחרים, שהם הרבה פעמים עבריינים שעוסקים במקביל גם בסחר בסמים. אגב, אחת השיטות המקובלות שם להברחת סמים היא בתוך החטים של הפילים".
לא מסוכן להפריע לאנשים כאלה להתפרנס? חוקרת הגורילות דיאן פוסי (שעל סיפורה מבוסס הסרט "גורילות בערפל" ) שילמה על זה בחייה.
"אנחנו מקבלים איומים כל הזמן. אלה לא אנשים חביבים, אבל עד היום אף אחד לא ניסה לפגוע בנו. הבתים שלנו מאובטחים, אבל אנחנו לא מסתובבים עם נשק. יש לנו גז מדמיע, לא יותר. אני תמיד עשיתי דברים מסוכנים כי אין מה לעשות, כדי לשנות דברים צריך להסתכן".
איך הממשלה בקמרון מתייחסת לפעילות שלכם?
"הם לא רוצים את זה ואין להם אינטרס לתת כזה מנדט לארגון לא ממשלתי, אבל אנחנו עובדים קשה על בניית לגיטימציה. היו גורמים בממשלה שרצו להעיף אותנו משם, אבל מנענו את זה בעזרת לחץ מהקהילה הבינלאומית".
ארגון LAGA פועל היום להבטיח את לכידת העבריינים, מעצרם, שפיטתם וריצוי עונשם. "סוכנים שלנו פועלים בשטח בעזרת מצלמות נסתרות וציוד ציתות ובעזרת חדירות במסווה למעגלי הציידים והסוחרים. הם מביאים ראיות מפלילות נגד העבריינים ועוצרים אותם. אנחנו מתכננים ומנהלים את מבצעי העוקץ שלנו עם המשטרה ועם משטרת היער של קמרון. כמעט בכל מבצע יש תיעוד של נסיונות שוחד. משחדים שם בלי שום בעיה שוטרים, שופטים.
"אנחנו מלווים את ההליכים של התלונה, המעצר והמשפט. יש לנו עורכי דין ויועצים משפטיים. אני מכיר היום את החוק נגד ציד וסחר בחיות בר יותר טוב מכל אחד אחר. אנחנו מנהלים מלחמה יומיומית בשחיתות בבתי המשפט, שבהם תיקים נוהגים להיעלם או להיסגר באורח מסתורי כל הזמן. אנחנו גם מבקרים בקביעות בכלא, כדי לוודא שמי שקיבל עונש מאסר נמצא עדיין בפנים ולא שוחרר בשוחד, כמו שקורה שם הרבה".
איך אתם מממנים את הפעילות?
"הוצאנו מבצעים עם תקציבים מינימליים, נלחמנו בשיניים עד שהתרומות התחילו להגיע בזחילה. הבום הראשוני בא אחרי ההרשעה של סוחר בבעלי חיים שהיתה הראשונה בהיסטוריה של האזור הזה. זה קרה ביולי 2003, שבעה חודשים אחרי שהתחלנו לפעול. סוחר בשם טוני נקן נתפס כשניסה למכור קופת שימפנזה בשם קיטה לסוכן סמוי של LAGA. האיש נעצר במקום, הוגש נגדו כתב אישום ונגזר עליו עונש מאסר של חודש".
העונשים שקיבלו עבריינים אחרים שנלכדו, 36 במספר עד היום, עומדים על חודש עד ארבעה חודשי מאסר, פרק זמן שנחשב ארוך כשמדובר בתנאי הכלא הקמרונזי, וקנסות כספיים של עד 2,000 דולר , סכום נכבד במושגים מקומיים. הסחורות שנתפסות מוחרמות כמובן, ומדובר בבעלי חיים, חיים או מתים, ובשנהב. באחת הלכידות נמצאו 116 קילו שנהב שנעקרו מפיותיהם (וכמובן הצריכו את הריגתם) של 30 פילים.
חזית נוספת שבה פועל הארגון במרץ היא המדיה. "היעד שלנו הוא ליצור הרתעה. אין היום באפריקה שום הרתעה ואף אחד לא מהסס לפגוע באוצרות טבע. זה לא אומר שצריך להכניס את כולם לכלא, אבל חייבים ליידע את הציבור שקיים חוק שאוסר את זה. אנחנו מייצרים מאמרים, קטעי רדיו, מכניסים מבזקים לחדשות. דוחפים את זה כל הזמן. תמונות של לכידות, תיעוד של מבצעים, אנשים באזיקים. אנחנו מעבירים מסר מאוד חזק לציבור, שמה שעד היום היה לגיטימי לחלוטין, כבר לא לגיטימי, וזה פתח דיון ציבורי. מעבר לזה, אנחנו עובדים על שינוי המדיניות של הממשלה. אני מייצג היום את ממשלת קמרון בהסכמים בינלאומיים".
בקרוב ייפתח סניף של LAGA בקונגו. "פונים אלינו אנשים ממדינות אחרות באפריקה, מגאנה, מאוגנדה. לפעילות שלנו יש אימפקט על המערכת כולה. אני מגלה שהרבה אנשים מקבלים מזה אנרגיה. אנשים מבינים שאפשר גם אחרת, שלא חייבים להסתפק בלראות את הדברים בטלוויזיה ולהגיד שזה נורא, שאפשר גם לעשות וזה נותן המון סיפוק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
