 |
/images/archive/gallery/289/280.jpg שחר שלוח.
 |
|
|
|
|
| שחר שלוח נפרדה ממאור עיניה לשעתיים ב"אקסולוטל", אירוע אינטראקטיבי בזמן ובמרחב שהמשתתפים בו יוצרים יצירה משותפת של התבוננות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
16/4/2005 19:16 |
|
|
|
|
|
|
|
כניסה למופע כמו אקסולוטל, זה אחד מהדברים שאני מעזה לעשות רק כאשר אני חמושה במשימה עיתונאית. סוג של פחדנות ואמתלה מצוינת לערוך על עצמי ניסויים. בעיניי, שלא ראו הרבה באותו ערב, זה
אכן היה מסע או ניסוי, אולי מבחן.
בערבו של יום חמישי, הגעתי לתיאטרון תמונע למופע שלא בטוח שיש לו הגדרה ברורה במסגרת אמנויות הבמה. על כל פנים, בתיאטרון תמונע וגם היוצר קארל פרוסט, קוראים לאקסולוטל "מופע מחול".
לפני הכניסה לחלל החשוך ברחוב שונצינו בת"א, המקום בו הכל עמד להתרחש, הניחו לקהל להצטבר לאיטו בבר של התיאטרון. הזדמנות מצוינת עבור אנשים עצורים ללגימה קטנה ומשחררת עכבות לפני שכל זה מתחיל. ואז קראו לנו. הובלנו לתוך מוסך ריק ולא כל כך מואר. על כמה כסאות היו מודבקים דפים עם הסבר מעורפל על מה שהולך לקרות עוד מעט, מאחורי דלת ברזל שחורה.
אקסולוטל הוא אירוע אינטראקטיבי בזמן ובמרחב שהקהל לוקח בו חלק ביחד עם רקדנים, שחקנים ומוזיקאים, כשהתוצאה היא יצירה משותפת שבה, במקום להסתכל החוצה -מתבוננים פנימה, כך קראתי. קראתי ולא ידעתי מה זה באמת אומר.
במוסך, לאור הניאון הקלוש, התבקשנו להוריד נעליים, להיפרד מהתיקים, לכבות את המסרטן הנייד, לחבוש כיסוי עיניים ואם צריך אז גם ללכת לעשות פיפי, כי אחר כך אי אפשר.
הייתי שם לבד, בלי אנשים מוכרים לידי, ויכולתי לשתוק ולהקשיב. חלק מהאנשים שהגיעו למקום נראו נבוכים ומבולבלים. נערה אחת גילתה עצבנות מופגנת וחגה סביב עצמה וסביב החברה שלה במעגלים של היסטריה מתהדקת. שתי נשים צחקקו ונשטפו בדברת מלחששת מהסוג שמפיג כל שקט. היו שם גם כמה שהכירו זה את זה, כנראה מסדנאות קונטקט אימפרוביזציה ונראו שלווים באורח מעורר דאגה. אני רעדתי לי בדממה וחלצתי את הנעליים לאיטי, מנסה לשתול בזיכרון פרטים כמו ראש מתולתל, מכנסי קורדרוי, צמידים, סוודרים מחוספסים, צמות וידיים ארוכות. ידעתי שאתקל בהם בחושך ורציתי לדעת מבעוד מועד למי הם שייכים. ואז, אחרי שהשלמתי עם העובדה שבמהלך המופע הזה אני אצטרך להיפרד ממאור עיניי לשעתיים ולהתערבל עם זרים, הגיע מישהו שפעם כבר הוא ואני. לעזאזל. אין ברירה, הכרחתי את עצמי לציית. תעצמי עיניים ויאללה לצלול.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ידיים נעלמות הובילו אותי בעדינות לתוך החושך שמאחורי דלת הברזל הגדולה, ליוו אותי לרגע ואז התרחקו משם, מפקירות אותי עטופה באפלה ובמוזיקה. ציוץ של ציפורים, מים זורמים, שירה. מוזיקה מלודית, לפעמים קצת טעם של ג'אז, גלים של ים, דיבורים, צחוק. עיר ליד החוף, טיפונת של טבע, אנשים, חיים. מה שאני מכירה ולא משהו אחר. לרגעים הצלילים היו קסומים, מכשפים, כובשים, אבל המוזיקה והסאונד שהיו שם לא הספיקו לחלחל עמוק. דברים אחרים העסיקו את החושים הלא מנוטרלים שלי, חוש המישוש בראשם. אחר כך גם חוש הריח.
ידיים, המון ידיים. ידיים סקרניות, ידיים עדינות, ידיים שאפשר לרקוד איתן, ללטף אותן, למשש ולגשש. ידיים ארוכות וידיים קצרות, ידיים שנעו במהירות לעבר הראש שלי, מבקשות לדעת אם חבוש עליו סרט לכיסוי העיניים, או שאני אחת מצוות המופע, שנמצא שם רואה ויודע ושומר. ידיים שבחנו את הזרועות שלי ומזהות: זרועות חלקות - אישה, שעירות - גבר. היו ידיים שרק נגעו והמשיכו בדרכן, היו ידיים מציקות, לא מרפות, לא נותנות להמשיך הלאה מבלי לפגוע. היו ידיים חמודות שאפשר לשחק בהן ולהצחיק אותן, לתופף עליהן ואיתן ביחד. היו ידיים סתמיות, ידיים מעניינות וידיים שגרמו לי להרגיש כמו בבית. אחר כך פגשתי גם כפות רגליים, מנסה לנחש מאיפה הן צצו בתוך החושך הזה הישר אל בין זרועותיי. היו ידיים שביוזמתן המפתיעה הגיעו אל כפות הרגליים שלי, שיחקו לי בגרביים, מותחות אותן מעלה עד חצי הדרך אל הברך ומגלגלות מטה, בחזרה אל הקרסול. היו ידיים שאחרי אומדן זריז הבינו שמדובר בבעלת קומה די מצומצמת, כזאת שאפשר להעמיס על הגב ולהניח במקום אחר, וכך עשו. זה היה מוזר, מצחיק, נעים, מפחיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש המון חופש במנוחה מחוש הראייה, בלהיות זרה במקום לא מוכר. אבל במהלך שעתיים מתחילים לקרות דברים. מה שהתחיל כמסע אקראי בחושך הפך לחיפוש. ניסיתי לחזור אל המקומות שבהם היה כיף, שהיה אפשר לרקוד עם מי יודע כמה אנשים במקביל ולחוש ביטחון, רציתי ללמוד את גודל החדר ואת מידותיו ומה יש בו חוץ מכמות לא ברורה של אנשים. מצאתי את עצמי מתרחקת וחומקת מאנשים שצוחקים או מדברים, מריחות של זיעה, מפקעות אנושיות, מצפיפות, מטילה על אפי משימות רחרוח. מפחדת שפתאום אצטרך להשתין או שאתקף צמא, אבל לאורך כל המופע לא שוקלת ולו לרגע להסיר את כיסוי העיניים ולהציץ, לא רוצה להרוס את החוויה הזאת. חוויה טובה? חוויה רעה? אני אחליט אחר כך, בינתיים אני מתמסרת לה עד הסוף.
ואז הוא הגיע, הסוף. ביקשו מאיתנו להפסיק את מה שאנחנו עושים ולשבת. האורות נדלקו. כל אחד בקצב שלו הסיר את כיסוי העיניים, התמתח ומצמץ כמו גוזל בוקע. היו שם הרבה יותר אנשים ממה ששיערתי.
אחרי שכיבו את החושך קארל פרוסט, יוצר המופע, ביקש שנשב במעגל ושכל אחד יגיד
מילה אחת שעולה לו בראש. חושך. חופש. דביקות. בדידות. שמחה. אחר כך התפצלנו והתקבצנו למעגלים קטנים יותר, לחלוק את מה שקרה לכל אחד מאיתנו בערב הזה. אני בוגדת, התוודיתי בפני קומץ האנשים שישבו לצידי, אני כאן מהעבודה, אני צריכה לכתוב על זה, אבל בחיי שלא הצצתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבמאי קארל פרוסט (טי שירט רפויה, טרנינג, תלתלים ועיניים כחולות שרואים רק באור) הוא אמן קונטקט אימפרוביציה שמושפע בעבודותיו מאמנויות לחימה, שיטת אלכסנדר וטכניקות נוספות ומוכר בישראל (ובעולם, כמובן) בקרב העוסקים בתחום ובסביבתו.
יום אחרי אקוסלוטל בתמונע שוחחתי עם איתו על מה שהיה שם.
מאיפה הרעיון למופע אימפרוביזציה בכיסוי עיניים?
"אני עושה עבודות בשיתוף הקהל משנות ה-80, מאז ביימתי מופעים מהסוג הזה. העבודה על אקסולוטל התחילה משיחה על אמנות הלימוד. אני מורה לקונטקט, ללמד זה הרי סוג של הופעה. זה היה הגרעין של רעיון המופע ומכאן הוא התפתח, מאמנות הלימוד".
אקסולוטל (Axolotl) הוא סוג של דו חי מוזר. בניגוד לחבריו במחלקה, האקסולוטל ממשיך להתפתח ולגדול כראשן באגם, כל עוד טמפרטורת המים נוחה לו ויש שם מספיק מזון. כאשר התנאים משתנים, הוא עובר מטמורפוזה ונודד ליבשה, שם יאבד את זימיו, יפתח ראות ויחיה בחלל חשוך וטחוב כיצור שונה לחלוטין.
אקסולוטל הוא גם שמו של סיפור שכתב הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאזרשמתאר חילופי זהויות.
למה דווקא אקסולוטל?
"זהו יצור אמפיבי עיוור, יצור מאוד מוזר, עדין ושביר שחי בחלל אפל ולח, כזה שמייצג איזשהו צד שקיים גם בנו. עוד סיבה היא הסיפור של קורטזאר על הקשר שמתפתח בין שני יצורים".
מבין כל התגובות ששמעת בשיחות שאחרי המופע, איזו היתה המרגשת ביותר?
"היו הרבה תגובות חזקות, קשה להצביע על אחת. הרבה אנשים ביטאו את עצמם. בהתחלה המופע רץ בסיאטל, אחת ממשתתפי המופע, שעובדת במעבדה, הזמינה אנשים ממקום העבודה שלה. אחרי המופע אחד מהם אמר שהוא צריך לדבר איתי. 'זה שינה את חיי', הוא סיפר. הוא גילה כמה אפשרויות יש שם ואת החופש שהמופע מציג. היו המון אנשים שסיפרו שהם גילו אפשרויות חדשות על החיים של עצמם".
קארל מאמין שבעזרת הגוף שלנו אנו יכולים להיאבק בחומרנות.
תסביר.
"אני מרגיש שמלמדים אותנו לקנות מדיה, לרכוש, למצוא סיפוק במוצרים, במכוניות יותר טובות, בדברים מהסוג הזה. אני חושב שזה דבר עוצמתי ליהנות מהחיים דרך הגוף שלנו, בלי לקנות ובלי לצרוך כל כך הרבה. אנחנו יכולים לחיות חיים מספקים שיש בהם הרבה יותר פשטות".
כשנגמרו האפלה, הדיבורים, הווידויים והחשיפה מחדש לאור יצאתי לרחוב שונצינו והלכתי לבד ומהר לאוטו. הניאונים, המכוניות, הגברים ששוטטו בין המועדונים הדביקים, המבטים - הם היו הרבה יותר מפחידים מהחושך פוקח העיניים של אקסולוטל.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
